עצרות שלום ובקשת סליחה לא ימנעו את הרצח הבא, אם לא נתחקה אחר מקורות האלימות ונבין מה השתבש.
כידוע, כמעט כל הדתיים אינם מבצעים פשעי שנאה. אבל יש להודות כי בקרב מבצעי פשעי השנאה אחוז גבוה עד לדאגה הם דתיים. הקו היחיד המחבר בין חרדי שבא לטבוח בהומוסקסואלים, מציתי הכנסייה בכנרת, מחברי כתבי שנאה והסתה נגד דתות אחרות, ערבים וזרים, ומציתי בתי פלסטינים, הוא גודל הכיפה.
האינסטינקט הדתי הוא כמובן לבטל את הטענה ולהתחמק מדיון בה. יש לימין הדתי (ולחרדים) שק של תגובות הסטה (deflection) והסרת אחריות: בג"צ אשם, המדינה אשמה, למה הם היו שם, מפלים אותנו, מה עם הערבים, ועוד ועוד. אולם השנה האחרונה מציבה מראה מול הציבור הדתי, ותהיה זו טעות להתעלם ממנה. מול עינינו מתרחש תהליך הקצנה דתית בחברה הישראלית, שהאלימות הגלויה היא רק תוצר הקצה המבעבע שלו.
אסור להתחמק מבחינה זו באמירה שמדובר במקרים בודדים. הרי אנו רואים את התגובות, והן מעידות על סוגיה חברתית. יש כמובן גם הרבה תגובות ראויות. אבל מנגד עומדות תגובות רבות מאוד שמגנות בשפה רפה ומאולצת, מאשימות אחרים במעשים, מתחמקות מאחריות, ובכלל מגלות קהות חושים מטרידה. אם מישהו מגיב לפשעי השנאה האחרונים בהומור, סרקזם, הדחקה, הצדקה, הבנה, או שוויון נפש, יש סיכוי גבוה שמדובר באדם דתי. וזו בעיה.
אלימות היא תמיד מצד פרטים, אבל האדם איננו אי. הסביבה החברתית והנורמות שבתוכה נוצרת האלימות חשובות לא פחות. בואו לא נצטעצע: בעת האחרונה מתברר שישנה בחברה הישראלית מידת אלימות בלתי-מבוטלת שנחשבת ללגיטימית או לפחות למובנת. על הרקע הזה צריך לבחון את אותם מפגעים בודדים: האם מדובר במטורפים חסרי-שליטה, כפי שיש בכל חברה ובכל זמן, או באנשים שמאמינים שמעשיהם נובעים באופן רציונלי מערכים שאותם למדו ואותם הם חולקים עם סביבתם החברתית?
המגזר והמדינה
כתבתי למעלה "הציבור הדתי", אולם דעתי היא כי שורש הבעיה נעוץ בכך שהדתיים הפכו בישראל מ"ציבור" ל"מגזר". מגזריות, באופן שבו אתייחס אליה כאן, איננה רק עניין של זהות או תחושת שייכות, אלא עניין סוציולוגי, מוסדי ופוליטי. מגזר הוא קהילה סגורה, שמגדירה את עצמה ואת אוסף הערכים והמנהגים המשייכים אליה את הפרט – והנוגעים לתחומי חייו במלואם. מבחינה סוציולוגית המגזר הוא כנראה הדבר הקרוב ביותר ל"שבט" – מבחינת המגזר, עליו לספק פתרון חיים מלא לחבריו ברוח ערכיו, החל בנישואין, גידול וחינוך הילדים, המשך בעבודה וסביבה חברתית, וכלה בזקנה ובכיליון הפיסי.
יש לדעת כי המגזריות יוצרת קונפליקט מיידי וברור עם הלאומיות והמדינה המודרניות. הלאומיות המודרנית מציבה דרישה חד-משמעית שהזהות הבסיסית והראשונית של האזרח תהיה שייכותו הלאומית, ולא הקהילתית, השבטית או המגזרית. בימי קדם יכלו שבטים בני אותו עם (למשל ישראל) להילחם זה בזה, ולא היה בכך עניין מוזר או מיוחד. דבר שכזה לא יכול לעלות על הדעת במדינה לאומית מודרנית, כולל ישראל, ואם יקרה יחשב לכישלון מובהק של המדינה.
הקונפליקט בין דרישות המדינה המודרנית לקיומו של מגזר בתוכה מתעצם כאשר מדובר במגזר דתי-יהודי. זאת משום שהמדינה המודרנית היא בהגדרה ישות חילונית. המדינה הדמוקרטית איננה, כפי שנפוץ היום בחשיבה הדתית, "כלי" או "אמצעי" טכני. במהותה היא היורשת של משטרי המלוכה והכנסיה שקדמו לה ושבהם נלחמה. היא עשתה זאת, החל מסוף המאה ה-18, בזכות התעצמות האחדות והזהות הלאומית. הדרישה להעביר את הריבונות לעם מן המלך והכנסיה, כמו גם הדרישה לשוויון פוליטי, הן תופעות מודרניות מובהקות.
על תמורה זו יש הגות ומחקר לרוב, שראוי להעמיק בהם במסגרת אחרת. כאן אתן דוגמא אחת, בת הזמן. אלכסיס דה-טוקוויל, שראה את התהליך מתחולל מול עיניו, מספר כי "המוסדות הפיאודליים הרחיקו את המולדת מעיני הבריות … הם השכיחו את האומה ובתוך כך טיפחו את הנאמנות ואת החיבה לאיש אחד. מעולם לא גזר אפוא הכבוד הפיאודלי על אדם לשמור אמונים לארצו". על שארל השלישי, דוכס בורבון שהסתכסך עם מלך צרפת פרנסואה הראשון וכרת נגדו ברית, אומר דה-טוקוויל: "עיקר חרפתו … בעיני בני דורו הוא בכך שקם על מלכו; הדבר הממיט עליו קלון יותר מכל בעינינו הוא העובדה שנלחם נגד ארצו". השינוי שמתאר כאן דה-טוקוויל הוא עצום ורב מימדים. הוא עומד בבסיסו של שינוי היסטורי דרמטי. מדינות הלאום יצרו עידן חדש.
בכל הנוגע לדת, המדינות המודרניות עשויות לחוקק חוק המבטא אמונה דתית, אבל מוסד החקיקה עצמו הוא דמוקרטי, מודרני, וחילוני בערכיו. המדינה המודרנית והדת אינן יריבות שוות-מעמד, אלא לכל היותר הדת היא בת-חסות של הישות הפוליטית המודרנית. מובן מאליו שעניין זה מעמיד ניגוד בין המדינה המודרנית לבין המגזריות הדתית, למצער כל עוד האחרונה מאמינה בשוויון אם לא עליונות חוקיה ומוסדותיה על פני אלו המודרניים. ועוד עולה מכאן כי נצחון הדת על המדינה החילונית לא יבשר על דמוקרטיה-דתית שתירש את הדמוקרטיה-הלאומית, אלא על קץ הלאומיות המודרנית ואיתה קץ המדינה, שהיא ישות מודרנית.
כן, המודרניות היא חבילה שלמה וארוזה היטב, והיא כוללת גם שינוי בתפיסה הלאומית וגם שינוי גדול בתפיסת הריבונות והכוח הפוליטי. ומשום שהצלחתה האדירה שינתה את כללי המשחק ואורחות-החיים מיסודם, אין באמת דרך להיות גם מודרני וגם טרום-מודרני/פוסט-מודרני, כפי שאין דרך להיות גם דתי וגם כופר. כולם כולם צריכים להסתגל למודרנה, על אילוציה, ברכותיה וקללותיה; זהו מאמץ קשה, אך הכרחי לכל החפץ חיים (אינני סבור שיש ולו אדם אחד שבאמת היה ממיר את חייו המודרניים בחיים טרום-מודרניים, על כל הכרוך בכך). יש כאן צורך להאריך, אבל נשמור זאת להזדמנות אחרת.
מגזריות והקצנה
המגזריות כפי שהגדרנו אותה כאן באופן כללי, מכילה מספר תופעות דינמיות פנימיות, שאינן הכרחיות אבל הן בהחלט שכיחות; במיוחד הן נפוצות כאשר המגזר מצוי בקונפליקט יסודי עם הקולקטיב שבתוכו הוא מתקיים. התיאור דלהלן הוא כללי, כל אחד יכול לחשוב על מגזרים המקיימים אותו.
ראש וראשון נציין את ההתבדלות הגדלה והולכת. מדוע זה קורה? כבכל קהילה נבדלת, מתפתחת במגזר תחרות על הצטיינות מגזרית. ההצטיינות דורשת יותר ויותר הקרבה ונאמנות לאורח החיים המגזרי. אורח החיים מתייחד, והופך לבלעדי עבור בני המגזר ולאיזוטרי יותר למתבוננים מן החוץ. נוצרת זרות מסוימת ואף ניכור עם שאר החברה, וזו בתורה מעלה את החשש מהשפעתה השלילית. כך עולה מידת הסגירות של המגזר. יותר ויותר נוטים בני המגזר להתחתן זה עם זו באופן בלעדי ולגור בנפרד משאר החברה, והם מנסים לבנות עוד ועוד מוסדות מגזריים שיציבו חלופה למוסדות הלא-מגזריים ויאפשרו לבני המגזר לקבל את כל צרכם בתוכו.
מתוך הלכידות הפנימית, דרישות ההצטיינות המגזרית הייחודיות, הסגירות, הזרות והניכור כלפי חוץ, הולכת ומתעצמת דרישת הנאמנות למגזר וערכיו. נולדת רטוריקה של "אנחנו" ו"הם". אנחנו דבר "אמיתי", "אותנטי", "הם" לא. ההבנה והסובלנות כלפי מי שאינו חלק מהמגזר יורדת, וכך גם כלפי בני מגזר חריגים.
דינמיקה שכזו נוטה באופן כללי ליצור הקצנה בעמדות וערכי החברים במגזר, ובמידה שיש מי שמתנגד להקצנה (בהנחה שמדובר במגזר גדול מספיק), להוביל לפיצולים פנימיים, ובמקרי קצה אף לאלימות פנימית. הדברים הללו בולטים בעיקר בחילופי הדורות.
כאמור, כל אלה הם מאפיינים כלליים שניתן למצוא בקרב קהילות סגורות, במיוחד כשהן מבודדות וחשות שהסביבה עוינת אותן. להבנתי, התיאור הזה מתאים מאוד למגזרים הדתיים בישראל: הדתיים-לאומיים והחרדים. לא בכללותם, כמובן. ישנם בשני המגזרים הללו יוצאי דופן רבים. ישנם חרדים רבים המצויים במגמת השתלבות, וישנו חלק לא מבוטל במגזר הדתי-לאומי המשקיף בדאגה על תהליכי ההקצנה. אבל יש כאן הטעיה מסוימת שצריך להיזהר בה. הדמוגרפיה האדירה של שני המגזרים הללו מאפשרת בולטות לחסידי השתלבות והתמתנות רבים, אבל מאחוריהם מסתתרת הקצנה גואה של ציבורים חרדים ודתיים-לאומיים רבים, הצוברים מספרים וכוח.
