חמישים שנה למלחמה: ארבעה מיתוסים על וייטנאם

לפני ימים אחדים, ב-28 ביולי, מלאו חמישים שנה להחלטת ארצות-הברית להגביר את המעורבות הישירה במלחמה בווייטנאם. הנשיא הנשיא לינדון ג'ונסון הורה לגייס רבבות חיילים אמריקנים ולהעלות את המספר מ-75,000 ל-125,000, כדי למנוע את נפילתה של וייטנאם הדרומית בידי שכנתה הקומוניסטית הצפונית.

מלחמת וייטנאם היא מושא לשפע מיתוסים וסילופים בעלי מגמה פוליטית. בלימודיי לתואר ראשון בהרווארד השתתפתי בקורס על וייטנאם; הכיתה והסגל גם יחד צידדו פה אחד בעמדה השוללת המלחמה. בייחוד נדהמתי מצרות המוחין והתיעוב שהם הפגינו כלפי החיילים האמריקנים ששירתו שם.

היות שכבר ערכתי מחקר על "תכנית פניקס" המושמצת של הסי-איי-איי למלחמה נגד גרילה, וקיבלתי תגובות חיוביות רבות מחיילים ותיקים, החלטתי לצלול לעומק הסוגיה. ככל שבחנתי את המקורות וככל שגיליתי עוד מסמכים – ביניהם מטמון של מסמכים וייטנאמיים ושל מקורות אויב – כך התגבשה הבנתי כי אצטרך להתחיל מאפס. להלן אציג את המיתוסים העיקריים של מתנגדי ההחלטה הראשונית להתערבות צבאית ב-1965. (המתעניינים מוזמנים לקרוא את ספרי על הנושא, ואת הפרק על מלחמת וייטנאם בספרי על לוחמה נגד גרילה).

מיתוס 1: מלחמת גרילה

נפתח באחת האמונות הפופולריות השגויות מכולן: שהמלחמה בווייטנאם הייתה בעיקרה מלחמה נגד יחידות גרילה – משימה שכוחות וייטנאם הדרומית, ויותר מכך צבאה הקונבנציונלי הגדול והמסורבל של ארצות-הברית, לא היו מוכנים לה כראוי. סברה זו אינה אלא הבל ורעות רוח.

כל מי שעוקב אחר הסדרה התיעודית "וייטנאם: שדה קרב", שחזור צבאי של קרבות המלחמה בווייטנאם, יכול לראות שהשתתפו בה כבר מההתחלה כוחות קונבנציונליים גדולים וחזקים. כל המתקפות העיקריות – מההסתערות של 1965, דרך מתקפת טֵט המפורסמת ב-1968, ועד למתקפה של 1975 שמוטטה את וייטנאם הדרומית – היו כרוכות בקרבות קונבנציונליים גדולי היקף, בהשתתפות כוחות ארטילריה, כוחות אדירים של חי"ר, ולעתים קרובות גם טנקים. כפי שציין פעם מנהיג וייטנאם הדרומית נוֹ דין דייֵם עצמו, עם הגרילה אפשר היה להתמודד; האיום הגדול נותר לאורך כל הדרך איום הפלישה הקרקעית המאסיבית, שאכן התממש ב-1975.

אף כי הדרום-וייטנאמים והאמריקנים עשו צעדים מוטעים במלחמתם ביחידות הגרילה ובהרס קווי האספקה שלהם ואזורי הקינון שלהם במדינות ה"ניטרליות" לאוס וקמבודיה, הם למדו אט אט איך להתגבר על הווייטקונג. חשוב מכול, הם הצליחו במשימתם המרכזית, הלא היא חסימתה של פלישה קונבנציונלית: כל המתקפות הקרקעיות שהווייטנאמים ניהלו נחלו כישלונות צורבים כל עוד ארצות-הברית נמצאה שם.

מיתוס 2: לב הזהב של הו צ'י מין

על-פי התיאורים המקובלים, הו צ'י מין, מנהיגה הקומוניסט של וייטנאם הצפונית, היה בעצם מנהיג לאומי בעל כוונות טובות, אהוב על הווייטנאמים, שרק עשה שימוש אינסטרומנטלי בקומוניזם למען מטרתו הלאומנית המוגבלת: איחוד וייטנאם החצויה. היסטוריונים נוהגים לדבר בהקשר זה על "אחדותה ההיסטורית" של וייטנאם ועל העוינות המסורתית לכאורה בין וייטנאם לבין סין.

