נבחרים אך לא בוחרים: כישלונו של הימין במינוי הפקידות

למרות הזעם שעורר יהודה ויינשטיין בקרב תומכי החוק להטלת עונש מוות על מחבלים, הודעתו האחרונה של היועץ המשפטי לממשלה כי יתפטר במידה והחוק יעבור היא הפעם הראשונה בה הוא מגיב כראוי ליוזמת חקיקה שאינה מקובלת עליו. אחרי הכל, פקיד ציבור שלא מעוניין לייצג את שולחיו לא חייב לעשות כן. הוא מוזמן להניח את העט ולצאת לעשות לביתו.

אך לא זו דרכו של ויינשטיין. במשך שבע השנים האחרונות הוא נתקל במהלך עבודתו ביוזמות חוק רבות שלא היו לרוחו או לרוחה של מערכת המשפט האקטיביסטית הישראלית. בכל המקרים הללו, במקום להודיע על סיום עבודתו, כנאה וכראוי, הוא פעל לטרפד את יוזמות הממשלה ולמנוע את קידומה של מדיניות שאינה "מידתית" או "חוקתית" בעיניו. כך, הוא מתערב בחקיקת חוק המסתננים; במינוי רמטכ"ל; באורך כהונתם של בכירים במשרד המשפטים; במינויים במשטרה; במינויי שרים; בהרכב ועדות ממשלתיות ועוד. זאת מבלי להזכיר את הניסיונות להוביל רפורמות במערכת המשפט ובתפקידו של היועמ"ש עצמו. בכל המקרים הללו היועמ"ש יכול היה להתפטר ולאפשר לפקיד אחר, המזדהה עם השקפותיה של הממשלה, למלא את מקומו. אך במקום זאת הוא העדיף להשתמש בסמכותו להשפיע על מדיניות הממשלה.

זה לא רק היועץ המשפטי לממשלה. בשנים האחרונות חזינו כיצד הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר דיוויד גילה, פרקליט המדינה לשעבר לדור ולעתים אף בכירים במערכת הביטחון חשים כי מעמדם הבכיר מאפשר להם לעצב מדיניות ולא רק ליישמה.

תופעות אלו מקוממות את הציבור, שדורש להעמיד במקום את הפקידים ולהגדיר את יחסי הכוחות בינם לבין הדרג הנבחר. אך דומה שבעיסוק בנושא נשכח דבר אחד מרכזי: הפקידים הללו לא צצים משום מקום. הם ממונים בהליכים שונים על-ידי נבחרי הציבור. מי שהולך לישון בלילה עם פקיד שמאלני או אקטיביסט משפטי, שלא יתפלא שהוא קם עם מדיניות שמאל בבוקר. "מינויים הם מדיניות", היה משפטו השגור של נשיא ארה"ב לשעבר רייגן, והפעלות של הימין בישראל בתחום ממחישות עד כמה הוא צדק.

משרות אמון בשירות השמאל

מינוי הדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה מתבצע על-ידי השר הממונה. רבים מתפקידים אלה מוגדרים 'משרות אמון', ומעבר ליכולת ולכישורים המקצועיים תפקידם הינו מציאת הדרך הטובה ביותר למימוש החזון והדרך של השר. כפי שראינו בלא מעט מקרים, כוחם של פקידים אלה הוא רב. לכן סביר להניח ששר שיכון המנסה לדחוף בנייה מאסיבית לאורך החוף לא ימנה בעל תפקיד מקרב ארגוני הירוקים; לכן נפוצה התופעה בה שר העובר ממשרד אחד למשנהו מעביר איתו גם קבוצה מצומצמת אך נאמנה של יועצים ומקורבים לאייש את עמדות המפתח במטה החדש.

מסיבה זו ראינו כבר בחודש הראשון לכינונה של הממשלה את מינויו של שי באב"ד למנכ"ל משרד האוצר על-ידי כחלון, את מינויו של דורי גולד למנכ"ל משרד החוץ על-ידי נתניהו, את מינויה של אורנה הוזמן בכור למנכ"לית משרד הפנים על-ידי סילבן שלום, וכן הלאה.

על רקע זה, מפתיע לראות כי דווקא במשרד המשפטים – אחד המשרדים שלהם השפעה מעמיקה ואסטרטגית טרם נצפו מינויים משמעותיים.

