דב חנין לא מתגעגע לסטלין, אבל צועד בדרכו

לא לעתים מזומנות קורה שמנהיג קומוניסטי בכיר פורס את משנתו החברתית כלכלית – גם אם בצורה מאוד תמציתית – כפי שעשה בשבוע שעבר ח"כ דב חנין במאמר ב'הארץ'. הוא כתב את מאמרו במסגרת פולמוס שהוא מנהל עם עורך הכלכלה של האתר נחמיה שטרסלר על המשבר ביוון, ההשלכות של המשבר ומשמעותו. לבד מזה שהמאמר נושא את הכותרת הטובה ביותר השנה בעיתונות, מסגיר חנין בבלי משים את ההשקפה הסטליניסטית שעדיין שולטת במוקד החשיבה והעשייה שלו.

קודם הכותרת: 'לא, אני לא מתגעגע לסטלין'. חנין, באופן ששום פוליטיקאי ואינטלקטואל לא היה עושה היום, מבצע אפולוגטיקה לגבי עצמו; הוא את החשבון שלו עם הסטליניזם סגר לפני 25 שנה! מי היה מאמין? דב חנין, בשנת 1990, 37 שנים אחרי מות סטלין, הוכיח סוף סוף לחבריו הקומוניסטים שהסטליניזם היה שגוי.

טעותו של סטלין

וכך הוא כותב:

עוד לפני 25 שנה כתבתי שהמודל הפוליטי כלכלי שהתגבש בברית המועצות החל מעליית סטלין, ואשר הועתק לארצות נוספות, התאפיין מראשיתו בעיוות קשה ביותר. במרכזו עמדה מערכת ביורוקרטית ריכוזית נוקשה של ניהול החיים הכלכליים והפוליטיים, שנהפכה לבלם שהעיק על אפשרויות ההתפתחות. המערכת הזאת לוותה בתיאוריה שעל פיה אפשר לקיים סוציאליזם ללא דמוקרטיה. זה היה הגרעין התיאורטי של הסטליניזם: הצגת הדמוקרטיה כמשהו חיצוני לסוציאליזם, משהו שהסוציאליזם יכול עקרונית להתקיים גם בלעדיו. המודל הסטליניסטי, כתבתי אז, מבטא נטישה וסתירה של האידיאלים הסוציאליסטיים בשאלות יסוד של השלטון, המדינה, הדמוקרטיה וארגון הכלכלה.

מה שדב חנין אומר בעצם, שהדיקטטורה של הפרולטריון שלנין ייסד וסטלין חיזק, הייתה משגה כבד – למרות שבעיניהם זאת בדיוק התגלמות הדמוקרטיה. המעמד הגדול של הפועלים נוטל לידיו את השלטון והמנהיגות מטעמו – מבצעת. תפיסת הדמוקרטיה של חנין אינה שונה והוא חושף אותה בהקשר של משבר יוון: "משבר יוון ממחיש את הסתירה שבין שלטון העם (דמוקרטיה) לבין שלטון ההון (אוליגרכיה)".

בסוף המאמר הוא מוסיף ומבשר לקורא כי "המאבק לצדק חברתי מלווה את האנושות משחר ימיה. למרות הכישלונות הוא לא ייעצר, גם אם האוליגרכים ותומכיהם רוצים בכך". כדי להבין את משמעות ההצהרות האלה של חנין, צריך לחזור למהות הסטליניזם. כבר נאמר רבות בשנים האחרונות, 50 שנה ו-60 שנה אחרי מותו, אנחנו עדיין עמוק מאוד במיטה עם סטלין. כל מי שיודע משהו על ההיסטוריה של ברית המועצות הסטליניסטית שואל את עצמו היכן מסתתרים בשורות המגוהצות של חנין על ה"מערכת הביורוקרטית הריכוזית" 20 מיליון הגוויות שהשמיד סטלין במסגרת "העיוות" הזה? שמא המתים מסתתרים מאחורי "הדמוקרטיה… שהסוציאליזם יכול עקרונית להתקיים גם בלעד(יה)"?

