סאגת הגז: גרסת נובל אנרג'י

אחרי ששמענו כמה הם "שודדים" ו"גזלנים", החלטנו שהגיע הזמן לשמוע גם את הצד של היזמים והמשקיעים במשק הגז הישראלי • על הקשיים בתחילת הדרך, השותפים שנטשו וחוסר הוודאות של הרגולציה הישראלית • ראיון עם בנימין זומר, מנהל העסקים של חברת 'נובל אנרג'י' בישראל

הסערה סביב עסקת הגז גועשת, ובעוד מתנגדי העסקה מציפים את התקשורת והרשתות החברתיות בהאשמות כלפי חברות האנרגיה, החלטנו לשמוע איך הפרשייה נתפסת בצד השני: אצל היזמים והמשקיעים במשק האנרגיה בישראל. הראיון עם בנימין זומר, מנהל 'נובל אנרג'י' בישראל, מתרחשת במלון 'ממילא' בירושלים באווירה נינוחה, העומדת בסתירה לתחושת הסער שבחוץ. בשיחה עימו הוא לא חוסך בפרטים כדי להסביר איך החברה רואה את המתווה החדש, את התפתחות היחסים העתידית עם ישראל, ואת עתיד תעשיית הנפט והגז בישראל.

ביני זומר, שגדל בבית חצי-ישראלי (מצד האבא) בטולסה שבמדינת אוקלהומה, טוען שהוא הראשון בתולדות תעשיית האנרגיה שהקריירה שלו הובילה אותו לעבור מאוקלהומה לישראל. באוקטובר 2014, אחרי כחמש שנים בתפקיד מנהל לענייני חוץ בנובל, מונה זומר למנהל חברת 'נובל אנרג'י' בישראל, חודשים ספורים לפני שדיוויד גילה חזר בו מההסכמות עם 'נובל' ו'דלק', שהיו אמורות לפתור את הבעיות של ההגבלים העסקיים.

נתחיל בהתחלה. ספר לנו על 'נובל אנרג'י', איך החברה הגיע לישראל וכיצד התגלה הגז?

'נובל אנרג'י' הוקמה בידי לויד נובל בשנת 1932 בארדמור שבמדינת אוקלהומה. כמו הרבה חברות נפט באוקלהומה, בשלב מסוים היא עברה ליוסטון. החברה היא ציבורית (בבורסה של ניו־יורק: NBL) אך היא אינה נמנית עם חברות הנפט המשולבות הגדולות. אנחנו עוסקים בקידוחים ביבשה ובים, לנפט וגז (בערך חצי-חצי) גם בארצות־הברית וגם בפריסה בינלאומית (וגם כאן, בערך חצי-כחצי).

אנחנו נמצאים בישראל מאז שנת 1998. אנשים חושבים שפשוט הופענו כאן היום, אבל אנחנו נמצאים כאן למעשה כבר שבע עשרה שנים. עברנו כאן כמה מלחמות ואינתיפאדה. כשבאנו, לא היו שום מאגרים מוכחים. לא היו שום תגליות ממשיות.

בשנת 1999 הייתה לנו תגלית קטנה מאוד – שדה נעה; ובשנת 2000 גילינו כ-30 ק"מ מחוף אשקלון את שדה 'מרי B', הידוע כשדה 'ים-תטיס'. בשדה היו בערך 28 ממ"ק (מיליארד מטרים מעוקבים) של גז טבעי. זו הייתה למעשה התגלית שיצרה את שוק הגז הטבעי בישראל.

אחרי התגלית, שרתה כאן תחושה של אופטימיות: הנה, המדינה יושבת על משאבי אנרגיה משמעותיים וכל שצריך לעשות הוא לבחון את האפשרות לשינוי המבנה פיננסי של הפקת הגז. בנקודה זו, ישראל סגרה את הים, כלומר, היא הפסיקה להנפיק רישיונות לחיפוש והפקה. יחד עם זאת, לבעלי הרישיונות נאמר שהם יכולים להמשיך לקדוח, כאשר לא יהיו שינויים בקידוחים הנמשכים לפי רישיונות קיימים. אחרי שבע שנים בלי תגליות חדשות, ובהעדר משקיעים, הממשלה החליטה שלא היתה הצדקה לשינוי מבנה המס. בשנת 2007 שר האנרגיה הכריז על כך כשהממשלה פתחה מחדש את המכרזים לקידוחים בים.

