ספרו של הבנקאי זוכה הפוליצר ליאקת אחמד הוא כתב הגנה כושל לשיטות כלכליות שפשטו את הרגל.
הכל אישי, טוען ליאקת אחמד בספרו "אדוני הכסף", בניסיון להגן בכל מחיר על ההשקפה הקיינסיאנית • כשהצעדים המוניטריים בסגנון הקיינסיאני נכשלים, האשם מוטח בתזמון, בעצמה ובאישיותו של מיישם המדיניות או של מישהו בסביבתו • כתב הגנה כושל לשיטות כלכליות שפשטו את הרגל
השפל הגדול הוא הלווייתן הלבן של רבי־החובלים המפליגים בימי ההיסטוריה של הכלכלה. המשבר הכלכלי החריף, שראשיתו ב-1928 באירופה, הכה בשנות השלושים בעצמה אדירה במדינות רבות בעולם, ובמיוחד בארצות־הברית. התשובות לשאלה מדוע פרץ המשבר מלכתחילה ומדוע הפך לשפל משמשות עד היום בסיס למדיניות הכלכלית הננקטת בהתמודדות עם משברים.
ליאקת אחמד משוכנע שלכד את מובי-דיק, הלווייתן הלבן. אדוני הכסף של אחמד, שעבד שנים רבות בבנק העולמי, מתמקד באופן התנהלותם של ראשי הבנקים המרכזיים של המעצמות הגדולות של התקופה — ארצות־הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה. טענתו של אחמד פשוטה וברורה: שגיאות הניהול המוניטרי שביצעו ראשי הבנקים המרכזיים בשנות העשרים, שכונו בזמנו "המועדון האקסלוסיבי ביותר בעולם" הן אלו שהקדיחו את התבשיל וקלעו את העולם למשבר.
הם היו חלשים מדי, כותב אחמד, ומתאר שלל חופשות החלמה ממושכות מהתמוטטות עצבים או מחלות ומחושים. הם היו נהנתנים מדי, הוא טוען באמצעות תיאורים ארוכים של חופשות ארוכות וועידות כלכליות שנמשכו חודשים במיטב אתרי הספא והנופש באירופה. חמור מכל, הם לא הבינו מול איזו בעיה הם ניצבים.
הזהב אשם בכל
באופן אקטואלי להחשיד, גם סיפור השפל הגדול מתחיל בחובות. לפי אחמד, עם תום מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1918, ניצב העולם על כרעי תרנגולת כלכליים בגלל שאלת חובות המלחמה: צרפת ובריטניה לוו במהלך המלחמה סכומי עתק מארצות־הברית, וכמי שידם הייתה על העליונה ביקשו לפרוע את חובותיהם לאמריקנים באמצעות גביית פיצויים רצחניים מגרמניה. ארצות־הברית, שהתמודדה בהצלחה עם משבר קצר מועד עם תום המלחמה, הוצפה בכמויות אדירות של זהב, הפכה לנושה של העולם, אך הייתה רחוקה מלהבין היטב את מעמדה החדש או לפעול לפיו. גרמניה, מן העבר המנוצח של המשוואה, הייתה מרוששת לחלוטין, והתמודדה עם המחסור בזהב ועם החובות שלא היה בכוחה לשלם באמצעות הדפסת כספים לא מרוסנת שיצרה היפר-אינפלציה.
הציר המרכזי בהחלטות המדיניות של ראשי הבנקים המרכזיים היה הרצון לייצב במהירות האפשרית את המטבע בתאימות לזהב. כולם ביקשו להימנע ממצב בו הדפסת כספים תביא לערעור ערך המטבע, מה שלא יאפשר למדינה לעמוד בהתחייבויותיה. בעיני אחמד, זו הייתה שגיאה חמורה ביותר.
מועדון אקסקלוסיבי של טירונים
המועדון האקסקלוסיבי של ראשי הבנקים המרכזיים לא היה רגיל ובקי בהתמודדות עם טראומות כלכליות פוסט-מלחמתיות. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה בה נדרש בנק מרכזי להתמודד עם משימת ניהול כה מורכבת. עד מהרה התברר, כך אחמד, שראשי הבנקים המרכזיים אינם יודעים מה לעשות, איך לעשות, מתי לעשות ובאיזו עצמה לעשות.