העולם החרדי
נתחיל עם האלימות בעולם החרדי. אמנם נכון, ניתן לטעון שבעבר החרדים היו אלימים יותר. בצעירותי הם היו זורקי אבנים סדרתיים בשבתות, מפגינים באלימות נגד שוטרים, מבעירים פחי זבל וחוסמים רחובות. כל זה שכך בשנים האחרונות. אבל מדוע? הסיבה פשוטה. החרדים לא התמתנו, אלא ישראל נכנעה לתכתיבי המגזר. "פשרה" קוראים לזה, אבל למעשה מדובר בוויתור מצד אחד בלבד. החרדים לא מוותרים על כלום, בזמן שאחרים מוותרים להם כדי שלא ייפגעו רגשותיהם הדתיים.
כך שהאלימות השוכנת מתחת לפני השטח בעולם החרדי לא נעלמה, אלא פשוט ניצחה. מכירים את הדוגמא של הימין על כך שערבים מסתובבים חופשי ביישובים יהודיים אבל לא להפך? הנה דוגמא דומה. מה יקרה לחרדי שילך על שפת הים בתל-אביב? פחות או יותר כלום. הוא יכול אפילו לפתוח דוכן להנחת תפילין. עכשיו קחו את המשתזפות מהחוף ותעבירו אותן ללב שכונה חרדית. או סתם נסו לנסוע בה בשבת. התוצאה תהיה אלימה.
החרדים לא השלימו עם העובדה שהם חיים במדינה מודרנית ולכן עליהם לחיות עם התנהגות של אזרחים חופשיים שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי המגזר שלהם. הם פשוט הצליחו לקבל מהמדינה אוטונומיה די נרחבת, ובתנאים האלה אין להם שום צורך להיות אלימים. גרדו את השטח, כמו למשל בחוקי גיוס שוויוניים, והאלימות תפרוץ.
נקודה חשובה נוספת הנוגעת לעניין זה ומדגימה אותו – שתהיה רלוונטית גם למגזר הדתי-לאומי – היא העובדה שגם מי שמגנה את האלימות ויוצא נגדה יודע היטב שילדיו וחברתו ספוגה בערכים שהפרטים האלימים מבטאים. הם נגד גילויי האלימות, לא נגד הערכים שבשמה היא מתרחשת. במילים אחרות, החברה החרדית יוצרת רקע שעל גבו אנשים כמו שליסל מתגלים כקיצוניים רק ברגע שבו הם חוצים את הגבול המעשי. בחברה החרדית אין מבחן פנימי שיבחין בין שליסל לחבריו כל עוד מדובר בדיבורים. רק ברגע שבו הוא ממש דוקר את "התועבה" – שכולם יודעים שהיא "בת-מוות" כמו שכתוב בתורה – מתברר שהוא קיצוני מהם בדרגה. הוא רק לא הבין שגם אם כל מה שהוא חושב נכון, עליו להשאיר את הטיפול לידי שמיים.
על רקע של חברה לא מגזרית ומרובת-גוונים, אנשים כמו שליסל בולטים בקיצוניותם בשלב מוקדם, ואין לאף אחד אינטרס שלא לדווח עליו לרשויות המדינה בשם הנאמנות למגזר. לעומת זאת המגזריות ההומוגנית יוצרת רקע של ערכי אמת מוסכמים ותחושת נאמנות פנימית, המסוכך על הקיצוניים ומצניע את קיומם.
החברה הדתית-לאומית
כאן אני מגיע לאזור רגיש מבחינה אישית. אני חי עם החברה הדתית-לאומית ביישוב מעבר לקו הירוק שחרט על דגלו חיים משותפים של דתיים וחילונים. יש לי חברים טובים במגזר הדתי-לאומי, ויש לי הערכה עמוקה ליהדות. ילדיי לומדים במערכת חינוך דתית ברובה, ומקבלים ממנה הרבה ערכים טובים וראויים. הקהילה שאני חלק ממנה היא תומכת ושוקקת, מלאה בטוב לב וציונות. יש לי גם הרבה מאוד ביקורת על ישראל החילונית.
ובכן, בפרפראזה על אפלטון ואריסטו, אנחנו אוהבים את המגזר, אבל את האמת אנחנו אוהבים יותר. והאמת היא שעל החברה הדתית-לאומית עובר תהליך קשה של התנכרות למדינה, מוסדותיה, ולחברה הישראלית. האהבה לארץ נשארה, אבל התווספו עליה הרבה משטמה ותסכול שמקורם דתי, ואשר מובילים לא פעם למעשי אלימות. אפשר לנתח את התופעה מכיוונים שונים, כמו הקונפליקט שיוצרים החיים במדינה מודרנית, ריבונית ולאומית יחד עם הנסיון לדבוק ביהדות טרום-מודרנית, גלותית ודתית; או הקיום כמיעוט אידיאולוגי ודתי במדינה שהיא ברובה פרגמטית וחילונית-מסורתית, ועוד. כאן אני מתמקד בעניין אחר: המצע החברתי שעליו מתפתחת ההקצנה.
הכר הפורה להקצנה ולקנאות הוא הסוציולוגיה המגזרית המתבדלת. ההבדלים בין הדורות ניכרים לעין. לא דין מקימי ההתנחלויות כדין הדור שגדל בהן, מנותק מן ההוויה הישראלית. בהכללה, דור ההמשך רואה את דור המקימים כמתון מדי. אם בדור ההורים הקיצוניים תעתעו במדינה מתוך זלזול, בדור הנערים יש מי שנלחם במדינה כאויב. מועצת יש"ע של דור המקימים הפכה למועצת "פשע" עבור דור הממשיכים, ו'ממלכתי' הפכה ממילת שבח נורמטיבית במלרע למילת גנאי מלעלית שהוראתה "משתף-פעולה עם השלטון הרע" (בערך כמו שהחרדים אומרים 'ציוני'). את היחס לערבים הס מלהזכיר.
מהו הרקע הנורמטיבי שיוצרת החברה הדתית-לאומית שמכשיר אלימות? אני קובע בצער: בחלקה הגדול, החברה הדתית-לאומית היום, בשם אהבת הארץ ומצוות ההתנחלות בה, השליכה ככלי אין חפץ בו את המתינות הפוליטית, שמירת החוק, והכבוד למדינה ולמוסדותיה כמה שמקיים אותנו כאומה ריבונית. חלקים נרחבים ומייצגים של המגזר הדתי-לאומי מתגאים היום במי שמתעמת עם כוחות הבטחון, כולל אלימות וזריקת אבנים על שוטרים וחיילים. המאבק עם המדינה ונציגיה הפך לנורמה חברתית, לתרבות חיים שמתגאים בה.
ניקח את בתי דריינוף כדוגמא. מצד אחד עומדת האלטרנטיבה של כיבוד צו הריסה של שני בתים, שגם בלי קשר לסוגיית הבעלות הם בלתי-חוקיים ולא היו צריכים לעבור אישור במועצה, שלא לדבר על כך שהם פוגעים בשכנים. אחרי ההריסה, כך מוסכם, אפשר לבנות במקום באופן מוסדר וחוקי. מצד שני עומדת האפשרות להילחם נגד ההריסה. לשם כך צריך לשתף פעולה עם הקבלן העבריין, להשתיק את השכנים הסובלים (עד שיש צורך בקריאה רבנית להפסיק להציק להם), ולשלוח נערים ונערות להיאבק במדינה, כוחות הביטחון, וצו בית-משפט שאושר מספר פעמים, וכל זאת, נזכור, כאשר מותר לבנות מבנה חוקי לאחר מכן.
מי שבוחר באפשרות השניה, ומדובר בחלק הארי של המגזר ונציגיו, משדר מסר שכופר בסמכות המדינה, בנורמות הפוליטיות של יישוב סכסוכים, ובאימוץ כללי המשחק הדמוקרטיים. המסר שהוא מקרין הוא שהצלת מבנה היא "ערך", והעימות עליו, גם כשהוא כולל מאבק אלים בשוטרים וחיילים יהודים, הוא גבורה והקרבה. הנערים והנערות שמתעמתים עם שוטרים וחיילים שמקיימים צו של בית-משפט מקבלים לטיפות גאווה מהוריהם, מוריהם, אנשי המועצה שלהם.
דוגמא נוספת. במלוא עשור להתנתקות, מתקיים היום במגזר דיון שצד בולט וחשוב בו קובע שהמתנחלים היו צריכים להפעיל הרבה יותר כוח ואלימות כדי "לנצח" את המדינה. למרבה ההפתעה זו נחשבת לעמדה מכובדת וראויה. גם עמונה הפכה לסמל בזכות העמידה ה"נחושה" נגד שוטרים וחיילים.
צריך להיות עיוור כדי שלא לראות את הקו הישיר המחבר בין הפרת חוק ואלימות נגד המדינה כנורמה של גבורה, עמידה איתנה ונאמנות אידיאולוגית, לבין אלימות נגד פלסטינים. מי שמאמין שביכולתו להעביר גבול ברור בין אלימות נגד חייל יהודי כדי שלא להרוס מבנה בלתי-חוקי לבין הצתת בית אויב פלסטיני, הוא תמים במקרה הטוב. זה לא משכנע אפילו אותי, קל וחומר נער אידיאולוגי נלהב שינק שנאת ערבים ואת צדקת המאבק האלים על רגבי אדמתנו הקדושה בשם הגאולה.
כאן אנו מגיעים לסוגיית שלטון החוק. הביטוי הזה רב-משמעי מאוד, אבל יש לו חשיבות היסטורית אחת ברורה: הוא מבהיר כי סמכותו העליונה של המלך או נציגי-האל-מטעם-עצמם הוחלפה בסמכות החוק של המדינה הדמוקרטית. זהו ביטוי לביסוסו של המשטר המדיני המודרני. אבל רבים מקרב המגזרים הדתיים בישראל רואים בשלטון החוק אמצעי בלבד. כאשר הוא מועיל להם ישתמשו בו, כאשר הוא רע להם יתעלמו ממנו. הסיבה לכך היא שהם נאבקים עדיין בשאלת מקור הסמכות: מודרני או טרום-מודרני? אבל מרגע שהחוק, הביטוי החשוב ביותר של המדינה המודרנית, הוא המלצה בלבד, הדרך לעבריינות אידיאולוגית סלולה.
בסביבה תרבותית ואידיאולוגית שכזו, של הצדקת מאבק אלים במדינה וזלזול בשלטון החוק, נולדות פעולות תג מחיר. העובדה היא שהתומכים בהן אינם מנודים ואינם מוקעים, אלא להפך, הם מוערכים במגזר כמביעי עמדה אותנטית והגיונית.