זהו חלק משמעותי של הסיפור. הטיעון שעד לתגליות הגדולות הממשלה לא חשבה על מבנה המיסוי לתעשיית הנפט והגז אינו נכון. ההכרזה של שר האנרגיה הבהירה שהממשלה חשבה על הנושא — והחליטה כי כדי למשוך משקיעים וחיפושים הנתח של הממשלה צריך להיות קטן. בשנים 2008-2007 אף אחד לא רצה להיכנס לשוק הישראלי. חברת 'בריטיש גז' חיפשה קונה לרישיון שלה ב'תמר' – ולא מצאה. ההנחה בישראל הייתה שהגז מ'יַם-תטיס' ייגמר, ולמצרים ימשיך להיות מונופול על שוק הגז הישראלי. פקידים ישראלים בחנו אפשרות לייבא מרוסיה וממקומות אחרים.

אז, בשנת 2009, גילינו גז ב'תמר' ('דלק', שרכשה את הזכויות מ'בריטיש גז', הכניסה אותנו כגורם המתפעל), ובשנת 2010 גילינו את לוויתן באזור שהרישיון שלו היה של חברת 'רציו', שהכניסה אותנו כמפעילה משום שלא היו לה לא המשאבים ולא מומחיות הנדרשים לפיתוח האתר. מכיוון שבאותם ימים לא היו חברות אחרות שרצו לפעול בישראל, כל מי שרצה לקדם משהו פנה אלינו.

לאור ההצלחות, החליטה שוב הממשלה לשנות את מבנה המיסוי, מונתה ועדת ששינסקי, והוחלט על הגדלת חלקה של הממשלה ברווחים. הפעם גם בדיעבד.

לא הזכרת את שמו של יוסי לנגוצקי בציר זמן זה. מה היה תפקידו בפיתוח תעשיית הגז הישראלית?

קודם כל, אני לא מכיר אותו אישית. לנגוצקי הוא גיאולוג. לפי הבנתי, ההצלחה הגדולה ביותר שלו הייתה שהוא הביא את 'בריטיש גז' לישראל — וזה הישג לא מבוטל, כי 'בריטיש גז' היא חברה גדולה מאוד עם פריסה גלובלית. המומחים שלה הצליחו להבחין בקיומו של המבנה הגיאולוגי של שדה גז ב'תמר', אבל 'בריטיש גז' לא רצו לקדוח בור חיפוש, והם נטשו. אז אכן, לנגוצקי עשה דברים טובים עבור תעשיית הנפט והגז בישראל, אבל הוא לא "אבי תעשיית הנפט והגז", הוא לא גילה את הגז.

לעיתים קרובו אני שומע אותו אומר ש"נובל ודלק קיבלו את מאגר תמר על מגש הכסף". אין דבר רחוק יותר מהאמת. צריך לזכור ש'בריטיש גז' לא האמינה שיש טעם לקדוח שם. הם חשבו שהלחץ בשדה גבוה מדי ושאין שם כמות שמצדיקה את ההשקעה. יתרה מזאת, במחיר הקיים בישראל הם ללא חשבו שהסיכון משתלם. כשהשקענו 100 מיליון דולר בקידוח 'תמר', ההערכות היו שסיכויי ההצלחה עומדים על 35%.

באיזו מידה מחיר הגז משפיע על הישראלי הממוצע?