יש כאן סתירה פנימית, כמובן. אחמד מיטיב לתאר את כשלי ההבנה והביצוע של ראשי הבנקים המרכזיים ואת חולשות האופי שלהם, אך מתקשה להצביע על דרך בה יכולים היו ראשי הבנקים המרכזיים לבצע את תפקידם טוב יותר, שכן, כפי שעולה מן הדברים, לא הייתה להם כל סמכות לעשות זאת. הפדרל-ריזרב, בארצות־הברית הוקם רק ב-1913 וסמכויותיו ומעמדו היו נזילים, כשרוב הזמן הוא נשלט בידי הסניף החזק בניו יורק, בראשות בנג'מין סטרונג. סטרונג עצמו נפטר ב-1928, ואחמד, בעקבות הכלכלן מילטון פרידמן, מעלה השערה שאולי תחת הנהגתו היה הבנק המרכזי פועל בעצמה ובמהירות הנדרשים. עם זאת, נראה מהתפתחות המשבר, כי אפילו רצה הפדרל ריזרב לפעול באופן עליו ממליץ אחמד, לא הייתה לו הסמכות הנדרשת לעשות כן.
בבנק אוף אינגלנד בבריטניה ניצב מונטגיו נורמן בראש מועצת קשישים הדורים ומתפוררים, שהיה לה רק מושג קלוש בניהול מוניטרי. בכל נקודה של הכרעה ממשית היה כוחו של נורמן דל ביותר. כך לדוגמה, ההחלטה הקריטית לשוב לבסיס הזהב בשנת 1925 התקבלה בידי שר האוצר דאז וינסטון צ'רצ'יל, שלמעשה אף לא דן בנושא עם נורמן.
בצרפת ניצב אמיל מורו בראש הבנק דה פרנס, מושבת גיל הזהב של ברונים ומרקיזים חנוטים-למחצה, כשמולו מתחלפים ראשי ממשלה בקצב החלפת חיתולים לתינוק חולה מעיים. שליטתו הממשית בקביעת המדיניות הכלכלית הייתה דלה ומכל מקום, הוא הועף כעלה נידף עוד לפני שהמשבר הכה בצרפת.
בגרמניה עמד היילמאר שאכט בראש הרייכסבנק הגרמני. כפי שאחמד מציג את הדברים, שאכט הבין תמיד לאן נושבת הרוח, אך יכולתו לנתב את המדיניות הכלכלית הייתה דומה רוב הזמן ליכולתו לעצור את הרוח. שאכט הבין כי התביעה לפיצויים הרסנית לגרמניה, אך לא היה בכוחו למנוע זאת. הוא הבין כי זרימת הכסף הזול מארצות־הברית לממשלות המדינות בגרמניה היא מתכון לאסון, אך גם את זאת לא היה בכוחו למנוע.
קיינס הגואל
הכשל המרכזי במדיניותם של ראשי הבנקים המרכזיים, כך לפי אחמד, היה שהם לא היו ג'ון מיינרד קיינס. לפני שנים רבות היה נהוג לתאר התפתחויות היסטוריות כמונעות בידי אישים ולא כתוצר של מכלול מבנים: מבנים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מורכבים. אילו היה אפה של קליאופטרה ארוך יותר, היה גורלה של רומא שונה לחלוטין. אלמלא התקף האולקוס של נפוליאון בווטרלו, האימפריה הנפוליאונית הייתה שורדת לעד.
נדמה שתפישה מיושנת מעין זו עומדת ביסוד ניתוח המדיניות הכלכלית של אחמד. בכל פעם בה מוזכר הכלכלן הבריטי קיינס מתלחלחות עיניו של אחמד ברוב התרגשות והתפעלות. הגמישות המחשבתית של קיינס, חריפותו, תבונת המעש שלו, שלא לדבר על החיוך המקסים וההלצות השובביות — כל אלו היו מפלסים את הדרך החוצה מהמצר. אם קיינס בשטח, העולם לבטח.
הבסיס העובדתי לאמונה בקיינס מוגבל. לפי תיאוריו של אחמד, מספר הפעמים בהן צדק קיינס בתחזיותיו לא עלה בממוצע על זה של הבנקאים המרכזיים התועים. יתר על־כן, על אף השבחים שהוא חולק לעורמתו הבורסאית, מציין אחמד כי קיינס הצליח לרדת מנכסיו הפיננסיים ביסודיות ערב המשבר בשנת 1929, שאותו לא חזה.