אלא שהדברים רחוקים מלהיות מדויקים. הו צ'י מין לא היה מין ג'ורג' וושינגטון מלוכסן עיניים. הוא היה קומוניסט מושבע: הוא שיבח את השקפתו של לנין

על המהפכה הבינלאומית, הוקיע את התבדלותו של מנהיג יוגוסלביה טיטו מברית המועצות, והקים בעצמו במדינות אסיה השכנות ארגונים קומוניסטיים שמטרתם ייצוא המהפכה הסובייטית. יתרה מכך, ברפורמה האגררית שלו, בעלת הסגנון הסובייטי, ובטרור הפוליטי שנקט, רָצַח הו צ'י מין בשני חלקי וייטנאם תושבים רבים לאין שיעור מאלה שנהרגו בידי ארצות הברית ובת בריתה וייטנאם הדרומית לפני המלחמה ואחריה גם יחד(!).

יחסו לחיי החיילים היה מופקר לא פחות. מספר הנפגעים בשורות צבא וייטנאם הצפונית והווייטקונג היה ברוב הקרבות גדול ממספר הנפגעים האמריקנים. יותר מחצי מיליון לוחמים מהצד הקומוניסטי נהרגו במלחמה – פי-עשרה ממספר ההרוגים האמריקני. רחום וחנון הוא לא היה.

גם המונחים "אחדות היסטורית" של וייטנאם ו"עוינות היסטורית" בינה לבין סין כוזבים בעיקרם. וייטנאם הייתה נתונה לאורך ההיסטוריה למלחמות אזרחים חוזרות ונשנות על בסיס אזורי – בדרך כלל בין הצפון לדרום. יתרה מכך, וייטנאם הייתה באורח מסורתי מדינת חסות של סין, ורק פעמים אחדות לאורך אלפי שנים התמרדה. כשהצרפתים התקרבו לווייטנאם, זו ביקשה את עזרתה של סין. קשר זה של עזרה הדדית נמשך במלחמת וייטנאם. סין הרעיפה על וייטנאם הצפונית כסף, ציוד וכוח אדם מקצועי.

מיתוס 3: דייֵם היה נמר של נייר

בעוד הו צ'י מין הוא, על-פי הנרטיב המקובל, מנהיגה הלאומי המיטיב של וייטנאם, הנבל הגדול של הסיפור הוא בלי ספק מנהיג וייטנאם הדרומי נוֹ דין דייֵם. נרטיב זה מצייר אותו כרודן מושחת ושנוא, שדיכא מיעוטים דתיים והפקיד על צבאו הכושל את הנאמנים לו במקום את אנשי הצבא המקצועיים. התוצאה הייתה שכאשר הגנרלים הדרום-וייטנאמים ארגנו הפיכה נגדו, בגיבוי אישים מרכזיים בממשל האמריקני, המדינה הייתה על סף התמוטטות.

למעשה, העם בווייטנאם הדרומית רחש כבוד רב לדיים. בייחוד אהדו אותו האיכרים, שהיו רוב רובה של האוכלוסייה. הללו ראו בו "מנדרין טוב" – שליט מיטיב בנוסח המנדרינים הסינים. אף כי הוא דיכא מתנגדים פוליטיים, ובייחוד את אוהדי הקומוניזם, דורסנותו לא דגדגה את אפס קצה דורסנותו של עמיתו הצפוני.

אנשי הממשל ושירות החוץ האמריקני שגו שגיאה חמורה כשניסו לכפות על דיים להכתיב במהירות רפורמות ליברליות בסגנון מערבי, ולא הביאו בחשבון את אופייה המסורתי של הסמכות בחברה הווייטנאמית. על כן לא הבינו כי שעטה מזורזת אל עבר הדמוקרטיה לא תוביל למטרה המבוקשת, כי אם לערעור הסמכות והסדר. המלצותיהם השגויות באשר לפריסת הכוחות, והתמיכה הכספית ברפורמות שלא תמיד תאמה את הצרכים – גם הן לא תרמו לשיפור המצב. העיתונאים והדיפלומטים העוינים קשרו יחדיו להנדס הפיכה שתפיל את דיים ותחליף את ממשלתו במשטר שהם חשבו שיהיה יעיל ממנה.

ההחלטה לתמוך בהפיכה הייתה אסון. לא רק דיים ואחיו הופלו, אלא גם כל שכבת המנהיגוּת שהוא טיפח, זו שהייתה מסוגלת להחליף את ותיקי המינהל הקולוניאלי ולהשאיר את הקומוניסטים לרייר בחוץ. ההפיכה יצרה רִיק מנהיגותי במדינה, והצפון מיהר למלא אותו, במטרה להכריע ארצה את הבית הלאומי המתנדנד.