החסכון במעבר לגז טבעי הוא עצום. אם אתה מעיין בדוח הכספי של חברת החשמל לשנים 2014-2013, אתה תראה שבמהלך השנה ו-9 חודשים בהם זרם הגז מ'תמר', הוצאות החברה ירדו ביותר מ-20 מיליראד שקלים. גם הלקוחות, כמובן, חסכו כסף. למעשה, חלק מהתעשייה בישראל פועלת כיום רק בזכות מחירי הגז הנמוכים.

חסכון זה נבע בעיקר מעצם המעבר מדלקים יקרים יותר לגז. הדיון היום על המחיר, וההצעות להוריד אותו בשיעורים שונים לא ישפיעו כבר הרבה. גם אם עלות הגז תיחתך בחצי, לא תראה ירידה של יותר מ-5% בחשבון החשמל שלך. אבל הממשלה תאבד הכנסות בהיקף נרחב ממסים, כך שלמעשה מחירים נמוכים יגרמו יותר נזק מתועלת. יתר על כן, בנק ישראל כבר אמר שהם לא רוצים שהגז הטבעי יהיה זול מדי, משום שהדבר יהיה למעשה כמו סבסוד של תעשיות לא יעילות. לכן הם אמרו שהם ימסו אותו אם הוא יהיה זול מדי.

תחת הרגולציה המשתנה

מה היה המבנה המקורי של משטר המיסוי, ומה השתנה?

בחוק הנפט משנת 1952 אימצה ישראל את מה שמכונה מערכת זיכיונות. זאת השיטה שבה נעשה שימוש בארצות־הברית, בבריטניה, באוסטרליה ובמדינות אחרות. במערכת הזו, למשקיעים יש יותר חופש אבל גם יותר סיכון.

העקרון הבסיסי בשיטה הזו הוא שהמדינה מעבירה את הבעלות על המשאבים התת-קרקעיים לישות מסחרית, הזוכה בזכויות בלעדיות להפיק גז ונפט באזור לפרק זמן מוגדר. ברוב המקרים מדובר בקבוצות חברות, שאחת מהן מנהלת את הצד התפעולי, זה התפקיד של נובל בשותפויות הישראליות. למעשה, מכיון שאין בישראל מומחיות מקומית בהפקת גז ונפט, אין ברירה אלא להסתמך על חברות מנוסות מחו"ל.

המפתח בשיטת הזיכיונות היא הוודאות של המשקיע שהוא ירגיש בנוח וידע שהכללים יציבים, ושהמדינה לא תשנה את התנאים הכלכליים שבהם נעשתה ההשקעה. קשה לומר שהובטח לנו משהו, אבל הנחנו שישראל תתפקד באופן דומה לזה שבו מתפקדות מדינות מערביות אחרות החברות ב-OECD. הצהרת שר האנרגיה בזמנו תאמה את ההנחה הזו. החלטת הממשלה לאמץ את השינויים שהומלצו על ידי ועדת ששינסקי כלפי תגליות קיימות ופרוייקטים שבהם כבר השקענו סכומים משמעותיים, הטילה ספק ביציבות זו.

יש תפישה רווחת לפיה החברות מתנגדות לרגולציה. אנחנו לא מתנגדים לכך. סביבות בלי רגולציות הן הכי קשות לפעולה. אנחנו רוצים רגולציה, אבל אנחנו רוצים שהכללים הרגולטוריים יהיו ידועים, יציבים ומותאמים לנהלים המיטביים המקובלים בעולם. זאת לא תעשייה חדשה. היא קיימת כבר למעלה ממאה שנה, אבל היא חדשה בישראל.

טוב יעשו הרגולטורים בישראל היא אם יאמצו משטר רגולטורי קיים במדינה בה יש  תעשיית חיפוש והפקה פעילה ומתמשכת. רק כך אפשר להניח שהסביבה הרגולטורית לא בולמת את הפיתוח. אם אתה רוצה לאמץ את התקנות בארצות־הברית במפרץ מקסיקו, בסדר גמור. ואם לא, לך לנורווגיה, או אוסטרליה. אין שום צורך להמציא את הגלגל מחדש.

האם אתה חושב שישראל תוכל להגיע למדיניות יציבה?

