האייתוללות ימנפו את הסכם הגרעין להתעצמות אזורית ועולמית

לכאורה אין מקום לדאגה. בווינה התחייבה איראן בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי "לעולם, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, היא לא תנסה להשיג, לפתח או לרכוש כל נשק גרעיני". להכרזה זו מלווה הסכם רב-דפים ועתיר-נספחים המטיל פיקוח כבד איראן, במיוחד בסוגיית העשרת וצבירת אורניום, שהוא המרכיב העיקרי בדרך לפצצה (לצד הטילים הבליסטיים וכל מה שקשור לייצור והתקנת ראשי הנפץ).

יתר על כן, כפי שציינתי לא אחת בעבר, ההתעקשות האיראנית לאורך השנים כי הפרוייקט הגרעיני שלה מיועד לצרכי שלום בלבד, צפנה בחובה גם מפתח לנסיגה בכבוד מכוונותיה המלחמתיות של התוכנית. שהרי אם אין לתוכנית מימד צבאי, אין שום בעיה לוותר: אין מוותרים על מה שממילא אינו קיים – היה ונשאר רק מפעל מדעי-כלכלי לחקר האטום. כפי שהסביר הנשיא רוחאני: "הצנטריפוגות ממשיכות להסתובב וכך גם גלגלי הכלכלה".

המנהיג העליון של המהפכה האסלאמית ח'אמנאי מוסיף עליו: "[האמריקנים טוענים ש]אנחנו מנענו מאיראן להשיג נשק גרעיני… הם גם מדברים על חשיבות הפתווא (פסק ההלכה) האוסרת נשק אטומי". אבל, מבהיר ח'אמנאי, העניין שונה לחלוטין: "על סמך הקוראן והשריעה האסלאמית, אנו רואים ביייצור נשק גרעיני, החזקתו והשימוש בו דבר אסור, ואיננו עושים זאת. אין לזה כל קשר אליהם, אין לזה כל קשר לשיחות". רוחאני, מצידו, הסביר כי עם הסכם או בלעדיו, איראן לא תפתח פצצה אטומית שהרי יש לה פתווא, ועל כן אין עניין זה הישג של ההסכם.

לכאורה, הכל טוב ויפה. איראן מסבירה לעצמה וגם לעולם שאין כל כוונה לפתח נשק גרעיני ופותחת שעריה – באופן כמעט משפיל – לביקורת חודרנית של זרים (אך לא אמריקנים). ובכל זאת, ישראל אינה מרוצה. מדינות ערב שאינן כפופות לאיראן חוששות מאוד. מה הדאגה?

בין עובדות למשאלות לב

ישראל בעיקר מודאגת מכך שהתוכנית מאשרת את התשתית הגרעינית הענקית של איראן, ואף מבצרת ומשכללת אותה לקראת הפיכתה לתוכנית צבאית די בקרוב. פצצות, פצצות, פצצות.

מדינות ערב בעיקר חוששות כי המיליארדים שיזרמו לקופה האיראנית, יגיעו, לאחר שימלאו את כיסיהם של המקורבים באיראן, לשורה של מיליציות איראניות חמושות במרחב הערבי: בעיראק, בלבנון, בסוריה, בתימן, בבחריין, בתוך כווית וסעודיה וגם אצלנו. לצד אלה, איראן תקבל ותפתח טכנולוגיות מסוגים רבים ושונים, ולאחר חמש שנים (באופן רשמי, קודם באופן מעשי), גם תוכל לייבא ולייצא כלי נשק חדישים וטכנולוגיות צבאיות מגוונות.

האם יש מקום לחששות אלה? האומנם אין סיכוי – כדברי האופטמיסטים, גם בתוך איראן – כי המהפכה תתמתן ותתברגן סוף סוף, וארץ "הארי והחמה", כפי שנודעה עד מהפכת 1979, תהפוך לחָבֵר מכובד ומנומנם במשפחת העמים? בטהראן יש המדברים אפילו על מזכיר או"ם איראני בקרוב, על פתיחת שגרירויות של ארצות-הברית ובריטניה, על שגשוג ופתיחות ובעיקר – על "נקודת מפנה היסטורית".

מה יקרה בעתיד, כמובן אין לדעת. אך ניתן לחזור ולקרוא בקפדנות את דברי ח'אמנאי שהובאו למעלה. הוא דיבר בלשון הווה על כך שהפירוש של האיראנים לקוראן והשריעה הוא לא לייצר נשק גרעיני. אין לכך קשר לשיחות (ולהתחייבויות) ולא לידיעות על פסק-הלכה כזה או אחר. כפי שקובעת השיטה האיראנית, המנהיג בהתייעצות עם אנשי הלכה ומקצוע – וגם בהתייעצות מיסטית עם מלאכים וישויות שמיימיות אחרות הלוחשים אל אוזנו – רשאי לקבוע כפעם בפעם מהם כלי הנשק המותרים על-פי ההלכה. הפירוש המעודכן הוא הקובע, וזהו פירוש הלכתי, מקצועי ותיקשוּרי, העומד בזיקה לשלום המהפכה ולקידום בואו של האמאם השיעי הנעלם, בקץ הימים הקרב לבוא.

וזאת לדעת, החידושים התפיסתיים שחלו באיראן, כפי שהם מתבטאים במערכת החינוך (ראו דו"ח מפורט בנושא מאת המחבר כאן), כוללים הדגשה אינטנסיבית של חשיבה מיסטית, ציות עיוור למנהיג, ג'יהאד מתמיד והקרבה גם של ילדים, התכוננות מלחמתית לקראת בואו בכל רגע של האמאם הנעלם, חלומות אימפריאליים והדגשת המוצא האיראני הארי ומאבק עד אין קץ נגד העולם שמייצגת ארצות-הברית והציונות הבינלאומית.

