"לאיראנים שאיפות גרעיניות לגיטימיות": דרכו של אובמה להסכם הגרעין

אובמה לא הולך לחסל את הגרעין האיראני. הוא לא ישיג אפילו את "הכלתה" של איראן. הוא ערוך למעשה "לחיות" עם איראן גרעינית. 

לא הייתי מגלה עתידות כשכתבתי את השורות האלה ביוני 2009 במקור ראשון, מיד אחרי נאום קהיר של הנשיא אובמה. עוד בדרכו לנאום הכין אובמה את דעת הקהל והתראיין לבי-בי-סי. בין השאר אמר שם, כי "יש לאיראנים שאיפות גרעיניות לגיטימיות".

בנאום קהיר עצמו הוא אמר, כי "לכל מדינה – בכללן איראן – צריכה להיות הזכות לאנרגיה גרעינית לצרכים אזרחיים". מיד אחרי הנאום פרסמו במכון INSS שליד אוני' תל-אביב ניתוח אסטרטגי של הנאום והגיעו למסקנה, כי "אובמה הכיר בזכותה של איראן ליכולת גרעינית אזרחית, ובכך מקבל את איראן כמדינת סף" גרעינית. כבר אז דיברו אלה שעיניהם בראשם על איראן כמי שנמצאת בדרכה להיות מדינת סף.

אובמה סינוור את היהודים

אבל התקשורת הישראלית וה'ניו יורק טיימס'ית היתה מצועפת עיניים, ולשווא תחפשו שם התרעות כאלה. אובמה ואנשיו הצליחו לעוור את הפרשנים הישראליים. אלה הפכו לכלים בתזמורת התקשורתית תעמולתית של נשיא ארצות-הברית, שמטרתה הייתה מאז 2009 לבודד את ישראל. הדימוי הזה התגבר מאז עלייתו של הנשיא רוחאני לשלטון באיראן. אז, לפי החוקר הגרמני מתיאס קונצל, יצר אובמה את המצג השקרי של ציר הטובים, המתונים ושוחרי השלום – אלה אנשי המשא ומתן בארצות-הברית, באירופה ובאיראן; ולמולם ציר הרשע של הקיצונים המורכב מראש הממשלה נתניהו והקיצונים באיראן. קשה להאמין, אבל לפי ההשתוללות התקשורתית בישראל בשנים האחרונות נגד נתניהו נראה שאובמה קצר הצלחה מלאה.

ימים יגידו אם צדק הסנטור הרפובליקני מרק קירק בתחזיתו השחורה מנובמבר 2013. לאחר שיצאו מתדרוך של מזכיר המדינה ג'ון קרי, שבו הוא אמר להם "אל תאמינו לכל מה שהישראלים אומרים לכם", אמר קירק: "אני חושב שהיום חזיתי בהתגשמות האפשרות למלחמה גרעינית במזרח-התיכון – כזאת שתתרחש יום אחד ותהיה חלק מהמורשת של ילדינו. הממשל הנוכחי כמו נוויל צ'מברליין משלים למעשה עם עימות גדול ועקוב מדם במזרח התיכון שנשק גרעיני איראני יהיה מעורב בו; הנשק הגרעיני הזה יהיה חלק מעתיד ילדינו".

הדבר המדהים הוא, שלמרות שאובמה גילה את קלפיו לגבי מדיניותו הפייסנית כלפי איראן ו'האחים המוסלמים', הוא בכל זאת הצליח לאחז את עיני הציבור היהודי בארצות-הברית לאורך כל השנים האלה ובתוך כך רימה גם חלק מהציבור הישראלי ואת האליטה הביטחונית שלו. מעניין שהוא חזר שוב ושוב בנאומיו באיפא"ק ובפורומים אחרים על הביטוי "אני לא מרמה" (I'm not bluffing). הוא היה מזמין לתדרוכים "יהודים בכירים" מסוגו של פרופ' אלן דרשוביץ ואלה היו חוזרים על מיטב שיפוטם כי "אובמה מתכוון למה שהוא אומר לגבי האופציה הצבאית".

