כשיהודי התפוצות חזרו לחיות בגלות

יותר ויותר יהודים בתפוצות חוששים להשמיע את עמדתם בפומבי, מסתירים את זהותם היהודית וחוזרים לנהוג בדפוסי התנהגות גלותיים • במצב כזה אין עוד טעם לדבר על יהודי התפוצות אלא על היהודים החיים בגלות

מאנגלית : מתן אשר

לאחר 1948 יהודים רבים בעולם המערבי החלו לראות עצמם בהדרגה כחלק מיהדות התפוצות במקום כיהדות הגולה. הקמתה של מדינת ישראל העניקה ליהודים החיים מחוץ לישראל ביטחון עצמי גדול יותר, ותפיסתם העצמית השתנתה בהתאם. בנוסף, מוסדות ישראלים רבים החלו להשתמש יותר ויותר במונח תפוצות בכדי לתאר יהודים שחיים מחוץ למדינה. כמו רבות מהממשלות לפניה, גם בממשלת ישראל הנוכחית קיים משרד מיוחד לענייני תפוצות.

עם זאת, במאה ה-21, מספר רב של יהודי אירופה עברו ממצב של חיים בתפוצות – מבלי לעבור למקום אחר – למצב של חיים בגולה. שינוי התפיסה הזה הוא תוצאה של הפיכת היהודים למטרה של אלימות ותחושתם כי הם זרים, שכאשר הם מתאספים הם צריכים לנקוט באמצעי זהירות שאינם נחוצים לאחרים. מלבד זאת ישנו פחד הולך וגובר מפני הצגת סימני זיהוי יהודים, עד כדי מצב שבו  לעתים קרובות בלתי אפשרי עבור יהודי להציג את עמדתו בפומבי.

יוצא מכך, כי בפועל היהודים חיים בגלות, למרות שתנאי המחיה שלהם שונים מאלו של יהדות אירופה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה לימדה את מרבית היהודים שהם אינם זוכים להכרה אמיתית כחלק מהאוכלוסייה הילידית של מדינותיהם, לא משנה באיזה דרכון הם מחזיקים. התחושה הזו לא נוצרה בעקבות מעשי הכובשים הגרמנים, אלא דווקא בגלל היחס וההתנהגות של רבים מהאזרחים שחיו לצדם באותה תקופה.

לפני יותר מעשר שנים, ההיסטוריון הישראלי דוד בנקיר הציג ברהיטות את החיים בפולין באותה תקופה, במדינה שבה חיה האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר באירופה לפני המלחמה.

כשראיינתי אותו, בנקיר אמר 'היהודים מעולם לא נחשבו כחלק אינטגרלי של החברה הפולנית. אבותיהם חיו שם במשך 900 ואפילו אלף שנים, אולם מכיוון שהם לא השתייכו לרוב הלאומי, הם נותרו זרים. רוב האנשים לא התייחסו לטרגדיה של היהודים הפולנים כטרגדיה של העם הפולני. במקרה הכי טוב, הם ראו בכך שני אסונות מקבילים שנגרמו על ידי הגרמנים. אחד מהם נגרם לפולנים, ואחד ליהודים'.

בנקיר ציטט מנהיגה מחתרתית מאותה תקופה, שטענה כי זוהי חובתה לסייע בהצלת היהודים. עם זאת, היא הוסיפה כי לאחר המלחמה היהודים צריכים לעזוב את פולין, משום שהיא רצתה לחיות רק לצד חבריה הפולנים.

השואה היוותה אתגר עצום ורצחני לכל היהודים בארצות שנפלו תחת הכיבוש הגרמני. עבור היהודים המתבוללים, לעומת זאת, השואה הייתה גם אתגר אינטלקטואלי. הזיהוי העצמי שכלל התכחשות ליהדות הפך ללא רלוונטי. כעת בא גורם שלישי, הכובש, וקבע האם אתה יהודי או לא.

האשליה שהתפוגגה

ברגע שמדינת ישראל הוקמה, היהודים במערב אירופה התחילו בהדרגה להרגיש כמו שאר האזרחים. האנטישמיות הפכה להיות סמויה. כל המשרות היו פתוחות עבור היהודים. בהולנד, לדוגמה, מספר משרות רשמיות היו בפועל סגורות עבור יהודים לפני המלחמה, כולל מינויים כמו ראשות ערים. מאז המלחמה, לעומת זאת, היו כמה ראשי ערים יהודים בהולנד. באמסטרדם עצמה כיהנו ארבעה יהודים בתפקיד זה. גם השירות הדיפלומטי היה סגור ליהודים לפני המלחמה, ואילו אחריה היו כמה דיפלומטים יהודים – אחד מהם היה דתי.

בשנות החמישים, כאשר הייתי תלמיד בתיכון היהודי באמסטרדם, השרת היה פותח את הדלת ברגע שהצלצול נשמע, מבלי לבדוק קודם מי עומד בחוץ. בבית הספר היסודי היינו משחקים במדרכה לפני בית הספר בהפסקה. היום, כשאני מתהלך ברחובות אמסטרדם, אני רואה ילדים בבתי הספר הלא יהודים משחקים בחופשיות בחצר בית הספר. אין בהם שום חשש מפני מישהו שיבוא לפגוע בהם. בניגוד מוחלט לכך, בתי הספר היהודים הם סוג של מבצרים, והילדים היהודים מקבלים לעיתים תכופות הוראה לא ללבוש מחוץ לבית הספר שום דבר שעשוי לזהות אותם כיהודים.