מהות הסטליניזם איננה בריכוזיות הביורוקרטית, אלא בסימון קבוצות אוכלוסייה וקבוצות חברתיות שלמות כחסרות זכות-קיום, וכתוצאה מזה מימוש אי-הזכות הזו על-ידי השמדה טוטלית. יש לכך דוגמאות רבות מדברי ימי ברית המועצות וסין ושאר ארצות הסוציאליזם. סוציאליסטים שאינם בולשביקים נדונו לכליה, "זעיר-בורגנים" (קרי, יהודים) נועדו לטיפול ביד קשה – קרי, טבח. איכרים שהיו בעלי רכוש או חווה כונו קולאקים ונדונו להשמדה, עמים שנקלעו למקום הגיאוגרפי הלא נכון ועוד ועוד. היה צורך לחסל לא רק את הזעיר-בורגנים אלא את הבורגנות כולה, ומי בדיוק יקבע מתי אדם הופך לבורגני? בייחוד היה צורך לחסל את הקפיטליסטים, הפלוטוקראטים, בעלי ההון. הדיקטטורה של הפרולטריון, כלומר שלטון-העם, לפי הבנת "הצדק הסוציאליסטי", לא יכלה לסבול קיומם בעלי רכוש פרטי ובעלי הון.

ההסתה שדב חנין ודוברים רבים אחרים מנהלים בתקשורת בישראל נגד "הטייקונים" ונגד "האוליגרכים" היא בדיוק אותו הסטליניזם הישן. האלימות הרבה של ההסתה נגד בעלי ההון היא ביחס לכוחם של אנשי "התנועה החברתית" בציבור; למעשה, הצעקנות חורגת הרבה מעבר לכוחם האמיתי בגלל יכולתם למנף את הטיעונים הדמגוגיים שלהם במערכת הישראלית. אבל נניח שחנין וחבריו היו תופסים את השלטון, הרי הם היו רוצים לחולל דמוקרטיזציה של החיים הכלכליים ולמגר את "האוליגרכים". מותר לתת לדב חנין לפחות את האשראי לגבי המצפון שלו: הוא וחבריו לא היו נוקטים בשיטות של סטלין, ולא היינו רואים קפיצה בביקוש לתחמושת של אקדחים עבור הקלגסים שיורים בעורף הנידונים.

אותה שנאת עשירים

אבל כשהוא מדבר על אוליגרכים וטייקונים – על כמה הוא מדבר? על עשרה? מאה? מאיזה קו בן אדם הופך לאוליגרך? או בקיצור כמה מותר להרוויח בארץ הזאת? מיליון? 100 מיליון? מיליארד? מי יחליט? גיא רולניק?

כל השאלות האלה חושפות, שהשימוש במלות הז'רגון של ההסתה החברתית נועד לערפל; זוהי השיטה הקומוניסטית הרואה בכל תחום בוודאי בפוליטיקה ובכלכלה שדה קרב. ולכן דב חנין חוזר לקיטוב הסטליניסטי שחוגג עד היום: אנחנו והם. אנחנו, העם – נגדם "האוליגרכים ותומכיהם". מבחינה זאת, דב חנין באמת לא צריך להתגעגע לסטלין. הוא ישנו. הוא פה איתנו, ולמרבה ההפתעה הוא מתכסה בעיתון הליברלי לשעבר 'הארץ' שבו התפרסמו דבריו של חנין; אני בטוח שבין קוראי 'הארץ' יש יותר תמיכה ואהדה במה שחנין כתב מאשר בדבריו הנכוחים של נחמיה שטרסלר בפרשת יוון ובפרשת מתווה הגז.