כל הקווים האדומים נפרצו

ניתן היה להשיג תוצאות מכריעות בהסכם הגרעין עם איראן. אבל כדי לעשות זאת היה צורך לשמור על שלושת אמצעי הלחץ שעמדו לרשות המערב ובייחוד לרשות ארצות הברית.

היה צורך לשמור על אמינות הכוונות לפעול ברוח אמצעי הלחץ האלה: האחד, אסטרטגיית החלפת המשטר. המטרה הזאת היתה מקובלת על כל הממשלים בארצות הברית עד אובמה, ובייחוד ג'ורג' בוש ניסה לפעול ברוח זו. זו הייתה הדרך המומלצת על ידי וותיקי המדיניות האיראנית מסוגם של ברנרד לואיס ואורי לוברני. בדרך כלל מצדדי הרז'ים צ'יינג' התנגדו לאופציה הצבאית ודחפו לממש את איום הפלת המשטר. המדיניות הזאת עמדה למבחן בתחילת 2009 כאשר התנועה הירוקה יצאה לרחובות איראן בציפיה שארצות-הברית תתייצב לצדם נגד אחמדינג'אד, כפי שהנשיא התייצב כעבור שנתיים נגד מובארק. בגידתו של אובמה בתנועת המחאה העממית אותתה למשטר האייאתוללות: אין יותר כוונה לנקוט באסטרטגיה להחלפת המשטר.

הדרך השניה הייתה הסנקציות, שגם הן הוחרפו והגיעו לדרגת הכאבה קשה לאיראן רק בלחץ ישראל וביוזמת הקונגרס; הנשיא אובמה, כפי שהוכיח ד"ר מייקל דוראן במאמרו ב'מידה', התנגד ליוזמת הקונגרס להחרפת הסנקציות. זו הדרך שהוכיחה את יעילותה יותר מכל האיומים. היא מומשה בפועל, בלחץ איומיה של ישראל והליכתה על הסף.

המנוף האסטרטגי השלישי, שהוכיח במידה רבה את יעילותו בהפעלת לחץ על המערב ועל איראן כאחד, היה איומה של ישראל לפעול צבאית. מאז 2010 מיוחסת לישראל יכולת אמינה. אלא שמלכתחילה ארצות-הברית חתרה תחת אמינותה הצבאית של ישראל. אובמה לא השאיר הרבה מקום לספקות בנאום קהיר ההיסטורי שלו: "באנקרה הבהרתי שאמריקה אינה – ולעולם לא תהיה – במלחמה עם האסלאם". המגמה כולה הייתה של הושטת יד לשלום לאייתוללות. בראיון שהעניק אובמה לאילנה דיין במסע השכנוע של הציבור הישראלי הוא ניתח את האפקטיביות הצבאית. למעשה, המסר שלו היה שהעיכוב בפרויקט הגרעין לא משמעותי. לכן אפשר להבין ממנו, שכך היה גם בשנים הקודמות ולכן אופציה צבאית אף פעם לא הייתה ריאלית.

צריך להבין, שלא מדובר בסתם "יוניות" או "פייסנות" צ'מברלינית. אובמה, כפי שהבהיר מכיר ב"זכותה" של איראן. בין השאר הוא מבסס זכות זו על השקפת עולם, שעלולה להיראות לישראלים רבים כמשונה וקיצונית, בוודאי לא רלוונטית לסכנה האיראנית של היום. שוב, יש לחזור לנאום קהיר שבו חשף אובמה רק טפח מהשקפת עולמו הרדיקלית: "חלק מההגדרה העצמית של איראן הונעה על-ידי ההתנגדות לארצי, ואכן יש היסטוריה סוערת בינינו. בעיצומה של המלחמה הקרה ארצות-הברית נטלה חלק בהפלתה של ממשלה איראנית שנבחרה באופן דמוקרטי".