הוויכוח הפופוליסטי התמקד רק בתחרות ובמחירים. אבל המתווה החדש מאזן כמה וכמה אינטרסים של הממשלה והציבור: פיתוח השדות כדי ליצור עתודות וביטחון בתחום האנרגיה — כרגע, כל הגז הישראלי זורם בצינור אחד למתקן הנזלה אחד; אתה רוצה גם לעודד חברות אחרות לבוא ולהשקיע; אתה גם רוצה לוודא שהישראלים ישלמו מחיר הוגן. המתווה הנוכחי משיג את כל הדברים האלו. אם אנחנו נרגיש טוב איתו, גם חברות אחרות ירגישו טוב וישקלו השקעה בישראל. לפי הערכת הסקר הגיאולוגי של ארצות־הברית, גילינו רק שליש, אולי קצת יותר, מהגז באזור הריבונות הכלכלית הבלעדית של ישראל. אבל אף אחד לא יבוא לכאן אם הסביבה הרגולטורית לא תאיר לו פנים.

לא צריך בשביל זה להכביר בראיות. התבוננו סביב: אין כאן אף אחד. סילבן שלום אמר לשלי יחימוביץ' בכנסת כשהיא טענה שיש חברות אחרות שיבואו וישקיעו: "את חיה בסרט… אף אחד לא רוצה להגיע… הם לא מוכנים להסתכל על ישראל!". לצערי הוא צודק.

וזה חבל מאוד. כשהתחלתי ב'נובל' לפני חמש שנים, חשבתי שיתייחסו אלינו יותר טוב. חברה שלקחה סיכון והשקיעה בישראל כשאף אחד אחר לא היה מוכן להשקיע וגילתה גז. לפני שנת 2004, כשהתחלנו את ההפקה ב'ים-תטיס', הפקת החשמל בישראל הייתה בתמהיל של 40% דלקים נוזליים ו-60% פחם. בין השנים 2011-2004 הגז הטבעי החליף את כל הדלקים הנוזליים והפך ל-40% מכלל ייצור החשמל בישראל. הדלקים הנוזליים עולים יותר מפי שלושה מהגז הטבעי, ולכן החיסכון עבור ישראל הוא עצום. ועכשיו היא מניבה הכנסות — שלפי הסכמי ששינסקי, לאורך חיי כל שדה בערך 65-60% מהן יועברו לידי הממשלה.

ובכל זאת, נתקלנו בקשיים בכל שלב, אם זה מהרגולטורים ואם מהפוליטיקאים, מהאופוזיציה או מהעיתונות. אפשר היה לחשוב שהכל כאן היה נהדר עד שגילינו גז. זה עיוות כל כך גדול של העובדות. יש דו"ח אחד של רשות התשתיות, שהראה לכאורה שישראל משלמת מחיר גבוה עבור הגז, ובכן חברת IHS, אולי חברת הייעוץ הנחשבת ביותר בעולם בכל תחום האנרגיה, הראתה כי כדי ליצור את מראית העין הזו בדו"ח נבחרו נתונים המעוותים את המציאות. ישראל לא משלמת מחיר גבוה עבור גז. אבל כל הדיון על המחירים היום מבוסס על העיוותים שיצר הדוח היחידי הזה.

בסופו של דבר, מעודד לראות שאחרי חמש שנים סוף-סוף רואים איזו הנהגה פוליטית משמעותית בתחום, שמעוניינת לקדם את זה ולסיים את הקיפאון. המסגרת הנוכחית מאזנת בין הצרכים השונים של המדינה ומספקת לנו מסלול התקדמות לפיתוח לוויתן — וזה מבחינתנו ומבחינת המדינה הדבר הכי חשוב. במסגרת מתווה מאוזן, אנחנו מוכנים לוויתורים כדי לפנות את הנתיב להתקדמות בפיתוח.

מתווה שטייניץ

מהם הוויתורים שערכתם במסגרת המתווה?