חנין נשאר סטליניסט אפילו ביחסו לסוציאל-דמוקרטיה. האמירה שלו, "הימין נתמך היום גם בידי סוציאל-דמוקרטים ממסדיים" שתומכים בשיטה גם היא לקוחה הישר מימי ויימאר ושנות הסטליניזם. מעטים עוד יודעים היום, כי האויב הנורא של הקומוניסטים מאז ומעולם היו הסוציאל-דמוקרטים ולא "הפשיזם", זאת מאותו נימוק שמעלה חנין: הסוציאל דמוקרטים מנקודת מבטם של המהפכנים מקבלים את הקפיטליזם והם רק רוצים לערוך בו "רפורמות" ולעשות תיקונים שמסייעים לקפיטליזם לשרוד. הסיבה שהפשיזם, או בגרסה הגרמנית – הנאציונל סוציאליזם, הוא ידידו הטוב ביותר של הקומוניסט היא המטרה המשותפת: מיטוט הדמוקרטיה.

כך שלא הייתי מקבל את הצהרות התמיכה של חנין בדמוקרטיה כפי שהן נשמעות. מאמצי השמאל הרדיקלי בישראל מאז 2011 וגם הרבה לפני זה מכוונים לדה-סטביליזציה של ישראל ומה זה אם לא ניסיון להטביע את הדמוקרטיה הישראלית בביצת התוהו ובוהו המקומית.

הסוציאליזם מערער את הדמוקרטיה

אבל גם במבט היסטורי, אי אפשר להאשים רק את סטלין בעיוות שגרם לסוציאליזם להיות לא דמוקרטי. היו עוד שני מודלים סוציאליסטיים, וגם הם לא היו תפארת הדמוקרטיה: הנאציונל-סוציאליזם בגרמניה שהונהג בידי דיקטטור בעל שפם קטן יותר, קרס בדם ואש. והיה הסוציאליזם השוודי, להבדיל אלף הבדלות. הסוציאליזם הישראלי היה במידה רבה אחיו התאום. אין צורך להרחיב את הדיבור על הנאציונל-סוציאליזם, שכמו הסטליניזם היה חבוי בתוכו הגרעין האמיתי – של תורת הגזע והאנטישמיות.

אבל כפי שהוכיח הספר 'הטוטליטרים החדשים', היו אלו השוודים שהצליחו להשליט את ערכי השוויון וההאחדה של החברה ואיגודה בקולקטיבים שונים, לא באמצעים של אוטוקרטיה ורודנות ריכוזית. הם יצרו את ההגמוניה של תנועת הפועלים באמצעות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ועיצבו לאורך 70-60 שנה את החברה השוודית על כל תחומיה – החל מהמשפחה, דרך התיאטרון וכלה בתעשייה, כמובן. במלים אחרות, הם יצרו משטר בעל נטיות טוטליטריות חזקות, בהסכמה, ועם אפשרות להדיח את הממשלה מהשלטון; הם יצרו רשת ביטחון סוציאלית רחבה וחזקה, על חשבון החופש והאחריות האישית.

המסקנה היא, שסטלין לא היה צריך לבצע ניתוח הפרדה בין סוציאליזם לדמוקרטיה, אלא שהסוציאליזם מטבע בריאתו גורם לנסיגת הדמוקרטיה ובמקרים הקשים ביותר מחסל את שלטון החוק באמצעות המאבק לצדק חברתי, ופותח את הדרך לרודנות. כך לפחות מוכיח פרידריך האייק בספרו 'חוקת החירות' בפרק העוסק ב'שקיעת החוק'. לכן אני מציע לראות את המאבקים רוויי השטנה והאקטיביזם נגד מתווה הגז או מחאות היסטריות אחרות, לא רק כניסיון לפגוע אסטרטגית במשאב קיומי הדרוש להישרדות המדינה, אלא גם כמהלך שעלול לגרום לערעור הדמוקרטיה בישראל. צריך לקרוא למאבק למען "הצדק החברתי" בשמו, לפי הודאת בעל הדבר דב חנין: זהו מאבק למען הסוציאליזם.