ממגזריות לפרנויה
וכאן עוד נקודה מעניינת. כמעט תמיד כשאני מעלה את הנושא עם חבריי המגזריים, גם אלו שמתנגדים לתג מחיר, הם בכל זאת מוסיפים שמדובר בכלל ברדיפה והתנכלות מצד המדינה; זה הרי הרבה פחות ממה שהערבים עושים, אבל להם מוותרים ואותנו מחפשים. אכן כן, זו אולי התוצאה הקשה ביותר של המגזריות: בקרב המגזרים הדתיים רבים בטוחים מצד אחד שהם אלו שאוחזים באמת ומציגים מודל שכל יהודי צריך לאמץ, ומצד שני הם מאמינים כי הם נרדפים ושנואים על-ידי המדינה ו"מגזרים" אחרים (עבור המגזריים לכל אחד יש מגזר, הם לא מעלים בדעתם שהנאמנות המגזרית שלהם היא היוצא-מן-הכלל בחברה לאומית מודרנית). וככל שהמגזריות חזקה יותר, האמונות הללו חזקות יותר.
כך הופכים המגזרים למעין קדושים-מעונים עם פרנויה קלה, מלאי אמונה ונאמנות כלפי פנים ומלאי חשש וחשדנות קיומית כלפי חוץ. מבחינת חלק מהם מדובר כמעט במאבק של שמד. מדוע רודפים אותנו? מפני שמפחדים מאיתנו. מדוע מפחדים? כי "הם" יודעים בסתר ליבם ש"אנחנו" צודקים, ולכן "הם" רוצים להרוס "אותנו". מי זה "הם"? "הישראלים". מי "אנחנו"? "היהודים". אני לא צוחק, הרבה דתיים-לאומיים ממש מאמינים בדבר הזה. באווירה זו נוצרה הסיסמא המבהילה של "לא מתנצלים!", סיסמא רעה שמגלמת באחת את האמונה בצדקת-הדרך ואת תחושת הנרדפות.
כדאי לדעת שלתחושה הזו אין כל אחיזה במציאות. לכל היותר היא מעידה על כפיות טובה או עיוורון פוליטי במימדים שלא-יאומנו כמעט. ראשית, משום שהפתולוגיה ה"מגזרוצנטרית" הזו רחוקה מהמציאות. לציבור הישראלי אין עניין מיוחד במגזר כמגזר; לא, הוא לא באמת מאמין שהוא עומד לגאול את העולם כולו ובוחן את מעשיו בחרדת קודש. שנית, וחשוב הרבה יותר: האמת היא שבישראל אין מופלים לטובה יותר מאשר המגזרים הדתיים. הכי טוב להיות "מגזר". המגזרים הם המתוגמלים ביותר. אם "רודפים" אחריהם זה לרוב כדי לתת להם יותר תקציבים, מערכות חינוך עצמאיות ויקרות, חקיקה דתית כופה כדי שלא ייפגעו רגשותיהם העדינים, ייצוג פוליטי נרחב, פטור משירות צבאי, גו'בים, ומה לא. זאת בזמן שלהיות סתם ישראלי לא מגזרי אומר לממן את כל ההטבות הללו מבלי ליהנות משום תמורה ייחודית.
את כל ההטבות הללו המגזרים לוקחים כמובן מאליו, בעוד שכל הריסת מבנה לא חוקי או כליאת עבריין אידיאולוגי אלים מהמגזר נחשבת להוכחת רדיפה מצד השלטון. אין פלא שנערים שחיים באווירה שכזו – המגזר נרדף והמדינה הלא-לגיטימית מפעילה כנגדו אלימות בזמן שהוא נלחם עבור כולנו באויב הערבי על קירוב הגאולה דרך גאולת האדמה – פונים לאלימות.
להבהרת הנקודה חשוב ביותר להבין שאותם פורעי חוק הם למעשה אנשים נורמטיביים. עובדה, הם לא יאנסו ולא יגנבו, הם יתפללו, ישמרו שבת ויאכלו כשר באדיקות, והם לא מהווים סכנה שום לסביבתם החברתית. העניין כאן חברתי: הם פשוט מצייתים לנורמות שלא מודים בהן, של גאווה במאבק אלים נגד מדינת היהודים, שגולשת בקלות לקיומן של נורמות אלימות נגד ערבים.
משום כך גינוי ההצתה מצד אותם גורמים שבירכו בלב מלא גאווה על המאבק נגד הריסת בתי דריינוף רחוק מלהרשים אותי. לטעמי הוא מעיד על כשל פדגוגי ואפילו מוסרי, משום שהרבה לפני שמגנים את המציתים היה צריך לגנות בתוקף את הנער שדחף שוטר, את הקבלן שבנה באופן לא חוקי, ואת המועצה שגיבתה אותם במקום לייצג את שלטון החוק.
יש להודות: תגי-מחיר והרצח במצעד הגאווה אינם מעשה של "מטורללים", "חולי-נפש" או "חריגים". המבצעים מממשים את האווירה המגזרית שבה הם גדלים. אם לדעת המגזרים הרלוונטיים הם היו משוגעים, בני המגזר היו מוסרים אותם למשטרה או לפסיכיאטר בעצמם. אם היו מאמינים שמבצעי תג-מחיר אינם שוליים לגיטימיים של המגזר אלא באמת חריגים ורעים, המגזר היה מברך על קיומה של "המחלקה היהודית" בשב"כ ושיתוף פעולה איתה היה זוכה להערכה והבלטה.
אנו קוצרים היום את זרעי ההקצנה המגזרית שטמן דור גוש אמונים ואת המחיר הסוציולוגי שחוללו ההתנחלויות ההומוגניות. המגזר הפך ליחידה אידיאולוגית וחברתית כמעט סגורה. מי שיבקר את ההקצנה האידיאולוגית או את המאבק במדינה יהיה חריג. מי שיאבק בזורקי האבנים על חיילים ישלם מחיר פוליטי, אידיאולוגי וחברתי. מי שיקרא לכיבוד צו בית-משפט יוקע. התחרות בתוך המגזר היא על נאמנות לערכי המגזר האידיאולוגיים. המבקר משתף פעולה "איתם" "נגדנו". צריך לבחור צדדים. בסביבה חברתית שכזו אין הרבה מקום לביקורת והתמתנות, אלא בעיקר להקצנה, וכאשר זו נתקלת בהתנגדות או בקושי, אלימות נראית כמוצא טבעי.
טמיעה בעם ישראל
בחינה קפדנית מגלה שעל-פי הגדרתנו כמעט אין יותר מגזרים בישראל; כולם כבר נטמעו והתערבבו זה עם זה. קיבוץ גלויות לתפארת. כולם, להוציא המגזרים הדתיים. אין בכך הפתעה. עוד מימי קדם הייתה היהדות לדת מומחית בהתבדלות. האינסטינקט היהודי הוא להקים קהילות סגורות ולהיות חשדנים כלפי זרים ומוסדותיהם. זהו בלי ספק גורם מהותי ומרכזי בהישרדותו של העם היהודי בגלות, והצלחתה ההיסטורית של הדת היהודית.
אלא שדבר טוב בהקשר אחד עשוי להפוך לרע בהקשר אחר. כשאותו אינסטינקט דתי, טרום-מודרני וגלותי, מופנה בלי-דעת כלפי העם היהודי בישראל ומדינתו הריבונית המודרנית, הוא הופך מברכה לצרה. באופן היסטורי, בגלות, הסביבה האנטישמית הייתה גורם ממתן קבוע ובר-עוצמה. היהודי היה חלש, וחולשתו הגבילה את טווח הפעולה שלו. אבל בישראל אין גורם חיצוני שבאמת יכול למתן את ההקצנה המגזרית. כך מבעירה המגזריות אש שמזינה את עצמה, משתקת ביקורת פנימית ומסכלת כל ניסיון התמתנות.
יש סיפור על פוליטיקאי שהזמין מחקר בנושא מסוים גם מכלכלן וגם מסוציולוג. הסוציולוג הגיש 500 עמודים של ניתוח עומק בלי המלצות, הכלכלן הגיש שני עמודים שבהם הציע פתרון דרך שינוי פשוט בשיטת התמריצים. עד כה הייתי סוציולוג, כעת אהיה כלכלן.
המגזריות, קרי, הניכור הקולקטיבי ואורח החיים הקהילתי ההומוגני והנבדל, הם החממה שבה נוצרות הקצנה ואלימות. כדי לפתור אותן צריך לעשות דבר אחד פשוט: להיטמע בעם ישראל. לא מרוצים מאווירת הפחד, מהדעות-הקדומות, מהשנאה? לא רוצים הקצנה ואלימות מגזריים? אל תגורו בנפרד מעם ישראל. לא בשכונות, לא בהתנחלויות, לא בערים. ואם אתם ממש רציניים בזה, אל תפרידו את הילדים גם במערכת החינוך.
כן, המתינות תבוא לישראל כאשר לכל משפחה דתית תהיה משפחה מסורתית שגרה מעליה ועוזרת לה להעלות את המצרכים מהקניות, צעירה חילונית עם קעקוע בקומה למטה שמתנדבת בעמותה שמסייעת לילדים משכונות מצוקה לעבור בגרות, וזוג הומוסקסואלי בבניין ממול שמתעניין קצת ביהדות ומנמיך את המוסיקה בשבת כדי להתחשב. גם ההפך נכון: יש סיכוי טוב שהמשפחה למעלה, החילונית למטה, והזוג החד-מיני ממול, גם הם יחשבו דברים קצת יותר טובים על הדתיים. כי החיים מנצחים אידיאולוגיה, וקשרים ממשיים בין אנשים מנצחים דעות-קדומות. בניגוד לכך הבידול יוצר זרות, הזרות מובילה לשנאה, והשנאה מולידה אלימות.
אני מודע היטב למחיר. אני יודע מה החשש: ההתבדלות דרושה כדי לשמר אורח-חיים דתי, והחשש מחילון הוא ממשי. אבל אם העולם המודרני מפתה מדי, אם ההיחשפות אליו משמעה קץ אורח-החיים הדתי, אזי החרדים צודקים: הציונות, הפרוייקט היהודי המודרני שהקים ליהודים מדינה ריבונית, איננה ברכה אלא אסון ליהדות. מדינה מודרנית חייבת להיות חילונית, ולכן היהדות צריכה להסתגר מפניה ולהיאבק בה.
אישית אני לא מקבל את המסקנה הזו, אני סבור שיש דרך להיות דתי גם בעולם המודרני, עם התאמות המשמרות את עיקרי האמונה. אבל ברור כשמש שהצלחת הציונות דורשת לאומיות מודרנית: העם היהודי בישראל חייב להיות עם אחד, לא אוסף של חמולות, שבטים, קהילות, יישובים הומוגניים, או מגזרים.