בבחירות 2013 'התנועה' בראשות ציפי לבני הייתה המפלגה הראשונה שחתמה על הסכם קואליציוני להיכנס לממשלת נתניהו השלישית, בתמורה לתיק המשפטים. לאורך הקדנציה כולה, היוותה לבני את הסמן השמאלי בקואליציה וגרמה לתסכול רב בקרב אנשי הימין ובעיקר מחברי הכנסת מ'הבית היהודי'. לבני השתמשה במעמדה לסכל לא מעט יוזמות באמצעות ועדת השרים לחקיקה ובאמצעות הכלים העומדים לרשותה בתפקידה כשרת המשפטים, כפי שעשתה לחוק מאסר למחבלים ללא אפשרות שחרור, שעוכב בוועדת השרים לחקיקה בראשותה.

לא רק בנושאים מדיניים, גם בנושאי דת ומדינה היא השתמשה בסמכויותיה לנטרל מדיניות שלא עלתה בקנה אחד עם עמדותיה, כמו למשל בקונפליקט לגבי תפילת נשים בכותל. בשנת 2014 היא מינתה את אמי פלמור לתפקיד מנכ"לית המשרד. תפקיד זה הינו משרת אמון ונעשה תוך היכרות רציפה של לבני עם הגברת פלמור, והמינוי נעשה על מנת לסייע לשרה לממש את השקפת עולמה במשרד.

בבחירות האחרונות דרשה מפלגת ה'בית היהודי' את משרד המשפטים, כשהיא מסבירה לבוחריה כי מדובר במשרד משמעותי ומשפיע. כראייה ציינו דוברי המפלגה את יכולותיה של ציפי לבני במשרד זה. לאור כל זאת גברה הציפייה שאחד הצעדים הראשונים של השרה שקד יהיה מינוי מנכ"ל חדש ברוחה.

למרבה הפלא אירע ההיפך: לאחר כניסתה למשרד, קיימה השרה שקד ישיבה קצרה עם אמי פלמור שלאחריה הודיעה השרה כי המנכ"לית תישאר בתפקידה. השרה התחלפה והמדיניות נותרה על כנה.

גם בגזרת שר החינוך נפתלי בנט הדברים לא שונים בהרבה. את תיק החינוך הוא קיבל לאחר כהונתו הסוערת ומרובת הרפורמות של שי פירון, שמינה את הגברת מיכל כהן לתפקיד מנכ"לית המשרד. בקדנציה קצרה אך מאוד תזזיתית הייתה כהן יד ימינו של פירון, והיא פעלה לממש את תכניותיו הגרנדיוזיות והשנויות במחלוקת.

שרי חינוך בעבר הכירו בחשיבות המינויים: לימור לבנת החליפה את המנכ"ל בתוך שעות ספורות מתחילת כהונתה; וגדעון סער בשבועיים הראשונים. אך למרבה הפלא השר החדש בנט החליט שלא להחליט ("אני לא הולך לטלטל מחדש את המערכת"): המנכלי"ת כהן ממשיכה בתפקידה, רפורמות פירון מתקדמות כרגיל (ותעיד מחאת הסרדינים שהתחדשה) ואת השר החדש והמתוקשר אף אחד לא מרגיש.

דרג הפקידות כקובע מדיניות

המערכת הפקידותית בישראל מסובכת ומסועפת ולא תמיד קל לנבחר ציבור ליישם את מדיניותו באמצעות מינויים. למעשה, מספר המינויים הנעשים בהשפעתו של השר הוא מועט מאוד ורובם מתקבלים בהחלטות פנימיות של משרדי הממשלה. לעיתים התופעה מגיעה לכדי אבסורד. במשרד החוץ למשל, ועד העובדים החזק משפיע על מינויים אף יותר מהדרג המקצועי, דבר המביא לא אחת למינויים לא ראויים ולא מקצועיים. על כן, נבחר ציבור המעוניין להוביל שנוי צריך לקחת ברצינות תהומית את אפשרויות המינויים המעטות המצויות בידיו, ולעשות ככל יכולתו להגשים את מדיניותו במקומות בהם הוא יכול להשפיע.

מינויו של יועץ משפטי לממשלה הנעשה אחת לשמונה שנים ומתבצע בהליך מורכב בו לשר השפעה מועטה, או מינוי שופטים, תהליך העובר דרך ועדה שהרכבה עדין וקריטי הם אתגרים גדולים וחשובים. אך עם יד על הלב, היכולת להשפיע בהם נמוכה ותלויה במאזני כוחות עדינים ומורכבים. לעומת זאת, מינוי מנכ"ל, יו"ר מועצה פדגוגית, יועץ בכיר וכדומה הם מינויים מובנים מאליהם וצפויים שהשפעתם ברורה ומידית. ותעיד כהונתו של ד"ר צבי צמרת במשרד החינוך. בעוד הרפורמות הגדולות והמאתגרות תלויות ועומדות, כישלונו של הימין ליישם את מדיניותו במקומות הקלים והמתבקשים ממחיש יותר מכל דבר את בעיית המשילות של הימין הישראלי.