ראשית, הסכמנו לצמצם את נתח הבעלות שלנו בתמר ל-25% בתוך שש שנים. באופן טבעי חברות בוחנות את כדאיות אחזקותיהן ומוכרות נכסים מפעם לפעם. כאן, הממשלה מחייבת מכירה, אך בלוח זמנים סביר לדעתנו.

שנית, יש הגבלות על המחיר. עד שתיווצר תחרות מקומית משדות 'תנין' ו'כריש', עד ש'דלק' תצא מ'תמר' ועד ש'נובל' תהיה עם 25%, תקרת המחיר תהיה המחיר הממוצע המשוקלל של הגז הנמכר בישראל (המחיר היום הוא 5.43 דולר). נוסף על־כך, אם יהיה לנו חוזה יצוא תמורת סכום נמוך יותר מהמחיר הממוצע המשוקלל, אנחנו חייבים להציע את המחיר הזה גם לצרכן הישראלי. כלומר, אם יהיה לנו חוזה למכור 9 ממ"ק ל'בריטיש גז', נאמר, במחיר של 4 דולר למ"ק, ומאפייה ישראלית תרצה לקנות 9,000 מ"ק — מיליונית מהחוזה השני — אני אהיה חייב להציע לה את הגז באותו מחיר.

ישראל רוצה לוודא שהמחיר כאן לא יהיה גבוה יותר מהמחיר בחו"ל, וזה לא דבר בלתי־הגיוני, ואף מקובל בעולם לבצע התאמות בין מחיר הייצוא למחיר המקומי. השאלה היא מה האופן בו יבוצעו ההתאמות והאם זה יפגע בחוזי הייצוא, שהם המפתח לפיתוח השדות. השוק המקומי פשוט לא מספיק גדול כדי להצדיק את פיתוח 'לוויתן'. המתווה הקיים עובד, אבל רק כחבילה שלמה. שינוי היבט אחד בחבילה או הוספת ויתורים נוספים במשתנה מסוים יכולה לערער את האיזון של המסגרת כולה.

מה לגבי הנהגת פיקוח על המחירים? האם תסכימו?

פיקוח על מחירים עלול לגרום לנזקים. המקרה של מצרים יכול לשמש כאזהרה. בשנת 2011 הפסיק הגז לזרום ממצרים. ידועות שתי סיבות—  נפילתו של  מובארק ואבדן השליטה בסיני. אבל היה גם גורם שלישי: פיקוח על מחירי הגז — בדיוק מה שכמה אנשים רוצים לעשות כאן —  ברמה כל־כך נמוכה, עד שלמרות שהביקוש עלה, לא היה שום תמריץ לחברות חיפוש והפקה להמשיך להשקיע כסף. כך נוצר מחסור בגז במצרים.

המשטר תחת אל-סיסי מבין שהוא חייב לעודד את ההשקעות ולכן העלה את המחירים ומעניק הטבות מס משמעותיות לחברות חיפוש והפקה. אם אתה מכניס את ההטבות האלו לתוך התמחור, מחיר הגז במצרים הוא יותר קרוב ל-8-7 דולר, אך כאן הם רוצים לקבוע לו רף עליון של 5.43 דולר. השורה התחתונה היא שבמקומות בהם מחיר הגז נמוך מדי, אתה לא רואה שום פעילות חיפוש והפקה.

האם האי-יציבות בישראל היא מקרה טיפוסי? מה קורה במקומות אחרים?

משאבי טבע הם נושא מורכב, וחשוב שיהיה דיון ציבורי בהם. אבל כאן בישראל, הכל הוא סיבה למחאה, והטונים שאליהם מגיעים בדיון, הפופוליזם, לא מאפשרים לדון בעובדות. ככל שנצמד לעובדות, כך קבלת ההחלטות תהיה מועילה ויעילה יותר.

עוד היבט ייחודי למצב הישראלי הוא גודל התגליות ביחס לגודל השוק. כאן יש לך שתיים מהתגליות הכי גדולות בעולם בשוק שהוא קצת יותר גדול מזה של יוסטון. ויש לך רגולטורים שאפילו לא חשבו שאי פעם יהיו פה תגליות.