מה יקרה אם ישראל תורכב "מגזרים-מגזרים", אנשים שנאמנותם הזהותית עומדת בסתירה לדרישות הלאומיות והמדינה המודרנית? יש לנו דוגמא לכך בחלק מהמדינות הסובבות אותנו, שם אין ממש עמים, אלא שבטים או חמולות שאוחדו באופן מלאכותי. אוי לו למי שחזונו לחקות אותם. לא פלא שהדרישה לשבטיות או מגזריות (או בגילום האינטלקטואלי שלה הדרישה ל"זכויות קהילתיות") עולה היום בישראל משני כיוונים מרכזיים: טרום-מודרני ופוסט-מודרני. משותפת לשניהם רק עובדת יסוד אחת: אלה גם אלה לא היו מסוגלים להקים מדינה יהודית.
הפתרון, לפיכך, מצוי מול עינינו. מבחינה ציונית ההתבדלות היא מידה מגונה. הציוני רואה אותה בעין עקומה. המגזריות חותרת תחת היסודות הלאומיים ההכרחיים לקיום מדינה יהודית ריבונית. ישראל איננה גלות; כל ישראל צריכים להיות פה לא רק "אחים", אלא גם שכנים.
ומה הפוליטולוג היה אומר?
כמה שנאה. צריך לבדוק אם לא מדובר בתוצאה של איזו טראומה
לא מצאתי מילה אחת של שנאה במאמר, רק צער…
הערה קטנה. לפני שנכנסים לניתוחים עמוקים ומורכבים של פסיכולוגיה בגרוש כדאי לזכור עניין אחד: המנגנונים הדמוקרטים מייתרים הפעלת כח. מצד שני כששוללים את המנגונים האלה או מנטרלים אותם גדלה הסבירות לאלימות.
החרדים בחרו ראש עיר וראש העיר קבע שלא יהיה מצעד הומוסקואלים בירושלים. החלטתו בוטלה ע"י המערכת המשפטית.
מכאן אפשר ללכת לשני כיוונים. אפשר לקבוע שיש להשיב להם את זכויותיהם הפוליטיות. אבל זה קשה .דבר זה דורש מאיתנו לא לראות את החרדים כתתי אדם ולוותר על חלק מהכח הפוליטי שלנו
ואפשר לנתח אותם ברבע גרוש, להוסיף ולשלול מהם זכויות ולהפעיל נגדם כח. כמובן, זה הרבה יותר קל. נדמה לי שרן ברץ בחר באפשרות זו
דרך אגב מר ברץ: את כל התופעות שאתה מייחס לדתיים במאמר זה אפשר למצוא גם אצל החילוניים ולכן נראה לי שהניתוח שלך המבוסס על עניין הדת לא מחזיק מים. וכדאי גם לחשוב איך היו מתנהגים מגזרים חילוניים מסוימים לא אלימים אם היו שוללים מהם את האפשרות לכפות את רצונם באמצעות מנגוני המדינה. כאיש ימין שבקיא בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של ישראל אתה צריך לדעת על מה אני מדבר.
היהודים בחרו כנסת והכנסת בחרה לא לאפשר לערבים לרוץ בבחירות. המערכת המשפטית הפכה את ההחלטה.
חביבי, אתה לא באמת יודע מה זה ה"דמוקרטיה" הזו שמדברים עליה, אה?
תגובה מעניינת מאוד
מילים כדורבנות! זה מה שקורה במשטר בו לצד פוליטי מסוים יש עליונות על פני שלטון החוק ואני מתכוונת למהגרי עבודה הברברים ועוזריהם השמאלנים!
כל הכבוד לכותב ! מילים כדורבנות
:כמה מחשבות על המאמר
(1
יש סיבה לזה שאני גר במודיעין – עם שכנים חילוניים, מסורתיים, רפורמיים, וכו
(2
לא מסכים לגבי מערכת החינוך – או מסכים במקצת. הבן שלי התחבר לקבוצה שלומדת משניות ל-15 דקות לפני תחילת השיעורים בבוקר. עוד לא תמצא את זה בבתי ספר ממלכתיים, ואני לא מוכן שהילדים שלי יהיו השרקנים
(3
המאמר שלך הוא דבר תורה טובה לחג ט"ו באב – "יום שהותרו השבטים לבא זה בזה" לפי דעה אחת בגמרא, "יום שהותר לשבט בנימין לבא בקהל" לפי דעה שנייה – וזאת בעקבות הסיפור של "פילגש בגבעה" ומלחמת האחים שמהווה נקודת השפל של תקופת השופטים – ונקודת מפנה באיחוד השבטים שהביא לייסוד המלכות
(4
פירוש רש"ר הירש על "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט:ז: "הסכנה לכלל האומה על ידי קנאות יתירה קימת רק בזמן תוקפה וגבורתה של האומה, בזמן היותה ציבור מאוחד וחזק אשר על נקלה יוכל להיסחף בזרמם המסוכן של שני שבטים כבירי כוח לוהטים באש קנאה. ואולם לעומת זאת בגולה שסועה וקרועה לגזרים אין הסכנה המאיימת אלא באבדן הכרת הערך העצמי והמתת ההתעלות הרוחנית מקוצר רוח ומקושי השעבוד. בכדי שאפילו היהודי הסובב עם רכולתו מבית לבית יגבה לבו לבזות את נערי הרחוב האירופיים הפרועים המשמיצים אותו ומתגרים בו בחוצות הכרכים, זקוק הוא לשמור ולקיים בקרבו את רגש כבודו הפרטי ואת רגש כבודו הלאומי – מן ההכרח לכך: "אחלקם ביעקב" צדקה וחסד עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן היתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את המוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער וחי וקיים גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מן העולם."
סליחה, ממש מקוממת ההתייחסות שלך להתנתקות. כל האלימות שיש בקרב נוער הגבעות מקורה אחד- צה"ל לא שומר על יהודים, נקודה. זה התחיל באינתיפאדה השניה שצהל "הכיל" את הטרור אבל עצר את אבא של שלהבת פס הי"ד, והמשיך בהתנתקות, עת צבא שאמור להגן על יהודים הפך למחריב חבלי ארץ יהודיים. אתה מצדיק את כל המעשים הנפשעים של המדינה, ושוכח מהי מטרתה הראשונית של כל מדינה- לאכוף חוקים, להגן על מי שנפגע, להילחם באויבים, להילחם בטרור, לשמור על זכות הקנין של הפרט. המדינה דורסת את כל אלו ביד גסה, מתנהגת בצורה של "איפה ואיפה" כלפי פושעים ממוצא שונה וקורעת את העם לגזרים בפינוי יישובים.
הגינוי האוטומאטי שלך ושל כל הציונות הדתית לנערי תג מחיר, רק דוחק אותם לפינה עוד יותר. הם אלו שסופגים מכות מערבים, הם אלו שרואים את צה"ל שאמור להגן עליהם מתעמר בהם, הם אלו שסופגים גינוי מהרבנים והמנהיגים שלהם עצמם. הם אלו שחיים מאחורי גדר היישוב בעוד הערבים מהלכים חופשי בהרים ובגבעות.
הכי מגוחך לכנות את הפאשיזם הבג"צי "שלטון החוק". זה ממש לא שלטון החוק אלא מלחמת שבטים פרימיטיבית לחלוטין. השבט הלבן נגד הדתיים החשוכים. וכנ"ל לגבי מצעד הגאווה.
נכון. במיוחד הפיסקה האחרונה.
אכן כך הדבר…מלבד שלא מדובר בשבט הלבן, אלא בשמאל(בוא נודה רוב המתנחלים והשמאלנים הקיצוניים הם אשכנזים).
זה לא השבט הלבן, זה המדינה המודרנית נגד השבט הדתי לאומי. זה עיקר המאמר.
זו בדיוק אחת מנקודות הכשל של המאמר:
הוא מצפה שמגזר אחד (למשל המתנחלים) יסבול בשקט מרדיפה של מגזר אחר (השמאל), בגלל שהמגזר האחר השתלט על בית המשפט, ובשיטת "חבר מביא חבר" שאינה קיימת בשום מקום אחר בעולם.
הדרך לדרוש מהמתנחלים לציית לקיפוח הזה היא להגדיר אותם כ"מגזר" ואילו את השמאל כ"שלטון החוק". איך אתם מעזים לא לציית ל"שלטון החוק"? או שתצייתו לבג"ץ – או שתחזרו לטרום-מודרנה! ובכן, הדתיים חולקים על ההגדרות האלה וכופרים בדיכוטומיה הזאת. וכאילו ש"מודרנה" יש רק אחת.
ייתכן שהדתיים אינם מקופחים בתחומים אחרים, אבל "המדינה" אינה גוף אחד הומוגני. למי שרודף כאן את המתנחלים יש הגדרה ממוקדת הרבה יותר, ומדובר בבית המשפט העליון ובפרקליטות.
החברה החרדית כל כך אלימה ושונאת להט"בים שבמשך 10 שנים לא מצאו שם מחליף לשליסל
הבחנה יפה
רן ברץ כותב טיעון משכנע. רק הסתייגות אחת. הנאמנות למדינת הלאום איננה דורשת שום דבר מהאדם. הדתיות מבקשת לדרוש תשומת לב בכל מעשיו, ולפיכך היפוכה של האדישות הלאומית הוא התעוררות דתית
כן, המתינות תבוא לישראל כאשר לכל משפחה דתית תהיה משפחה" מסורתית שגרה מעליה ועוזרת לה להעלות את המצרכים מהקניות, צעירה חילונית עם קעקוע בקומה למטה שמתנדבת בעמותה שמסייעת לילדים משכונות מצוקה לעבור בגרות, וזוג הומוסקסואלי בבניין ממול שמתעניין קצת ביהדות ומנמיך את המוסיקה בשבת כדי להתחשב. גם ההפך נכון: יש סיכוי טוב שהמשפחה למעלה, החילונית למטה, והזוג החד-מיני ממול, גם הם יחשבו דברים קצת יותר טובים על הדתיים-לאומיים. כי החיים מנצחים אידיאולוגיה, וקשרים ממשיים בין אנשים מנצחים דעות-קדומות. בניגוד לכך הבידול יוצר זרות, הזרות מובילה לשנאה, והשנאה מולידה "אלימות.
מעולה!
עם כל הגינוי והזעזוע מהמעשה של שליסל צריך להתייחס בספקנות לניתוח סוציולוגי המבוסס על מפגע בודד.
לטענתי, החברה החרדית כחברה מעולם לא התאפיינה באלימות, גם לא בעבר ואפילו לא בענייני דת ומדינה. מאז ומקדם ההפגנות האלימות בנושאים כמו שבת וקברים היו נחלת תת-קבוצה קטנה המזווה עם העדה החרדית/תולדות אהרון והמרוכזת גיאוגרפית במאה שערים והסביבה.
אני לא מצליח להיזכר בשום הפגנה אלימה – גם לא בעבר הרחוק – בבני ברק למשל, או בשכונות המיינסטרים החרדי בירושלים: בית וגן, הר נוף, סורוצקין וכו'.
לכן הדיבורים על כך שהחרדים בעבר היו אלימים יותר אינן אלא הטמעת הסילוף התקשורתי לפיו "עדה החרדית = הציבור החרדי.