וייטנאם הדרומית הייתה נתונה בסכנה אמתית של נפילה בידי הכוחות הקומוניסטיים.

מיתוס 4: תיאוריית הדומינו הייתה שקרית

מיתוס נוסף שניפחו מתנגדי המלחמה גורס שלא הייתה אמת ב"תיאוריית הדומינו" – הלא היא המחשבה שאם מדינה אסייתית אחת תיפול בידי הקומוניזם, ייפלו בעקבותיה אחרות, ביניהן מדינות בעלות חשיבות אסטרטגית כגון אינדונזיה. הם מביאים כראיה את אירועי שנת 1975: וייטנאם נפלה בידי הקומוניזם, לאוס האדימה אף היא וכמותן גם קמבודיה – אך כאן זה נעצר. ואם כך, לא הייתה לארצות-הברית סיבה מוצדקת להתערב בווייטנאם ב-1965.

אלא שטענה זו מתעלמת מהבדלים חשובים בין הזירה הבינלאומית ב-1965 לבין זו של 1975. ב-1965 האמינו מדינות רבות בדרום-מזרח אסיה כי גל קומוניסטי עומד לשטוף את האזור – כפי שגרסה תיאוריית הדומינו של אייזנהאואר. מדינות בעלות חשיבות אסטרטגית מכרעת, כגון אינדונזיה, פנו ישירות לארצות הברית וביקשו שתתערב בווייטנאם כדי לעצור את ההתפשטות הקומוניסטית באזור.

לפקידים בכירים בארצות הברית ובמדינות דרום-מזרח אסיה היו בעת ההיא חששות אמתיים ומתועדים כי נפילת וייטנאם תוביל לא רק לכיבושן הישיר של מדינות נוספות, אלא גם שמדינות אחרות, מעבר להן, ייסחפו שמאלה – אם אל תוך הגוש הפרו-סובייטי ממש, ואם לעמדה "ניטרלית" ו"בלתי מזדהה" באורח רשמי אך מצויה עמוק בתוך חוג ההשפעה הסובייטי בפועל. כאמור לעיל, וייטנאם הצפונית וסין עבדו בשיתוף פעולה הדוק לקידום מטרה זו בדיוק, טיפחו תנועות קומוניסטיות והכשירו את הקרקע להתפשטות.

ב-1975 הסיפור היה אחר לגמרי. וייטנאם וסין כבר התרחקו זו מזו, ובקמבודיה התחוללה מהפכה. הקרע בין סין לברית המועצות התרחב – דבר שנבע, לפחות בחלקו, מפעילות אמריקנית. סין, הלומת מהפכת התרבות, לא הייתה נלהבת לשעוט למרחבים חדשים כפי שהייתה ב-1965. יתרה מכך, מדינות דרום-מזרח אסיה, שב-1965 סבלו מחוסר יציבות, היו עתה איתנות; באינדונזיה התחוללה בין השנים הללו הפיכה אנטי-קומוניסטית שמָחֲקה את התנועה הקומוניסטית המקומית, הגדולה ביותר מחוץ לגוש המזרחי – דבר שלא היה קורה אלמלא התערבותה של אמריקה.

לסיכום – כמו פרקים רבים אחרים במלחמה הקרה, גם מלחמת וייטנאם הייתה אמנם סיפור מורכב אך ודאי לא דבר שאמריקה ולוחמיה צריכים להתבייש בו. הם פעלו נכונה כשהתערבו במלחמה ב-1965, וכשעזרו לבלום את התפשטותה של אידיאולוגיה הרסנית ורצחנית שתוצאותיה האיומות במזרח אירופה וברחבי אסיה עדיין נחשפות והולכות.

הגיע הזמן להניח לרוחות הרפאים של וייטנאם.

_______

המאמר פורסם לראשונה ב'מידה' באנגלית. תרגום: צור ארליך

ד"ר מארק מויאר הוא מחברם של ספרים ומאמרים רבים, ביניהם "ניצחון נשכח: מלחמת וייטנאם, 1954–1965" ו"כישלון אסטרטגי: כיצד מסַכנים את ארצות הברית לוחמַת המזל"טים, הקיצוצים בתקציב ההגנה והחובבנות הצבאית של הנשיא אובמה".