השמאל הרדיקלי מעלה שוב ושוב את מקרה ראש ממשלת איראן מוצאדק ב-1953 והפלתו בהפיכה שבה השתתפו הסי-איי-איי וה-MI6 כעוול היסטורי, איזה חטא קדמון, שמחייב התחשבות מיוחדת ב"זכויותיה" של איראן. זה הנראטיב שאליו התכוון אובמה. גם באזכור הזה יש סאב-טקסט. המסר בין השורות הוא, שמתקפה צבאית לחיסול יכולתה הגרעינית של איראן היא חזרה בסיבוב נוסף על מקרה ההפיכה נגד מוצאדק. כל האידיאולוגיה הג'נוסיידית מטואטאת הצדה וכל הכחשת השואה מוכחשת – על-ידי נשיא הדמוקרטיה הגדולה! – כדי לפנות דרך לסוג של פייסנות והכרה בזכויות לגיטימיות.

פגיעה בכוח ההרתעה של ישראל

אובמה – ואת זאת אנו רואים היום בחתימת ההסכם – הסיר את כל הצבתות שהחזיקו את איראן במפרקים ודחקו אותה לפינה. בראיון האחרון, או הלפני האחרון או הלפני לפני אחרון שלו עם אובמה, התווכח ג'פרי גולדברג עם הנשיא על משמעות האנטישמיות הקיצונית של מנהיגי איראן. אובמה התעקש שהאנטישמיות הזאת, שאותה לא היה יכול להכחיש, נועדה לתצרוכת ביתית עצמית, וכי בכל האמור למדיניות ריאלית מנהיגי איראן רציונליים לגמרי. אגב, אני בטוח שזה שיכנע את יהודי אמריקה. אלה יוצאים מאוד רטובים מליל ברווזים שמתארך כבר קרוב לשבע שנים בכניעה שלהם לאובמה. הפרופ' וולטר ראסל מיד (וגם ג'פרי במידה רבה) תפסו את נקודת התורפה הזאת בהשקפת עולמו השטחית של הנשיא; מיד כתב, כי משטר שהאנטישמיות נמצאת במרכזו בהגדרה סובל מראיית עולם מזימתית ולכן אינו רציונלי.

עכשיו, כשאנחנו עומדים בפני החתימה על ההסכם, אפשר לשאול מה היתה האסטרטגיה של ראש הממשלה נתניהו? ב-6 בינואר 2011, עם פרישתו מראשות המוסד פורסמו בתקשורת הישראלית דבריו של מאיר דגן, כי האיראנים לא יגיעו לייצור פצצות אטום עד 2015 . אחר כך בכנסת הוא הוסיף אווילות על כסילות ואמר, שההתחמשות יכולה להיות גם מוקדמת יותר, ב-2014. מבחינה זו, הנבואה לא התגשמה. אפשר רק לשער, שנתניהו העדיף וממשיך להעדיף גם היום, מצב שבו איראן מורתעת על-ידי ישראל ו/ או ארצות הברית וזה הדבר שאמור לעצור אותה. מצב כזה, גם אם הם מקצרים את הזמן מההחלטה לייצור הפצצה עצמה, יכפה על ישראל לנטרל את המתקנים הגרעיניים בפעולה צבאית. ביום שני השבוע (אתמול) אמר עוזי ארד בקול ישראל, כי ההסכם שנחתם המקבע את מעמדה של איראן כמדינת סף פוגע בדימוי ההרתעתי של ישראל.

זאת בעצם הסיבה העיקרית, שנתניהו המשיך לנהל את המאבק נגד ההסכם לאורך כל השנה האחרונה. אפשר לספור טונות של אורניות מועשר ומספרי צנטריפוגות – בשורה התחתונה איראן ללא הסכם זו איראן דחוקה על ידי סנקציות ואיום צבאי. איראן אחרי הסכם זו איראן שהתקבלה לחיק משפחת האומות ומקבלת תנופה כלכלית אדירה והכרה בהגמוניה שלה על פני ארבע בירות מרכזיות בעולם הערבי.