פניה של ההנהגה למלחמה

התגובות באיראן להסכם נעו על פי הקבוצות השונות. אנשי "צפון טהראן", כפי שהם מכונים בלעג על-ידי השמרנים, שמחו ורקדו בתקווה מהולה בחשש כי איראן סוף סוף תִּפָּתַח לעולם ויבואו ימים יפים יותר. אחרים, במיוחד אלה המייצגים את התנועה הירוקה, ממשיכים להיות מודאגים. להערכתם, אין פני המשטר לשינוי פנימי או חיצוני, המעצרים נמשכים וכך גם ההוצאות להורג. ובכלל, הם אומרים, לא ניתן לשקם את הכלכלה האיראנית רק בעזרת כסף וללא רפורמות. אנשי משמרות המהפכה משימים עצמם מודאגים מן הוויתורים הבטחוניים, אך הם בעיקר חוששים משינוי פנימי. ואילו המנהיג ושופריו מדגישים כי המדובר בהסכם אמיץ עם האויב, הסכם שנועד לחזק את איראן.

כפי שהסביר ח'אמנאי שוב ושוב, ההסכם עם המעצמות הוא בבחינת "גמישות הירואית", הנסמכת על מתווה השלום הזמני של האמאם השיעי חסן בן עלי עם מועאויה בשנת 661. ההסכם ההוא החזיק עשרים שנה והסתיים בקרב כרבלא. היה זה הסכם זמני שנועד להציל את השיעה מול כוחות עדיפים ולנוכח עריקת רבים בתוך המחנה. המנהיג האיראני, ששמועות על מצב בריאותו מהלכות מזה כמה שנים, מעריך כי ההסכם הנוכחי יאפשר לו להעביר בשלום את שרביט ההנהגה ליורש שיבחר ואיראן תמשיך בדרכה המהפכנית. ללא סנקציות ועם משאבים רבים וטכנולוגיות חדשות, תצליח המהפכה לשלוט ברחבי המזרח-התיכון וברשותה התשתית הגרעינית הנחוצה להפיכתה למעצמה השלטת בעולם.

בקיצור, איראן רוצה להחליף את ארצות-הברית כמעצמה המובילה בעולם בדרך של איחוד העולם האסלאמי, ובהמשך צירוף שאר העולם לאיחוד.

כדי להבהיר לאן פניה של איראן, פרסם העתון כיהאן, המקורב ביותר למנהיג, כתבה מפורטת ואנטישמית ביותר, בכותרת "פלסטין, ביתם השני של האיראנים". הכתבה כוללת שורת ציטוטים של מייסד המהפכה איתוללה ח'ומייני והמנהיג העליון ח'אמנאי המדברים שוב ושוב על כך שישראל חייבת להעלם, שהיא גידול סרטני שגרורתיו הם היהודים הציוניים בעולם בעבר ובהווה (רוטשילד, רוקפלר, פופר, מרדוק ואחרים) שחוללו מלחמות ופגעים ובהם מלחמת העולם השנייה בה הסיתו את המערב והמזרח נגד גרמניה האנטי יהודית. אף לא יהודי אחד מת במלחמת העולם השנייה בשל יהדותו. מחיקתה של ישראל נחוצה ללא כל קשר לעניין הפלסטיני אלא לשם סילוק הרוע העולמי, אותו גידול הסרטני המפעיל את הקפיטליזם הבינלאומי כנגד עולם האסלאם הטהור שמובילה איראן. ישראל, היא שבט קורייזה החדש ומוצאה ממנו (כזכור אנשי קורייזה נערפו, מעשה דאע"ש, על-ידי האמאם עלי) ואילו האחראים לפשע כרבלא אף הם היהודים. גם חסידי נטורי קרטא הידועים לשמצה לא יצאו ללא פגע: שקרנים אלה מתחזים לידידי איראן אך הם מחזיקים ברכוש בפלסטין הכבושה. כאלה הם היהודים.

מובילים את מחנה האסלאם

במישור האסטרטגי, מסביר העתון המקורב למנהיג כי הגבולות הישנים במזרח-התיכון נעלמו. גבולותיה האמיתיים של איראן ההיסטורית כוללים את כל השטח מהודו ועד לים התיכון, ומן המפרץ הפרסי ועד לקווקז ומרכז אסיה (לתשומת לב הפלסטינים: אין מדינות ערביות ואין פלסטין: הכל איראן). זאת ועוד: איראן גם מובילה את המחנה האסלאם הטהור אל מול כל השאר.

השיח הזה מייצג את התוכנית של ההנהגה האיראנית, וכך גם מחנכים את העם האיראני. אומנם, הליכתו של ח'אמנאי להסכם היא הודאה בכך שהמחאות הציבוריות המצטברות, צבת הברזל המעצמתית ועליית האסלאם הרדיקלי הסוני: כל אלה, ניפצו את חלומו לראות עוד בחייו את איראן העצמאית והבלתי-תלויה מנהיגה את עולם האסלאם ומעבר לו. בערוב ימיו מהמר המנהיג על העברה מסודרת של השלטון תוך ניטרול בהסכמה של האיום המעצמתי, חיזוק הכלכלה, הטכנולוגיה, והתוכנית הגרעינית והמשך המאבק האזורי. אכן "גמישות הירואית" שסופה מי ישורנו.