וזה עוד לא הכל. תכנית הניו-דיל של רוזוולט בארצות־הברית, על שלל תוכניותיה, התבססה על תפישה קיינסיאנית, אך אחמד מודה כי התוצאות היו רחוקות מלשכנע: "מעטים מן המרכיבים [בתוכנית] נשקלו היטב מראש, היו שסתרו זה את זה וברבים לא הייתה תועלת… [והיא] לא תרמה רבות להתנעת הכלכלה" (עמ' 392). כלומר, יישום מדיניותו של קיינס היה מוביל לכישלון.
אך כל זה אינו מעלה ואינו מוריד שכן לתפישתו של אחמד עיקר העיקרים הוא התזמון. אחמד מכיר בכך שיישום מדיניות קיינסיאנית לא היה מסייע ביציאה מהמשבר, אך הוא סמוך ובטוח כי כל הנגעים הכלכליים היו מתרפאים כהרף עין לו היו ננקטים הצעדים המוניטריים הנכונים בזמן הנכון ובעצמה הנכונה. כלומר, לו הבנקים המרכזיים היו מפחיתים את המטבע ומזרימים כסף לבנקים בזמן הנכון, הכל היה עולה יפה.
הצעד הנכון בזמן הנכון הוא המרפא לכל, גורס אחמד. הכלכלה בארצות הברית סבלה מהתכווצות חריפה בשנים 1933-1931 כי אז "היה הפד פסיבי… ובכך אפשר לאשראי של הבנקים להתכווץ". הכלכלה האמריקנית הותנעה מחדש בזכות "הנטישה הזמנית של בסיס הזהב ופיחות הדולר" (עמ' 392); בבריטניה התנתקה המדינה עוד קודם לכן מבסיס הזהב ו"חילצה את עצמה מן השפל הכלכלי" (עמ' 398); ואילו צרפת איחרה להתנתק מבסיס הזהב "ובכך הייתה לכלכלה הגדולה האחרונה שיצאה מן השפל" (עמ' 408).
החריג היחיד כאן הוא גרמניה הנאצית. תחת שלטונו של היטלר בגרמניה מונה שאכט לנשיא הרייכסבאנק ולשר הכלכלה ויישם "תוכנית מקיפה של עבודות ציבוריות" שהייתה למעשה "כלכלה קיינסיאנית" (עמ' 411). הניו-דיל האמריקני ובניית הכבישים המהירים בגרמניה היו צעדים קיינסיאנים זהים, למעשה, אך שאכט חטא בכך שלא התנתק באופן רשמי מבסיס הזהב. משום כך, מסכם אחמד, הכלכלה הנאצית הייתה כישלון. כלומר, עיקר הגידול בייצור בה נבע "מהתעשיות הקשורות לנשק… לכן כמעט שלא עלתה רמת החיים של הגרמנים מן השורה".
הכל בגלל אשתו של סטרונג
ההתפתלויות האלו מציגות את התזה של אחמד באור מעט מגוחך, אך למעשה אין לו הרבה ברירות. כפי שהוא עצמו מתאר זאת, ראשי הבנקים המרכזיים בשנות העשרים נקטו בדיוק אותה מדיניות מוניטרית ששימשה את הבנקים המרכזיים בשנים שהובילו למשבר 2008-2007 — הורדות ריביות שהציפו את השוק בכסף זול. בשני המקרים, התוצאה הייתה בועה הרסנית; בשני המקרים, התגובה להתפקעות הבועה הייתה ניסיון של הבנקים המרכזיים למנוע את ניקוי השוק ורישום ההפסדים.
אך אחמד מעדיף שלא להכיר בקווי הדמיון האלו. הוא דבק, לפיכך, ברעיון שהכל עניין של אנשים ותזמון. ראשי הבנקים המרכזיים בעבר היו חלושים, שמרניים, שלומיאלים ונהנתנים מדי לנקוט את הצעד הנכון בזמן הנכון. נורמן קיבל התקף עצבים ברגע המכריע. שאכט היה אנטיפת. אשתו של סטרונג עשתה לו צרות. הכלב אכל למורו את השיעורים. אפילו קיינס לא היה פטור מחולשות: הוא תפס ערב חלש ברגע המכריע, ולא הצליח לשכנע את צ'רצ'יל לא לשוב לבסיס הזהב, וכך האימפריה הבריטית הלכה פקקט.