המאבק הגיע לשיאו בנסיעתו של נתניהו בתחילת מרס השנה לנאום בקונגרס. נתניהו יצר מומנטום בציבוריות האמריקנית נגד ההסכם, בוודאי בקונגרס ובייחוד בסנאט. אובמה נראה כמי שהולך ונחלש, אך כוח אחד בחשבון הלאומי של ישראל היה חסר במערכה; אלו הם יהודי ארצות הברית. השגריר לשעבר מייקל אורן, שנמצא עכשיו במוקד סערה שמשקפת את עליבות הקהילה היהודית בארצות הברית, סיפר לידידיו כי יהדות אמריקה סערה, התקוממה ונאבקה באינטנסיביות גדולה בהרבה למען זכויות "נשות הכותל" מאשר לטובת ישראל מול איום הגרעין האיראני.

מערכה חדשה, כלים חדשים

אבל נראה שהמומנטום של ביבי מתקופת קמפיין הבחירות נשבר. זה קרה באופן בלתי צפוי וללא כל קשר לנושא האיראני: היו אלה שני אירועים שגרמו לנסיקה ציבורית אדירה במעמדו של אובמה, והוא הפך לפתע לכוכב עליון. הראשון, זו החלטת בית המשפט העליון המאשרת את זכותם של זוגות חד מיניים להינשא בכל מדינות ארצות הברית; השני, זהו האירוע הטרגי של הטבח בכנסיה בצ'רלסטון. החלטת ביהמ"ש הכניסה חלקים גדולים בציבוריות האמריקנית לאופוריה, בלתי מובנת בארץ החוף המדברית שלנו. ואילו הטרגדיה בצ'רלסטון מונפה כדי לגייס את מירב הכוחות בציבור האמריקני נגד הגורמים השמרניים, שהם מן הסתם רפובליקנים, שהם מן הסתם מתנגדי הסכם הגרעין. במצב הזה אובמה צובר תנופה וקשה לראות כיצד יקוששו מרק קירק וחבריו בסנאט את 13 הסנטורים הדמוקרטים, שישלימו רוב של 67 שמתגבר על וטו נשיאותי.

עם זאת, כפי שההסכם מצטייר, כ-66 אחוזים מהקולות העצמאיים מתנגדים להסכם. זה מצביע על התנגדות רצינית ברחוב האמריקני. אלא שהנשיא אובמה מתכוון שוב לעקוף את הקונגרס, ולהביא את ההסכם ובייחוד נושא ההקלות בסנקציות למועצת הביטחון – שם יתקבל האישור הבינלאומי שיוצב כעובדה בפני הקונגרס.

לישראל יש עכשיו שתי דרכי פעולה ארוכות טווח, בהנחה שההסכם יקבל אישור של הקונגרס. הראשונה זה הגברת מאמץ מודיעיני לטובת חשיפת הפרה בוטה של ההסכם מצד האיראנים. כפי שאמר בראיון ל'מידה' עוזי ארד, יכול לצוץ עוד מתקן חשאי. זה לא יהיה אקדח אלא תותח גרעיני מעשן. אם יתגלה דבר כזה, זה מחסל את ההסכם. הדרך השניה, במקביל, היא להתכונן צבאית לשעת כושר בעידן שאחרי אובמה ואולי זו משימה לעשור הבא. שר ההגנה בקדנציה הראשונה של אובמה, רוברט גייטס, גרס שאם האיראנים יבצעו את הפריצה שלהם לפצצה, סביר מאוד שלא נדע על כך. האחראים על ההסכם בטוחים שאמצעי הפיקוח הם כאלה שאפשר יהיה לעלות על האיראנים אם יתחילו במלאכת הפריצה. לפי הקווים האדומים של האיראנים ולפי הוויתורים האמריקנים בנושא הפיקוח על מתקנים צבאיים – כמו פרצ'ין, קשה לראות איך מנגנון הפיקוח יהיה מסוגל להתריע על שעטה לקראת הפצצה. בכל מקרה, לישראל חייבת להיות יכולת עצמאית, אולי גם בעזרת ידידותיה החדשות בעולם הערבי, לזהות פריצה; במצב כזה ישראל תפעל צבאית – אם הרמטכ"ל ירצה, ואם מפקד חיל האוויר יסכים, ואם עורכי עיתונים מסוימים לא ידליפו – והיא תהיה מסוגלת להשמיד את אתרי הגרעין.