לאלימות של העדה החרדית יש שורשים עמוקים הקשורים לתהליך ההתפתחותה הייחודי של עדה זו ואינם קשורים בהכרח לציבור החרדי בכללותו.
גם בנושא המצעד, עובדה היא שבעשר השנים שחלפו מהמתקפה הקודמת של שליסל לא קמו ממשיכי דרך שניסו ללכת בעקבותיו. העובדה האמפירית היא ששליסל היה ונותר תופעה חד-פעמית.
רן, תוכל להגיב לתגובה זו בבקשה?
יש המון אלימות פנים מגזרית בתוך החברה החרדית – מישיבת פוניבז', דרך חסידי גור ועד מלחמות החרדים בבית שמש
זה שאתה לא שומע על זה בתקשורת הכללית היא בשל חוסר העניין של החילונים במאבקי הכוח האלימים בתוך החברה החרדית, בדומה לאלימות הגדולה שיש בתוך החברה הערבית שגם היא זוכה להתעלמות מהתקשורת שנוטה לראות בתל אביב חזות הכל
ניתוח מדוייק
בתור ליברל, המאמר הזה מחליא אותי.
הפתרון של ברץ הוא בדיוק אותו פתרון אידיוטי שכבר נוסה עשרות פעמים ולא הצליח: כור ההיתוך. מחיקת הזהות הפרטית וערבול כולם למין זהות אחת חדשה שבה כולם הם קבוצה אחת שמחה.
ואיך ברץ מציע שנעשה זאת? נכריח את החרדים לשלוח את הילדים שלהם לחינוך הממלכתי? את הדתיים הלאומיים להתחתן עם חילונים? הפתרון הזה כולל כפייה בלתי נתפסת. וכשמפעילים כח, בדיוק כמו בחוקי ניוטון, התוצאה היא הפעלת כח נגדי.
אין דרך יותר פשוטה וברורה לדרדר את ישראל למלחמת כל בכל מאשר ניסיון פאשיסטי של מחיקת המבדיל והמפריד בכח מהקבוצות השונות בחברה.
ההקצנה שאני מזהה היא לא ההקצנה של מגזרים אלו ואחרים, אלא ההקצנה שעוברת על ברץ. בכל מאמר שהוא כותב, הוא מפליג הרחק מהגדרתו המקורית כליברל, והופך ללאומן תרבותי נוסח מפא"י הישנה והרעה.
אתה שם לב שאתה מתכתב עם עצמך, נכון? אז אנא, אל תחליא את עצמך, זה שייך כבר לתחום אחר.
אז אתה חושב שההתבדלות היא סכנה נוראה המובילה להקצנת המגזרים ולפריחת האלימות ומרידה בשלטון החוק, אבל אתה לא חושב שהמדינה צריכה לנקוט בכפייה כדי להילחם בתופעה?
אתה סתם קול קורא שמבקש מהמגזרים שהם סכנה ממשית וקיומית לדמוקרטיה לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה בעצמם?
מאמרך אינו סימון אויב מסוכן לצורך הכשרת שימוש בכח מדינתי נגדו?
אם כך, אז סליחה מקרב לב.
אתה ממשיך לדון עם עצמך. זה נחמד אבל אתה לא צריך אותי בשביל זה. פרשתי.
ההתמודדות המפורטת שלך עם כל טיעוניי שכנעה אותי בצדקתך.
לזכותך יאמר – פרשת בשיא.
רן, האמת היא שאמיר לא מתכתב עם עצמו… גם אני הבנתי את עמדתך כמותו (כמובן שהתיאור המוקצן שבדבריו מתבקש), ואני מתקשה לקרוא אותך אחרת. אשמח אם תבהיר את דבריך.
אמיר מסכים איתך, כותב המאמר מסלף ומנותק מהמציאות. כמו כן, נראה גם כי הוא תוקף מגיבים באופן אישי ולא ענייני אם התגובות לא לרוחו.
אמיר, במטותא, איפה הוזכרה במאמר צל צלה של "כפייה"?
גם אני מאוד ליברלי, ואני לא מבין- איך הגעת לפתרונות כפייה?
לא היה פה שום אזכור לזה.
הטיפול שלו בחברה הדתית לאומית היא ממש בכפפות של משי ובהרבה אהבה, הבנה, ושיתוף גורל. איך ראית פה סימון אוייב??
כן, הוא פשוט ניתח את הסכנות של ה'מגזריות' והמליץ לגור ביחד (כמו שחלק די גדול מהדתיים-לאומים עושים) כדי להימלט מההקצנה שבהתבדלות.
אין לי מושג איך הגעת למשהו אחר, נראה שיש לך איזה כעס ישן עליו או משהו.
רק בכדי להבהיר היכן הופיעה כאן הכפייה, אצטט מהמאמר:
כן, המודרניות היא חבילה שלמה וארוזה היטב, והיא כוללת גם שינוי בתפיסה הלאומית וגם שינוי גדול בתפיסת הריבונות והכוח הפוליטי. ומשום שהצלחתה האדירה שינתה את כללי המשחק ואורחות החיים מיסודם, אין באמת דרך להיות גם מודרני וגם טרום-מודרני/פוסט-מודרני, כפי שאין דרך להיות גם דתי וגם כופר. כולם כולם צריכים להסתגל למודרנה, על אילוציה, ברכותיה וקללותיה.
הטעות האופיינית בתפיסה המערבית לפיה לא ניתן להפריד את המודרניזם מהתרבות המערבית כבר נשללה במרץ ע"י הנטינגטון, שלילה שאפשרה לו להימנע מהגישה הטוטלי(טרי)ת שרן וליברלים רבים אחרים נופלים אליה. המאמר כאן לקוי מהרבה בחינות, זו החמורה בעיני.
אלו תביעות נורמטיביות. אם היית ליברל היית מבין זאת לבד. בדיוק כמו שהתביעה של הדת היהודית להניח תפילין ולהפריד בין בשר וחלב היא נורמטיבית. אין במאמר ולו רמז לכפייה מצד המדינה, ומי שרואה זאת בודה מליבו וקורא אל תוך הטקסט.
רן, תודה על תשובתך. אני מבין ממנה שאתה נכון לקבל על עצמך את הנורמות הדתיות בדיוק כשם שאתה דורש מהדתיים לקבל את הנורמות שלך. באמת לא שמת לב שמינית עצמך לדובר ה"ציבור הישראלי", "ההוויה הישראלית", "עם ישראל" ואפילו "ישראל" סתם, כשכל אלו כמובן נוגדים את ה"דתיים"? אינך מבין שהבנתנו אותך כקורא לשימוש במדינה ובשלטון החוק היא הפרשנות העדינה ביותר שאפשרית בדבריך?
עוד לא דיברנו על הניתוחים הכושלים של הציונות, הקמת המדינה והחברה הישראלית וקטביה הרבים, שאפילו אתה, רן, חלק מהם. עם זאת אינני יכול להתאפק מלומר לך שהמאמר שלך מאוד מזכיר לי דברי תורה מ"גוש אמונים" על קדושת המדינה וכלל ישראל, בעיקר בקטע של המודעות העצמית…
כולי תקווה שהתגובות האלה נכתבו מתוך חוסר רצון להבין את דבריו של ברץ באופן שבו נכתבו ולא מחוסר יכולת. אחרת אני חרד ליכולתיהם הקוגניטיביות של אנשי המגזר.
נקודת השבר של היהדות הדתית היתה ההתנתקות
הנה קם אדם שבעבור אתנן ההתנתקות, איתרוגו אותו לדרגת קדוש
הציונות הדתית הגיבה באיפוק וכחוק
והנה קמה מערכת דורסנית, המורכבת ממשלה, עיחתונות, צבא , משטרה ובעיקר מערכת המשפט, שאנסה חוקי מדינה ולא שמרה על זכות האזרח
טור אמיץ. אני מעריך מאוד את ההסתכלות פנימה ואת הקול הייחודי.
ניתוח כואב ומדוייק להפליא. אם לחבוש לרגע את כובע הכלכלן, כל הנדרש ממשלת ישראל זה להקטין את התמיכה במגזר ו/או להתנות אותה בתנאים כאלו ואחרים ע"מ להכפיף את המגזר לחוקי המדינה.
לצערי אני לא רואה את זה קורה.
אני לא רואה כיצד יתקיים דו שיח כל עוד המגזר הדתי מסתגר מפני החברה החילונית ומסרב לכל דיאלוג. בשביל מלחמה מספיק שצד אחד ירצה בה. בשביל שלום חייבים שני הצדדים לרצות בכך.
.אולי זה יסביר את המופרכות של תגובתך
כאב לי לקרוא את הטור הזה.
כמי שמכיר את כותבו, כאב לי לראות שגם אתה רן נכבשת, נכנעת לתעמולת המשטמה של מרצ-בצלם והגעת למסקנה שהרוצחים האמיתיים הם בעצם החברה הדתית כולה.
באמת שכאב לי לראות אדם כה חכם נופל בבור שכזה, שפוסק שההיסטוריה מתחילה כשהוא קובע וכל תהליך חברתי-סוציולוגי-אמוני התחיל מאותה נקודה ורק משם אפשר לנתח ולשפוט אותו. מה גם שהניתוח מתייחס אך ורק לצד אחד, בוואקום – אין צדדים אחרים ואין שום מגע או יחסים עם מערכות או מגזרים אחרים.
אתה, כאדם שגר ומתערה בחברה הדתית (והרצחנית מסתבר) ההוכחה החיה שלא תהיה הבנה כמו שאתה מתאר בין המגזרים עד שלא כל המגזרים האחרים יעברו ליהודה ושומרון ויבינו את מהלך חייהם (לעולם לא) או שתשתנה מהותית מפת התקשורת וסקופים של שנאת חובשי כיפה לא ימשכו כל כך הרבה רייטינג (קצת לפני 'לעולם לא').
מסקנה עצובה לטעמי.
רן ברץ מאז ומתמיד היה מעין חילוני מילטנטי ציוני נוסח מפא"י…הוא גם ביקר את משה פייגלין בטענה שהוא משיחי מאחר והינו יהודי מאמין ולא הצליח להעפיל למספרים גבוהים יותר בליכוד המעפאן ועזב את המפלגה הזאת. הסיבה האמיתית לכל האירועים האלו הוא משטר כושל על סף אנרכיה בו מתבצעים מדי פיגועי טרור ע"י מהגרי עבודה ברברים ואין דין ואין דיין. כיום לא משתלם להיות אזרח שומר חוק במדינת היהודים, סליחה מדינת הישראלים…
אתה מתעלם מאפליה קשה ומתחושת קיפוח כמו שצין דידי למעלה.
ראשית, מלכתחילה מושגים רבים במאמרך לקוחים מהתקשורת שידועה בסילוף ובהטיית המציאות. "פשע שנאה" הינו רוב הפעמים אינו אלא כתובות גרפיטי שקוראות קריאות כאלה ואחרות שמקסימום זוכות לביקור של צבעי יום למחרת.