אז חלק מהעניין הוא ייסורי התבגרות. ישראל עוד לא התרגלה לחשוב על הנושאים האלו, אז היא שינתה את הכללים, וזה יצר חוסר יציבות. כשחברה בוחנת אפשרות השקעה, היא בודקת שלושה משתנים. כל חברה מעריכה ומעניקה משקל שונה לכל אחד מהם, אך אלו תמיד אותם שלושה משתנים: גיאולוגיה, שוק, והסביבה הרגולטורית. חשוב ששלושתם יתקיימו באופן מספק.

ב-17 השנים האחרונות 'נובל' השקיעה יותר מ-2.5 מיליארד דולר בישראל. השותפויות שבהן אנו חברים השקיעו יותר מ-6 מיליארד דולר. 'נובל' נמצאת בהפסד תזרימי נטו על השקעותיה בישראל של כמעט מיליארד דולר. לא צריך לרחם עלינו, כי אנחנו מחזיקים בשתיים מתגליות הגז הטבעי הגדולות בעולם. פיתוח 'לוויתן' יעלה לנו מיליארדים לפני שנתחיל לראות החזר על ההשקעה. אם אתה לא יכול לבנות על סביבה רגולטורית יציבה עד לנקודה בזמן שבה אתה מתחיל לראות הכנסות, אתה לא תשקיע. וזה לא רק אנחנו שנוקטים את הדרך הזאת; המתחרים שלנו גם הם רוצים לראות סביבה יציבה. המדינה רוצה לראות סביבה יציבה. כרגע, פעילות החיפוש בישראל היא אפס.

האם תפנו לגוף גישור בינלאומי? יש נקודה שבה תגידו תודה רבה, הפסדנו מה שהפסדנו, ותלכו הביתה?

הגענו לכאן כדי למצוא ולהפיק גז. אנחנו הסכמנו למתווה המוצע וויתרנו ויתורים רבים כדי להימנע מגישור בינלאומי. עם זאת, קיבלנו את זכויות החיפוש והפיתוח כחוק, ונגן על הזכויות האלו בכל האמצעים העומדים לרשותנו. אנחנו מקווים שהמתווה יאומץ ונמשיך קדימה. אנחנו חברה של מהנדסים, לא של עורכי דין.

אבל אנחנו לא הולכים הביתה. אנחנו כבר מפיקים ב'תמר', ויש לנו את כל הכוונות להפיק גם מ'לוויתן'. זאת רק שאלה של אם המבנה הרגולטורי יאפשר לנו לעשות את זה. אנחנו כבר מושקעים במיליארדי דולרים ב'לוויתן', ואנחנו מתכוונים גם להיות אלו שיפתחו אותו.

האם נובל עיכבה את פיתוח 'לוויתן' כדי להפעיל לחץ על הממשלה?

'נובל' ושותפיו כבר השקיעו מיליארדי דולרים בפיתוח 'לוויתן' בלי שראינו שום החזר על ההשקעה. אין מי שמעוניין יותר מאיתנו בפיתוח 'לוויתן' בהקדם האפשרי.

הגענו להבנה עם הממונה על ההגבלים העסקיים במרץ 2014. הוא הסתובב וסיפר לאנשים שהוא הכריח אותנו למכור את שדות 'כריש' ו'תנין'. בחודשים האלו, כדי לעמוד בלוח הזמנים, השקענו עד 25 מיליון דולר לחודש ב'לוויתן'. רק בדצמבר, כשהוא התכחש להבנות, הפסקנו להשקיע ב'לוויתן'. לא יכולנו להמשיך להשקיע בלי וודאות רגולטורית נדרשת כדי להמשיך בהשקעות, ובמיוחד כאשר עצם הבעלות שלנו על הנכס עומדת בסימן שאלה. המתווה החדש יאפשר לנו להתחיל מחדש את השקעותינו בקידום לוויתן.