במאה החדשה הזו, מספר מנהיגים יהודים המליצו ליהודים להסתיר את זהותם במקומות ציבוריים. בראיון ברדיו בשנת 2003, אמר הרב הראשי הצרפתי דאז, יוסף סיטרוק, ליהודי צרפת ללבוש כובעים במקום כיפות, כדי שלא יתקפו אותם ברחובות.

אזרחות על תנאי

אחת מהדוגמאות לדברים שיהודים צריכים להתמודד עמם במקום העבודה עקב התנהלותה של ישראל, או הדברים שהיא עושה לכאורה, ניתנה בידי אחות יהודייה בבית חולים באמסטרדם אותה ראיינתי. עקב המציאות בהולנד היא ביקשה להישאר בעילום שם.
היא סיפרה: "בכל פעם שהתקשורת ההולנדית הייתה כותבת משהו על ישראל, אנשים היו פותחים בדיון פוליטי איתי. הם התנהגו כאילו אני זו שמנהלת את הפוליטיקה הישראלית. אף אחד לעולם לא יגיד למישהו שיש לו משפחה באיטליה: 'זה משוגע מה שברלוסקוני עושה". אנשים מספרים לי כי בזמן שהנציגים היהודים מנסים להראות עליונות וקשיחות כשהם מדברים בפומבי, הרי שבפגישות פנימיות יש לעיתים ביטויים של חרדה.

אפילו לציין את האמת הפך לדבר בעייתי עבור מנהיגים יהודיים בחלק מהמדינות. בפברואר השנה, רוגר קוקיארמן, יו"ר ארגון הגג של הארגונים היהודיים בצרפת, CRIF, אמר שכל מעשי האלימות נגד הקהילה היהודית בוצעו בידי מוסלמים צעירים, "אפילו שהם מיעוט קטן מאוד בקרב הקהילה המוסלמית". בעקבות התבטאותו, קרא הנשיא הצרפתי פרנסואה הולנד לפגישת 'פיוס' בין קוקיארמן ובין מנהיג מוסלמי. מטרת הפגישה הייתה בעצם לערפל את המציאות.

הגלותיות חוזרת

אנחנו עדיין מחכים למנהיג היהודי הראשון באירופה שיאמר את האמת: שההגירה המאסיבית והלא סלקטיבית של מוסלמים היא הדבר הנורא ביותר שקרה לקהילות היהודית באירופה מאז סיום מלחמת העולם השנייה. כדי להיות הוגן, צריך להוסיף כי גם הרשויות הממשלתיות נושאות באשמה משום שהם נתנו להם להיכנס ללא אבחנה ולא היו מוכנים לקליטתם בחברה.

התגובות של יהודים רבים להתפתחויות הללו מעידה כי הגישה שלהם הופכת לגישה שמזכירה יותר ויותר את המנטליות הגלותית הקלאסית.

דבר זה הפך להיות ברור בעקבות מחקר שערכה ב-2013 סוכנות האיחוד האירופי לזכויות יסוד. המחקר נערך בצרפת, בלגיה, הונגריה, דנמרק, לטביה, איטליה, שבדיה ואנגליה. במחקר נמצא כי בממוצע 20 אחוזים מהיהודים במדינות הללו הודו כי הם תמיד נמנעים מללבוש, לשאת או להציג דברים שעשויים לסייע לזהות אותם כיהודים.

אחת מהמדינות הכלולות במחקר, שבדיה, הייתה בעלת האחוז הגבוה ביותר של יהודים שניסו להסתיר את זהותם, עם 34 אחוזים. לא ניתן להסביר את זה אך ורק על רקע ההתקפות האנטישמיות התכופות שמתבצעות במאלמו ומבוצעות בעיקר על ידי מוסלמים. האוכלוסייה היהודית במאלמו מייצגת פחות מעשרה אחוזים של יהדות שבדיה.

בשנת 2011 ערכו איסלין אברהמסן וחווה סבושניק מחקר איכותי עבור הקהילה היהודית בנורבגיה, אשר בדק את חוויותיהם של ילדים ונערים יהודים מול האנטישמיות במדינה. 21 יהודים נורבגים צעירים מגילאי בית ספר ועד גיל 25 התראיינו. המחקר מצא כי בדרך כלל, יהודים צעירים לא מציגים את זהותם הדתית בפומבי. חלק מהם החליפו בתי ספר, או שההורים שלהם אפילו עברו דירה בגלל האנטישמיות שהם חוו.

בזמן שהצנעת הזהות היהודית עשויה להיות הגורם המרכזי שמצביע על המנטליות הגלותית שנולדה מחדש, ישנם גורמים רבים נוספים.

תופעת הגלותיות קיימת לא רק באירופה אלא גם בארצות הברית. דוגמה טיפוסית לכך היא תגובתם השנויה במחלוקת של היהודים להצהרותיו של הנשיא אובמה, אשר משתמש בסטנדרטים כפולים נגד ישראל כבדרך קבע.

ככל שהלחץ על היהודים בחוץ לארץ יגבר, כך תתעצם גם המנטליות הגלותית בקרב היהודים. וכך, יהפוך הדבר לברור יותר ויותר, כי בימינו אנחנו כבר לא צריכים לדבר על 'יהדות התפוצות', אלא על היהודים האירופאים בגלות.

ד"ר מנפרד גרסטנפלד הוא חוקר אנטישמיות והיו"ר לשעבר (2012-2000) של 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה'. ספרו 'מלחמת מיליון החתכים' שיצא לאחרונה באנגלית, מנתח כיצד ישראל והיהודים עוברים דה-לגיטימציה וכיצד ניתן להילחם בה. המאמר פורסם במקור באנגלית באתר ה'גרוזלם פוסט'.