לפני שאתה מתנגח בציבור החרדי,
כמה פעמים ראית חרדים בבג"צ?
כמה פעמים ראית חרדים שיוצאים נגד ערבים?
החרדים לא מעורים וגם לא מעוניינים להשתתף ולהשתלב בענייני החברה וזו זכותם. בפרט שמדובר בחברה חולה ומנוכרת לכל. החרדים לא זקוקים ומבקשים שום הכרה, אלא שיעזבו אותם לנפשם.
לגבי הציבור הדתי, גם הוא ברובו סוף סוף התפכח ונוכח לראות שמדינה ללא ראשים עם ערכיים יהודיים מבית ישראל סבא לא יכולים לתרום מאומה ואף להרוס כפי שאנו רואים שוב שוב.
הציבור הדתי (ולא רק) מאס ב"שלטון החוק" המדומה שלך, שלטון שמצדד באוייב הערבי שוב ושוב, שלטון שבועט ונוגח בכל מה שמדיף קמצוץ של יהדות. לכו לגליל ולנגב על מנת להיווכח ולראות כיצד מתבצעת השתלטות יומיומית של קרקעות באין מפריע, בג"צ שאתה מעריץ כל כך שמפר שוב ושוב את עיקרון הפרדת הרשויות ומפריע את עבודת הכנסת, קרי נבחרי העם. לא החוק הוא השולט, העם הוא השולט והוא זה שע"י נבחריו מתקן ומבטל חוקים.
חוק חד צדדי אין לכבד!
אתה גם משתמש גדול בדמגוגיה, מי שמשתמש בחוק לצרכיו ומטה אותו אליו שוב ושוב הוא אינו אלא המחנה המתיפייף שנמצא בצד שלך. כולנו נוכחנו לראות בתקופה האחרונה את מרדף המכשפות שמתבצע כנגד השרות החדשות שקד ורגב וכו'
הרב תרבותיות הזו נכשלה ברוב מדינות העולם, נכון רובנו שייכים לאותו העם, אך התרבות שלנו שונה כרחוק מזרח ממערב, אין אני רוצה שילדיי אף ייחשפו לילדייך, אין אני רוצה לשרת בצבא עם ציבור שמחזיק בתרבות חולה וגוססת, אין אני רוצה להיחשף לתרבות התועבה שאתה ורבים כמוך מנסים להכניס לחיינו.
פשוט מאוד כפי שאתה אינך חש נוח מדבריי ומערכיי כך אינני מרגיש נוח מדבריך וערכיך. תתכבד לחיות את חייך ותן לי לחיות את חיי בלעדיך.
בהחלט…
הערה קטנה: למה שלא נתייג את כל הציבור החילוני כאלים אם לעיתים קאובות יוצאים אנרכיסטים שמאלנים לזרוק אבנים על צה"ל? יש הבדל?
כי אלא לא הערכים של הציבור החילוני. אלא אולי הערכים של חילונים שהם שמאלנים קיצוניים ואנרכיסטים. האידיאולוגיה שלהם איננה תלויה במגזר אליו הם משתייכים, כי בעצם הם לא שייכים לאף מגזר. זו בדיוק הנקודה של המאמר.
המדינה לא חילונית. היא אייננה נשענת על מוסד הילכתי ברוך השם, אבל מדינה חילונית, אין דבר כזה…
אוסלו היה תהליך דתי שבינו לבין
Reson the stateי
אין חצי דבר, אותו דבר גם ההתנתקות או הגירוש.
הכוח הפסוודו ערכי שהניע את שני האירועים היה דתי. דתי בבחינת הדת האזרחית לשלשיטתך מתנהלת כמגזר ומנוהלת כשבט.
תודה על המאמר,, נהנתי לקרוא.
לפעמים אני חושב שעבורך, ושאר הכותבים במידה, אין שום בעיה במדינה שהמגזר הדתי-לאומי איננו אשם בה.
אני לא מכיר שום סטטיסטיקה שמראה אלימות יוצאת דופן אצל חרדים ודתיים. לפעמים הם מכעיסים אותי מאוד אבל הניתוח פה לא הוגן ולא מציאותי.
התגובות כאן מראות כמה עמוק תסביך הנחיתות. "המדינה מתנערת מכל דבר יהודי", "חוק חד צדדי", "ערבים מסתובבים חופשי בגבעות ויהודים מאחורי גדרות".
וואלה.
נראה מישהו מהחוכמולוגים כאן מתחלף עם משפחתו לחודש אחד עם ערבי ישראלי או ערבי מהשטחים ונהנה ממנעמי השלטון הרשע. בסוף החודש הוא זוחל על ארבע, ומתחנן, שיתנו לו לחזור לחיק הציבור היהודי הישראלי שהשלטון כל כך "דופק".
אני מוכן להחליף עםערבי מהכפר הסמוך. אתה לא יודע על מה אתה מדבר.אין לך מושג קלוש לגבי דורסנות המשטר. כנס קצת לאתרים ימנים כמו הקול היהודי והתעדכן.
מאמר מעניין. אבל לא השתכנעתי שהדוקר החרדי קשור. שכן הוא כבר דקר לפני עשור, ולכן כל אותן התפתחויות חברתיות לא השפיעו עליו לכאן ולכאן.
אחד המאמרים הפשיסטיים, האלימים והאנטישמים ביותר שקראתי אי פעם.
מקווה שלא איחסם רק. כל המאמר הזה מלא שנאה פאתלוגית על גבול האנטישמית של הכותב לציבור הדתי, שנאה כה תהומית בגינה אני מטיל ספק בבריאותו הנפשית של הכותב.
ייתכן שחוויות ילדות גרמו לו לאמץ עמדות כה קיצוניות ושנאה כה רבה, או חסכים אחרים שאין לי הכלים לעמוד על פשרם. אלימות ממוסדת היא תמיד חמורה לאין ערוך מאלימות של אדם יחיד, ומה שעשתה המדינה בגוש קטיף ובבתי דריינוף הם דוגמא מובהקת לאלימות כזו.
בשני המקרים המניע הוא רצון ללמד את המתיישבים לקח, כפי שהודה בכך לפיד בזמנו; 'ללמד אותם שיעור בדמוקרטיה'. אכיפה סלקטיבית גרועה מאי אכיפה, וכל עוד עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים של ערבים עומדים שלמים על תילם, הרי שהריסת בתי דריינוף היא פשע אלים בחסות החוק. בכל מדינה נורמלית התגובות למעשים מטורפים ואלימים אלה של השלטון היו חריפות הרבה יותר מכפי שראינו פה. 185 אנשי רוח, ביניהם אביו של נתניהו, אחיו, דודתו, גיסו וגיסתו חתמו על מנשר שהגדיר את פשע הגירוש כפשע נגד העם היהודי ונגד האנושות. המתיישבים הפגינו איפוק מירבי שלא היה במקום, איפוק בגינו הוחרב חבל ארץ שלם ונמסר לאויב, אלפי משפחות גורשו מבתיהם, עשרות בתי כנסת עלו בלהבות וטווח הקסאמים גדל מיום ליום. כל זאת בשל מתינות, ממלכתיות ואיפוק שאף עם ואף ציבור לא היה נוהג בהם, רק הציבור הדתי לאומי המוריד את הראש ומתנצל כל אימת שמסיתים כברץ פותחים את פיהם. הציבור הדתי לאומי וגם החרדי לא נהנים משום זכויות יתר. גם הערבים אינם מחוייבים בשירות בצבא, וכל חילוני שילך וילמד בישיבה יקבל בדיוק את אותם תנאים להם זוכים תלמידי הישיבות.
ממלכתיות קיצונית גובלת בפשיזם והיא אסון לדמוקרטיה ואסון לחברה חופשית. כל הכבוד למי שמבינים זאת ואינם משמשים כאידיוטים שימושיים וכמגנים אוטומטיים כל אימת שמפונצ'ר צמיג או מרוסס גרפיטי, על רקע טרור גורף ויומיומי כנגד יהודים, שהפך לתופעה המובנת מאליה. הציבור הדתי תורם כיום למדינה לא פחות משום ציבור אחר, ובמובנים רבים אף יותר, ואין לו שום סיבה להתנצל על מה שהוא ועל ערכיו. ההשוואה בין גבר חרדי המסתובב בתל אביב לבין הליכה בלבוש פרוץ או נסיעה בשבת בשכונה דתית-חרדית היא השוואה דמגוגית ומרושעת. גבר חרדי לא פוגע בעצם הליכתו ברחוב בשום חילוני. מי שהולכת בלבוש פרוץ או מי שנוסע בשבת באיזור דתי פוגע ברגשות האחר וראוי שייקח זאת בחשבון, על אף שכמובן אין פה שום הצדקה לאלימות כלשהיא. גם הכריכה של שני הציבורים, הדתי והחרדי במעין כפיפה אחת – חוטאת לאמת.
הדקירה הייתה של אדם בודד, והעובדה שבשתי הפעמים בוצעה על ידי אותו אדם בדיוק מעידה כאלף עדים על כך שמדובר פה בפסיכופת ולא מעבר לכך. לגבי האירוע השני, טרם נודע מי עשהו. יש כמובן בעיות שיש לטפל בהם, וזה נעשה, אך האשמה קולקטיבית וכוללנית של הציבור הדתי היא פסולה ויש לדחותה בשני ידיים. למעשה, נראה שרוב האלימות בבתי הספר למשל ובמועדונים אינה מתבצעת ע"י בני נוער דתיים, וד"ל, אז מציע לכותב שיקשוט עצמו תחילה. באמת שלא רציתי להגיע למקום הזה אבל לפעמים אין ברירה אלא לדבר לאדם בשפתו. בשורות טובות ותנחומים למשפחה של שירה בנקי ז"ל היקרה שנקטפה בדמי ימיה ע"י מטורף. יהי זכרה ברוך.
איחולי, שברת את האינטרנט עם ה"אנטישמיים" על השורה הראשונה.
בתור סוציאליסט קומונאלי איני מרבה לפקוד את אתר מידה הנאו-ליברלי.
מסתבר שלפעמים שווה "לצאת מהקווים": זהו מאמר מעולה, אפילו מבריק, אמיץ מאוד ומדוייק. דווקא מתוך חיבתי לקונספט של "קהילתיות", אני מקבל את הדברים הנאמרים כאן אודות הבעייתיות שב"מגזריות" כמאתגרים אותי ומחייבים אותי לתת להם מענה. לא מענה שיפריך את דברי הכותב, כי אי אפשר להפריך דברי אמת, אלא מענה שיתווה דרך לקהילתיות לא מגזרתית.
תודה רבה!
כמה הבל בטקסט אחד.