כך נשמע כתב ההגנה על תיאוריה כלכלית קורסת: כשהרעיון קורס, נותרים רק טיעוני אד-הומינם: הקומוניזם לא נכשל, הוא הוכשל בידי סטלין (ומאו, ופול פוט, וצ'אושסקו, והאף של קליאופטרה). אילו היה מיושם בידי צוות מלאכים וכרובים בהנהגה קיבוצית של טרוצקי, רוזה לוקסמבורג וחתולה סיאמית כולנו היינו חיים בגן עדן עד היום.
וכך גם כאן. כשהצעדים המוניטריים בסגנון הקיינסיאני נכשלים, האשם מוטח בתזמון, בעצמה ובאישיותו של מיישם המדיניות או של מישהו בסביבתו. קריסתו של גוש האירו מוסברת בכך שהמדיניות הקיינסיאנית שלו היא למעשה אנטי-קיינסיאנית; כישלון ההזרמה הקיינסיאנית בארצות־הברית במשבר 2008-2007 מוסברת בכך שזה לא נכון שהיא נכשלה ואם זה כן נכון אז זה קרה כי עשו לאובמה קרניים מאחורי הראש; הידרדרותה של יפן הקיינסיאנית במשך 25 שנה, מן הפח אל הפחת נובעת מכך שבשנת 1997, ממש ערב ההתאוששות, נגיד הבנק של יפן התעטש וקלקל את הכל. במלים אחרות, ממש כמו במקרה הקומוניזם, כל כישלון מוסבר בכך שלא יישמו את הרעיונות הקיינסיאניים נכון, או שלא האדם הנכון יישם אותם.
לתפישתו של אחמד, לו היה קיינס או שיבוט שלו היה אחראי על הכל, לא היה השפל הכלכלי הגדול מתרחש. מסקנת הקורא צריכה להיות הפוכה: אם התיאוריה הכלכלית זקוקה לקיינס, זהו סימן מובהק לכך שהיא לא עובדת.
ליאקת אחמד, אדוני הכסף: הבנקאים אשר רוששו את העולם, הוצאת עם עובד, 2014. תרגום מאנגלית: יהודה פורת.
Liaquat Ahamed, Lords of Finance: The Bankers Who Broke the World, Penguin Press, 2009.
תחילה לעניין הכלכלי: במידה מרובה, כלכלה היא כמו רפואה. לכל מחלה יש תרופה אחרת, לכל חולה יש לתת מינון אחר, יש חולים שאלרגיים לתרופות מסוימות, אותן תרופות עבור אותן מחלות עלולות במקרים מסוימים לפתח תופעות לוואי נדירות, ועם הזמן גורמי המחלות מפתחים עמידות לתרופות שפעם היו פועלות כהרף עיין, ויש למצוא תרופות חדשות.
גם אם נקבל את ההנחה כי התרופה של קיינס פעלה בצורה מועילה חלקית במקרה מסוים למחלה מסוימת עם מצב נתונים ספציפי, השימוש בתרופה שלו כמרפאת הכול בכל מצב היא שטות והבל.
וכעת מעט דיוק היסטורי בשולי הדברים:
מדבריו של ליאקת, כפי שאתה מביא, ניתן להבין כאילו שר האוצר של בריטניה ב-1925 קיבל את ההחלטה לחזור לבסיס הזהב כלאחר יד, וכאילו זו הייתה החלטה אישית שלו, שהייתה לגמרי בשליטתו. לא כך היא.
ראשית, כדאי להזכיר שצ'רצ'יל היה שר האוצר הבריטי (Chancellor of the Exchequer) החל מ-6 בנובמבר 1924 עד 4 ביוני 1929. להזכירכם המשבר הגדול החל עם תחילת נפילת המניות ב-4 בספטמבר 1929, שהגיעה לשיאה ביום שלישי השחור ב- 29 באוקטובר 1929. באותה עת השליטה במשרד האוצר הבריטי הייתה בידי הלייבור.
