פרשת בלק: אחרית הימים

מחלוקת ניטשת בין פרשני המקרא סביב ביטוי "אחרית הימים": האם התגשמות חזון בהווה או שמא לעולם נבואה אפוקליפטית לעתיד לבוא? • פרופ' יחזקאל קויפמן, מגדולי חוקרי המקרא, מסביר מדוע דווקא אנחנו, הצופים בגלגולי הביטוי מרחוק, יודעים היום את התשובה הנכונה

הפרשה שלנו מספרת כיצד שכר בלק מלך מואב את בלעם לקלל את ישראל וכיצד הפך ה' את הקללה לברכה. לאחר הברכה השלישית מתלונן בלק הזועם במר יאושו: "לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְעַתָּה בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ" (במדבר כ"ד, 11-10). לפני שובו אל ביתו מוסיף בלעם על שלוש ברכותיו ואומר: "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (14).

מה טיבה של אחרית הימים מבהירים הפסוקים הבאים: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת.  וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (18-17). הסכימו רוב פרשני זמננו שדברי בלעם כאן ובברכות הקודמות מתאימים לתקופת דוד – התקופה שבה "דָּרַךְ  כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" הוא דוד, ושגבר בה ישראל על מואב ואדום, התקופה שנאים לה דברי בלעם בברכה קודמת: "יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (כ"ג, 21) – ונראים דבריהם.

אם נקבל את דברי החוקרים, נקבע את תקופת דוד ושלמה, זמן הממלכה המאוחדת של ישראל ויהודה, כזמן יצירתן של ברכות בלעם. כלומר, הברכות מתארות כעתיד את ההווה של המחבר. קביעה זו עולה יפה עם ההבחנה, שבדרך כלל האופק העליון של התורה (ספר דברים הוא פרשה בפני עצמה) הוא עליית יהודה למעמד דומיננטי – עלייה שהתרחשה בתקופת דוד ושלמה בני שבט יהודה. אין בתורה בדרך כלל רמזים למאורעות היסטוריים מאוחרים יותר כמו פילוג הממלכה וכו'. פרשני זמננו המוצאים קשר בין התורה ובין מאורעות היסטוריים מאוחרים עושים זאת בשיטת הדרש.

במילון המקראי של קדרי מגדירים בלאו-ליונשטם, שחיברו את הערכים א-ז, את הביטוי "אחרית הימים" כדלהלן: "– לרוב קץ הימים במובן אסכטולוגי (מונח הגזור ממלה יוונית שפירושה קצה אחרון, סוף);… אבל גם עתיד סתם, כגון : אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (בראשית מ"ט, 1)". את הפסוק מן הפרשה שלנו לא כללו המחברים בדוגמאות שלהם אבל אני משער שהיו כוללים אותו בחלק השני של הגדרתם – עתיד סתם, מאותו טעם שכללו ב"עתיד סתם" את ברכת יעקב לבניו מבראשית מ"ט, 1 המתארת גם היא את תקופת דוד או אולי אפילו תקופה קודמת ולא את קץ הימים.

להלן אנסה להראות שהגדרת אחרית הימים כעתיד סתם במילון המעולה הזה אינה מדויקת ושגם אחרית הימים בבראשית מ"ט, 1 ובפרשה שלנו נכללת בהגדרה הראשונה – קץ הימים במובן אסכטולוגי.

העתיד האסכטולוגי

לאחר התורה מופיע הצירוף אחרית הימים לראשונה אצל הושע ואחר כך בישעיהו. אנחנו נעמוד ראשית על המובן השגור של באחרית הימים = קץ הימים (שהובא בפתיחת ההגדרה במילון שציטטתי למעלה) בעזרת הנבואה המפורסמת של ישעיהו (ב, 4-2), מן הפסגות של הספרות המקרא והספרות העולמית בכלל:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. 

ישעיהו מתאר בחזונו סדר עולם אחרון ונצחי. קרוב למה שאנחנו מכנים היום ימות המשיח, אם כי במקרא ביטוי זה עדיין אינו מופיע, או אם לנקוט מונח מודרני, מציאות של קץ ההיסטוריה. אין צורך כמעט לומר שעולם זה לא היה קיים בזמנו של ישעיהו, אבל הנביא החולם מבשר שיופיע בעתיד. מאז נבואת ישעיהו עברו דורות רבים והתגשמות נבואתו נראית רחוקה מאד. עבור רובנו היא משאת נפש לימים רחוקים – לאחרית הימים.