. מאמר מצוין ומעמיק, ואין תמה שהוא זוכה לקיתונות זעם. הקיתונות מעידים עד כמה קשה הביקורת העצמית לחלק מהדתיים הלאומיים- גם כי מיעוט חש כל הזמן פרנויה שמסכלת חשבון נפש; גם כי הם כל כך משוכנעים בצידקתם המוחלטת ובהיעדר כל פגם בהשקפת עולמם.
מבריק, כתוב בצורה מעניינת ובהירה. כל המלעיזים בתגובות הרי הם אותו קומץ אלים שמנסה להטיל חיתתו על הכותב , גם אם הדברים
שמיוחסים לו לא נכתבו במאמר.
הדברים צריכים להישמע, אנחנו ממשפחה דתית מרגישים את הקרע העמוק בתוך המשפחה, גם אנחנו מחולקים כבר למגזרים פנימים בתוך המשפחה, כאשר החרדים, החלק הארי של המשפחה, אינם מוכנים לפגוש בנו, מיעוט החוזרים בשאלה שבייננו, כבר לא מוכנים להתכנס יחד עם בני דודייהם הדתים לאומיים. בני דודים ואחים שנמצאים בקצוות ללא אפשרות לגישור, שנאה אמרתי.
הנה במקרו קוסמוס, הבעיה של כולנו בתוך המשפחה.
רן כתב:
"האינסטינקט הדתי הוא כמובן לבטל את הטענה ולהתחמק מדיון בה. יש לימין הדתי (ולחרדים) שק של תגובות הסטה והסרת אחריות: בג"צ אשם, המדינה אשמה, למה הם היו שם, מפלים אותנו, מה עם הערבים, ועוד ועוד. "
בקריאת התגובות אפשר למצוא את כל ההתחמקויות שרן מנה. עצוב. עצוב גם שכל פעם שיש באתר ביקורת על הציבור הדתי לאומי רמת התגובות צונחת לרצפה.
המאמר יפה. והניתוח מעניין מאד ולדעתי יש בו הרבה מן האמת. עם זאת, קשה היה לי לקרוא במאמרך את אווירת שוויון הנפש כלפי פסיקותיו של בית המשפט העליון כנציג החוק. אם תהיה כנה עם עצמך, רן, תכיר בעובדה שמדובר בגוף לא מאוזן שכלל לא מייצג את רצון העם. הדוגמה הבולטת לכך היא כמובן, בהתנתקות. בג"ץ לא מצא לנכון להבין שעליו לעצור את רמיסת זכויות האדם הגדולה ביותר בתולדות המדינה. עשרות עתירות הוגשו וכצפוי, נדחו. זהו גוף הממנה את עצמו ומאופיין בהטיה מובהקת. הוא גם איבד את אמון רוב הציבור. אם תסכים להכיר בכך תבין את הכעס שיש כלפי פסיקותיו של בג"ץ ואת העובדה שקשה למגזר הדתי לכבד את פסיקותיו. האשמה, אם כך, לא רק במגזר הדתי לאומי אלא לא פחות בבית המשפט.
נהניתי מקריאת המאמר. טוב, זאת לא חוכמה: אין בו ביקורת עלי או על קבוצות ההשתייכות שלי, אז יכולתי להנות מהרעיונות המעניינים שבו בלי לחוש מאויים או נזוף.
לעצם העניין: הקריאה של הכותב לערבוב והיטמעות לא מדברת אלי. הרעיון של מגזרים דווקא נראה לי נחמד. במקום שהמגזר יתפס כיריב של המדינה, אפשר למסד אותו ולהפוך אותו לחלק מהמדינה, כמו בשוויץ.
אם בשוויץ יש מעל 20 קנטונים, אז יכולנו גם אנחנו ליצור חלוקת-משנה בתוך הארץ: שניים-שלושה קנטונים חרדיים, שניים-שלושה קנטונים דתיים-לאומיים, שניים-שלושה חילוניים, שניים-שלושה בלי זהות דתית חזקה, ושניים-שלושה של ערבים ישראלים.
לקנטונים אין צבא! הצבא נשאר מרכזי. אבל נתח מכובד מהחוקים נקבע על ידי הקנטון. וכך בקנטון חרדי לבוש חשוף אולי יהיה מחוץ לחוק, בעוד שבחילוני תהיה תחבורה ציבורית בשבת ונישואים אזרחיים.
חוקי הבניה והתכנון יתקבלו באהדה רבה יותר על ידי תושבי כל קנטון כאשר הם יהיו אלה שיחוקקו אותם.
משהו שמפריע לי במיוחד במאמר ובתגובות זה שלילה של טענות הנגד על ידי מחיקת קונטקסט. זה משהו שהשמאל הישראלי עושה כל הזמן. למשל, טענה לאכיפת חוק סלקטיבית כלפי המתיישבים מתוייגת כהסטת דיון או פרנויה. זה מונע כל אפשרות של דיון אמיתי כי ניתן לבטל כך כל טענה בעולם.
חבל שהכותב נופל גם הוא בחטא ההכללה והשחרת ציבורים שלמים.
לכתוב ש"החרדים(! בה"א הידיעה) אלימים, זורקי אבנים" וכו'
זו הכללה והשחרה וגם בורות. ואני בהחלט מודאג מאוד מהקיצוניות
המתעצמת ומבעיות אחרות שקיימות (גם) אצל החרדים,
אך אין להכליל ולהסית.
יסלח לי לי הכותב, על חוסר סבלנותי וסובלנותי לקרוא את מאמרו המלומד, וזאת לאחר שקראתי רק כמה שורות ונתקלתי בקשקוש המאומץ בעדר- פשע שנאה, והיותו שופט מטעם עצמו את המבצע האנונימי של הזוועה בדומא. אז אם אנונימי, הרי לא ברור שהוא דתי? שהוא יהודי דתי? מה, ערבים פוגעים בבני עמם?בבנותיהם אולי? בחמולה היריבה? במשת"פים עם השלטון הישראלי? מה פתאום! אז מה נשאר? יהודי. או קשקוש "פשע שנאה": למשל אבא קובנר נגד הרוצחים הנאצים. פויה! לשנוא? מה אני משווה, נכון? כן, אני משווה את המלחמה שיש לערבים ולמוסלמים ב"חזירים ובקופים" למלחמה שהייתה לנאצים בחולדות. קרי, ביהודים. אז אם כבר פשע שנאה כזה, למה לא? ומה זה שייך להצתה של פלוני אלמוני פושע את הבית בדומא? מרוב פלפולים אקדמיים, וביטויים מוכתבים – "שורות יצוקות" בפי ג'ורג' אורוול הטוב- לא נאמר העיקר: יש מלחמה (לא "סכסוך") עם אויב שכמה שהוא טיפש, אלא שהיהודים טפשים ממנו, ואת זאת הוא יודע לנצל. הכל חוזרים על ה"ידיעה" שיהודי הצית. אולי כן ואולי לא. אני דווקא נוטה ל-לא, אבל גם זה לא חשוב. גם האדון כאן וגם אני, פשוט לא יודעים. אלא שהוא מתיימר לדעת ואני מוגבלת בעזות מצחי
מאה שנים יש כאן אלימות
אלימות בכל המזרח התיכון
מלחמות אינסופיות בין כל מי שמגיע לכן
כל הדורות היו מלחמות על הזכות לשלוט במקום הזה
אלימות מחנכת לאלימות
גם הכותב ויתר בעלי המידות חווים כאן אלימות יומיומית
אלימות בשיח בידיעות ראשונות ברדיו טלויזיה וגם באחרונות
אלימות בפרסומות בערוצי טלויזיה
אלימות במשחקי וידאו של הצעירים
אלימות בכביש ובמדרכות,
אלימות בחניה, בתור לקופ"ח או הקולנוע או בכיסא "נוח" בים
:גם במילות חד-גדיא של חוה אלברשטיין האלימות מתנגנת בהסכמה
…בא החתול וטרף את הגדי
גדי קטן גדי לבן
ובא הכלב ונשך לחתול
שטרף את הגדי
שאבינו הביא
דזבין אבא בתרי זוזי
חד גדיא חד גדיא
מי ששקוע בביצה רואה רק בוץ….מי שנמצא מחוץ לביצה רואה גם את צמחי המים מסביב…..האםיש מצב שחרדים יגורו בקיבוץ של השומר הצעיר ….או יהודי כל שהוא באוםאל פאחם…..המאמר נקודתי ומעצם מגזריותו דל מדולדל ומקומם
..רק לראות התגובות …..יש נפגעים יש שמחים יש מתנגדים באופן מוחלט ויש המקבלים את דעת הכותב מתוך הזדהות מוחלטת…..מכאןועד קבלת המאמר כראה וקדש המרחק רב….לסיכום מאמר מפורט על קצה קצהו של חלקיק המרכיב מצב מבלי לרדת למהות ….
..
הציבור הדתי לאומי "השתגע". משהו השתבש . זוכר אני כנער בבני עקיבא שרנו בנים ובנות. לא הייתה הבעיה של היום של שירת בנות. רקדנו מעורב. הרבנים של הציונות הדתית אז. הרב בר שאול והרב קוק לא העירו בנידון. ולא התערבו. בבתי הספר של הממ"ד למדו בנים ובנות מעורב. המורות . חלקן התכסה בכיסוי ראש וחלקן לא. לא כפו כיסוי ראש.
השינוי החל בישיבות התיכוניות. כאשר היה מחסור גדול של רמי"ם בוגרי ישיבות של הציונות הדתית שהעדיפו ללמודד באוניברסיטאות על חינוך והוראה. הישיבות התיכוניות שפרחו אז נאלצו לגייס רבנים ורמי"ם מהציבור החרדי. ששיטת החינוך שלו שונה לחלוטין. הם החלו להחדיר בנוער השקפת עולם חרדית. זה לקח זמן של דור עד שהחלו השינויים להראות.הנוער הדתי ציוני בחלקו הפך חרדל"י. החלו להראות ציציות בחוץ. נשים ברובן כיסו ראש. הכיפות גדלו. פאות החלו לבצבץ. ובעקבות זאת החלה דרישה של הגברת לימודי יהדות בבתי הספר של הממ"ד. הפרדה בין בנים לבנות בבתי הספר ובתנועה. הפסקת שירת בנות. כך החלה המשיחיות שהביאה אותנו עד הלום.
השקוע בביצה רואה רק את הבוץ
הצופה מן הצד רואה את צמחי המים ואת שבילי המילוט
המאמר המושקע דן במטבע הנמצאת מתחת לאור
לכן הנושא מצומצם, זעיר ולא מקיף.
הבעיה מאד מורכבת ואפשרויות התצריף (פאזל) רבות מסך מרכיביו
לדוגמא האם יעלה על דעת הכותב מצב בו יהודי חרדי גר בקיבוץ של השומר הצעיר
או יהודי מזן כל שהוא שוכן באום אל פאחם
איזה משקל יש לתופעות הבוז לצ-חוק והבוז לשלטון הקיים במגזר הערבי.. הרכבת הקלה בירושלים זריקת אבנים בירושלים בגליל- ובהמשך חוסר שליטה והעדר ענישה ואכיפת הצ-חוק.