צ'רצ'יל התלבט בנושא במשך תקופה ארוכה. בריטניה נטשה את בסיס הזהב במהלך מלחמת העולם הראשונה בכורח הנסיבות. צ'רצ'יל לא היה היחיד שעסק בכך. למרות שבאותה עת דיונים כאלה לא הגיעו לתקשורת, עסקו בהתלבטות זו כל מה שהיום היו קוראים 'ראשי המשק' של אותה תקופה.
ב- 29 בינואר 1925 צ'רצ'יל כתב מזכר בנושא, שהעלה את כל הספקות שהיו לו בנושא. בתפוצת המזכר היה בין היתר נורמן מונטגיו, נגיד הבנק של אנגליה.
ראש הממשלה, כל השרים הכלכליים, וכל ראשי הבנק של אנגליה, והיועצים הכלכליים היו בעד חזרה לזהב. צ'רציל היה היחיד שהיו לו ספקות.
אחד המפגשים הידועים שהוא יזם כדי לדון בנושא הייתה ארוחה משותפת של קיינס ומק-קנה שהתנגדו לחזרה לבסיס הזהב, ביחד עם שלושה בעלי תפקידים שהיו בעד החזרה לבסיס הזהב, ב-17 במרץ.
בסופו של דבר, לאחר התלבטות שנמשכה עד אז, צ'רצ'יל נאלץ להכריז ב- 28 באפריל על החזרה לזהב במסגרת ההודעה על התקציב. גם אם צ'רצ'יל היה מחליט אחרת, הוא היה נשאר במיעוט מזהיר, וההחלטה הייתה נכפית עליו.
בביקורת לא נאמר כי ההחלטה לשוב לבסיס הזהב התקבלה כלאחר יד – זו הייתה החלטה קריטית, כתוב, והיא התקבלה בלי נוכחותו של נורמן – ומכאן אני מוצא עדות לכך שמידת השליטה של הבנקים המרכזיים במדיניות המוניטרית הייתה מוגבלת מאוד. (תיאור הדברים שאוב במידה רבה מתיאור אותה פגישה מכרעת שאת מתארת של צ'רצ'יל, מק'קנה, קיינס ושות' אצל אחמד.) אני חושב שאפשר למצוא חיזוק לכך בעובדה שנטישת בסיס הזהב בשלב מאוחר יותר בוצעה אף היא, ברוב המקרים, תוך התעלמות וכנגד דעתם של ראשי הבנקים.
במלים אחרות, הנקודה שאני מעלה היא שליאקת אחמד מטיל את האשמה בשפל הכלכלי לפתחם של ראשי הבנקים המרכזיים, אך בפועל מצביע בעובדות שהוא פורש בספר על־כך שבנקודות המכריעות ביותר (בוודאי בתחום הפיסקאלי; אך גם בסוגיות מוניטריות מכריעות) השליטה שלהם הייתה מוגבלת וכפיפותם לפוליטיקאים ברורה.
אשר לנקודה הכלכלית של קיינס – הספר של אחמד מציג את הסוגיה המרכזית כמוניטרית כמעט לחלוטין (זו עמדה פרידמניסטית, בעיקרה) ואומר, למעשה, כי בארצות הברית ובמדינות אחרות יושמה המדיניות הפיסקאלית של קיינס וכי היא בעיניו כישלון. הטיעון הזה בעייתי, שכן ליבת הטיעון של קיינס נוגעת למדיניות הפיסקאלית – הפעולה הישירה של הממשלה במשק הייתה בעיניו העיקר, לא איתנות המטבע, שהייתה לדידו קודם כל סוגיה טקטית של הטווח הקצר. כלומר, אחמד טוען כי היה עדיף לאמץ את מדיניותו של קיינס, תוך כדי זה שהוא טוען שהיא הייתה בעיקרה כישלון מובטח מראש. זאת ועוד, הצעד המוניטרי הנכון, בעיניו, של התנתקות מבסיס הזהב, בוצע לא בידי כלכלן גאוני אלא בידי מי שהוא מציג כאדיוט גמור בעניינים אלו, הנשיא רוזוולט. כלומר, גם בנקודה הטקטית החשובה הזו לא היה בעצם שום צורך בקיינס.