על-פי אמונת ישעיהו אין ספק בהתגשמות החזון, גם אם יתמהמה בוא יבוא. ומשיתגשם החזון לא יתבטל יותר עד עולם. מקורו האלוהי של החזון הוא הערובה להתגשמותו ולנצחיותו.

ברור אפוא מדוע מגדיר ישעיהו את הזמן של התגשמות החזון כאחרית הימים. המציאות המתוארת בחזון היא אופק אחרון, ניתן לומר עתיד אחרון ונצחי.

ההווה האסכטולוגי

כיצד ניתן להסביר את הופעת המונח אחרית הימים בדברי בלעם בפרשה שלנו: "לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", המתארים את תקופת דוד ושלמה? הפליא לענות על שאלה זו יחזקאל קויפמן ונביא כאן את עיקר דבריו.

על-פי המסופר בתורה הבטיח ה' את ארץ ישראל לאבות: "כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם" (בראשית ט"ו, 17). כאמור בסוף הפסוק מתנת הארץ היא עד עולם. לא מיד התגשמה ההבטחה. קדם לה שעבוד מצרים, כפי שהודיע אלוהים מראש: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ט"ו, 13), אבל בהתאם להבטחתו שלח אלהים את נביאו וגאל את עמו ביד חזקה ובזרוע נטויה והובילם לארץ המובטחת. ההתנחלות בכנען היא ראשית התגשמות ההבטחה. ברבות הימים נוספה לברכת הארץ מתנת המלוכה, גם היא "עד עולם". בבהירות הובעה השקפה זאת בחזון נתן בשמואל ב , ז (24-23): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת-לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו.  וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת-עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד-עוֹלָם וְאַתָּה יְהוָה הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים. וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהִים הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל-עַבְדְּךָ (=דוד)  וְעַל-בֵּיתוֹ (=שושלת דוד) הָקֵם עַד-עוֹלָם".

אלהים בחסדו קיים את הבטחותיו העתיקות. לא נותרה הבטחה שלא קויימה. לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דיבר ה' – הכל בא! כמובטח חסד זה הוא עד עולם. ביטוי המופיע בפרק שבע פעמים. הוי אומר. ההווה, זמן שלטון בית דוד בממלכה המאוחדת, הוא הגשמת דבר אלהים עתיק, שיתמיד מעתה ועד עולם – ולפיכך הוא אחרית הימים.

הרגשת הדורות ההם, שחיו בתקופת הממלכה המאוחדת, שהמציאות שהם חיים בה היא אחרית הימים, מפעמת ביצירות רבות מן הזמן הזה. מכאן תרועת האושר הבוקעת מבעד ליצירות הזמן. כך בשירת משה המתארת את סיום תהליך ההתנחלות: "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל-אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף-שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (דברים ל"ג, 29-26).

כך שירת הים המתארת ישועה אחר ישועה ומסתיימת: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות ט"ו, 17).

התודעה האסכטולוגית האפופה באושר ניכרת במיוחד בברכות בלעם. ישראל שוכן לבטח: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, 5). ובניסוח מקביל: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (כ"ד, 9). ישראל הוא עם נושע באלהיו, המנחיל לו ולמלכו ניצחון אחר ניצחון. משום כך: "מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (כ"ד, 9). זמן זה המתואר בברכת בלעם הוא הוא אחרית הימים.

מכל האמור נובע שאין לקבל את הגדרת מילון קדרי המפצל את המובן של אחרית הימים לקץ הימים ולעתיד קרוב. אחרית הימים היא לעולם קץ הימים, אבל לעתים היא מכוונת לעתיד רחוק ולעתים להווה של היוצר. ועוד יש להוסיף שהעיון בספרות המקראית מלמד שהגדרת ההווה כאחרית הימים קודמת להרחקת אחרית הימים לעתיד רחוק.

אנחנו הצופים בגלגולי הביטוי אחרית הימים מרחוק יודעים שבטחון הדורות ההם היה בטחון שווא. מתנות ה' ניטלו זו אחר זו. ההווה הפך לרע ומר, עד שלבסוף חרבה מלכות ישראל וגלו תושביה ואחר כך הלכה מלכות יהודה בעקבות ישראל. מתנות ההווה העתיקות – ארץ, מלך – הפכו לתקוות עתיד. כך נוצרה האסכטולוגיה המאוחרת, שירשה את הבטחות העבר והעבירה אותן לעתיד ועוד הוסיפה להן יסוד נוסף שהאסכטולוגיה של התורה לא שיערה, נצחון אמונת הייחוד בעולם כולו וממילא שלום נצחי, ככתוב בחזון ישעיהו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ היֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם … וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

_______________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.