יש עוד המון נושאים שהם חשובים אך לא נכללו בדיון וחבל …
1. מערכת הטיעונים יפה, אבל אני לא רואה סיבה הגיונית לא להרחיב אותה מהיחסים בין המגזר ללאום – ליחסים שבין הלאום למערכת הגלובלית. למעשה, זה בדיוק מה שהפוסט-לאומיים עושים. הלאום הוא מערכת חובקת כל, מערכת מבדלת, היוצאת דינמיקה של ׳אנחנו והם׳, מעוררת פוביות על שנאת כל העולם (״כולם אנטישמיים״) שאינה נענית לדינמיקה של התהליכים הגלובליים. אפשר לציין מקרים רבים של אלימות, ממוסדת ושאינה ממוסדת, שנשענים על הזהות הלאומית. כמדומני לא פחות מזו הדתית.
פשוט מוזר לי, רן שלא עשית את האנלוגיה הזאת.
דרך אגב, אפשר להשליך את הטיעון גם לכיוון השני, למעגל הקטן יותר – המשפחה. אמנם לא באותה עוצמה, אבל לטעון שהמשפחה יוצרת ניתוק מיותר וסגירות מפני האחדות של המדינה. כמרצה לפילוסופיה יוונית לשעבר, אתה בטח יודע שאפלטון די אמר את זה (פוליטיאה ה׳, עמ׳ 346-351 בתרגום ליבס).
2. עוד דבר מעניין שקורה פה – התיאור של הלאומיות במאמר הוא לגמרי לפי האסכולה המודרניסטית: פעם היה רק פיאודליזם – מלכים או אפיפיורים. באה המודרנה והביאה איתה את הלאומיות, הכרוכה בחילון. אני משער שאתה יודע שיש גם פרימורדיאליים, או את "אסכולת אסף מלאך"… בכל מקרה, יש עם אחד שלגביו אפילו חלק מהמודרניסטים מתייחסים כחריג (אלא אם עברת לאסכולת זנד בזמן האחרון). בעם הזה, לעומת ערי הפוליס ביוון, הפיסקה הבאה פשוט מופרכת:
״הלאומיות המודרנית מציבה דרישה חד-משמעית שהזהות הבסיסית והראשונית של האזרח תהיה שייכותו הלאומית, ולא הקהילתית, השבטית או המגזרית. בימי קדם יכלו שבטים בני אותו עם (למשל ישראל) (!!! ז"ג) להילחם זה בזה, ולא היה בכך עניין מוזר או מיוחד. דבר שכזה לא יכול לעלות על הדעת במדינה לאומית מודרנית, כולל ישראל, ואם יקרה יחשב לכישלון מובהק של המדינה.״.
אה כן, זה עניין מודרני בישראל? ובכן למי ששכח, אמנם היו מלחמות אחים ושבטים בישראל, אך הן תמיד נתפסו כטרגדיה עצומה, או ״כישלון מובהק״. למעשה, זה אחד הערכים הכי מושרשים ביהדות.
3. אני לא אוהב השתייכות מגזרית, בטח כשהיא דביקה וסגורה. ההשתייכות למרחב הלאומי מרגישה לי רחבה ומלאה ועשירה יותר. זו אחת הסיבות שאכן עברתי מיישוב בבנימין לעיירה. אבל זה הטעם שלי, ואין לזה שום קשר לאלימות. יש אלימות ופראות בעולם האנושי, והחלוקה של האנושות לקבוצות מובילה לאלימות בין חברי הקבוצות. בין אם אלו קבוצות גדולות כמו עמים או לאומים, בין אם אלו קבוצות קטנות כמו ׳מגזרים׳ או עדות או מעמדות פנימיים. ואפילו בין משפחות (״חמולות״). ההיגיון של הטיעון שלך, שגוזר ביטול של הקבוצתיות והמטען הזהותי של הקבוצות בגלל האלימות שנובעת מהן, הוא קו מחשבה מרקסיסטי, ואולי גם פאוליני.
ובכן, יש חלוקות פנימיות במין האנושי. וצריך לפתח תרבות כזו שתוביל לכך שההבדלים האלה יובילו כמה שיותר להפריה הדדית וכמה שפחות לשנאה ואלימות. לפתח עולם רעיוני שבו עולמות יכולים לשוחח אחד עם השני למרות הייחודיות. זה כמדומני, לפחות לפי הסברים מסוימים (הרב זקס למשל) מה שה*דת* היהודית מבקשת להוביל.
4. הטיעון בהתחלה על כך ש״הקו היחיד המחבר בין חרדי שבא לטבוח בהומוסקסואלים, מציתי הכנסייה בכנרת, מחברי כתבי שנאה והסתה נגד דתות אחרות, ערבים וזרים, ומציתי בתי פלסטינים, הוא גודל הכיפה.״ הוא בעייתי מאד. מעבר לכך שהייתי מצפה למשפט כזה במאמר המערכת של 'הארץ' ולא במאמר של ברץ, אני תוהה על ההיגיון. ראשית – על ההצתה האחרונה איננו יודעים דבר. מותר לבקש חזקת חפות מגזרית לפני שאתה מאשים את כולנו? אבל נניח לזה. הבעיה היא שלא ממש ברור מה הם ׳פשעי שנאה׳. כי בעצם, אפשר לתרגם את מה שאמרת כך: אנשים שמבצעים פשעים מתוך מניע דתי הם ברובם דתיים. אבל אז זה נשמע די טאוטולוגי, או דבילי. זה מאד מוזר, באמת, שמישהו אדיש לדת לא הולך ומצית כנסיות.
( דרך אגב, בהיסטוריה כמובן היו מקרים של שריפת / השמדת כנסיות מתוך אידיאולוגיה חילונית רדיקלית – למשל במהפכה הצרפתית או הבולשביקית)
שוב, יש לא מעט אלימות בחברה, בכל גווניה – חלקה ממניעים אינטרסנטיים וחלקה עם הצדקות אידיאולוגיות כאלה ואחרות. הקשר לדת צריך להיבדק באופן הרבה יותר רציני. (בין השאר, בגלל ׳הדמוגרפיה האדירה׳ שהזכרת בעצמך). יכול להיות שיש קשר מסוים בין דתיות לאלימות (הדת מגיעה לעיתים עם להט שיכול לצאת משליטה, הדת יכולה לחוש איום קיומי בגלל מגמות החילון הרדיקלי וכו׳) אבל – א. לפני שמטיחים, כדאי להראות קשר מובהק יותר. ב. צריך לנתח בזהירות מהו היסוד שמוביל לאלימות. ג. גם אם נראה לנו שמצאנו מה היסוד, לא ברור בכלל שהפתרון הוא ניסיון לחיסול היסוד הזה. (למשל – אפשר לטעון שהלהט של האהבה הרומנטית מוביל לעיתים לאלימות במקרה של בגידה או אכזבה. אז כדאי לבטל מהמין האנושי את להט האהבה?)
5. הנה עוד משפט לדוגמה שלא הייתי מתפלא למצוא ב׳הארץ׳: "בסביבה תרבותית ואידיאולוגית שכזו, של הצדקת מאבק אלים במדינה וזלזול בשלטון החוק, נולדות פעולות תג מחיר. העובדה היא שהתומכים בהן אינם מנודים ואינם מוקעים, אלא להפך, הם מוערכים במגזר כמביעי עמדה אותנטית והגיונית.״.
מה? אין לי מושג על מה אתה מדבר. יש אולי הצדקה כזאת בשוליים של השוליים של החברה הדתית-לאומית, מהרב גינזבורג וימינה. לטעמי המאבק על בתי דריינוף באמת היה קצת מוזר ואולי חלק ממנו היה קצת צבוע – אבל לא הייתה שם שום הצדקה לאלימות או זלזול עקרוני בשלטון החוק. דרך אגב, אם הזכרת את ההתנתקות ואת שינוי היחס ל׳ממלכתיים׳ – ובכן, אין כאן שום קשר להקצנה מגזרית ולמסעות הטיעונים שלך. אכן נוצר שבר ומרירות כלפי ההנהגה הרוחנית-דתית שהובילה קו תיאולוגי של ׳ממלכתיות׳ בעקבות ההתנתקות. ונוצרו גישות וכיוונים שונים, חלקם מפוקחים, חלקם שבורים וציניים, חלקם מיואשים. אבל דווקא מובילי ה׳ממלכתיות׳ הם אלה שנתפסים בדרך כלל (לא נכנס לדיון אם זו תפיסה נכונה) כמובילי ההסתגרות-התחרדות המגזרית: הרב טאו והרב אבינר.
6. אני בכלל לא בטוח בכך שמגזריות היא סיבה לפחד – לא פחות הגיוני שהכיוון הוא הפוך: פחד מוביל להסתגרות. אבל אני מסכים באופן כללי לקשר בין פחד לאלימות – אדם המרגיש מאוים יגיב באופן פחות מחושב מאדם בטוח ושליו. וכשקבוצה מרגישה מאוימת – נמצא בה תגובות פחות נשלטות, ביטויים קשים ושיח אלים – ולבסוף אלימות ממש. באופן קצת מוזר, בישראל כיום יש שתי קבוצות מאוימות – הדתיים, מהמגמות הליברליות שקוראות תיגר על יסודות מסורתיים כמו התא המשפחתי – והשמאל החילוני, שמרגיש מבוהל ומיואש מהשליטה המתמשכת של הימין הדתי. אפשר להסביר ככה תגובות מהסגנון של גרבוז או וקסמן.
זה באמת קצת מוזר, אבל כנראה גם הרטוריקה של ברץ, שמשתלח בציבור רחב תוך כשלים הגיוניים שלא מתאימים לאדם בשיעור קומתו האינטלקטואלית, באה ממקום כזה. למרות שהוא נמצא לכאורה במקום "הכי בטוח" – הימין הלאומי-חילוני, ככל הנראה מכרסמת בו אימה לנוכח המגמות של התחזקות הדתיות בישראל (ובעולם). אפשר להבין, כי אדם שאיננו מצליח להבין את הנטייה הדתית, חש זרות כלפיה – וממילא אימה כלפי התעצמותה. חבל!
ובהמשך ל1 ו3 – אפשר להוסיף לפאולוס ומרקס גם את ג׳ון, שאיחד יפה אץ העניין הלאומי והדתי:
Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace.
אחח, רן, מי היה מאמין.
"דתיים שבאים לבטוח בהומוסקסואלים"? יודע מה, השמאל צודק, גם אני לא רוצה שתייצג אותי. דתי אחד, פושע חוזר, רצח אשה אחת. פשע מחריד, אבל מזה "דתיים טובחים הומוסקסואליים"? אם ה"אוירה שיוצרת" , יצרה, בכל החברה הדתית, רק אחד , מעורער בנפשו, שהחליט לרצוח, אז זו חברה טובה מאד. כי אם לא שמת לב, בכל שאר אזרחי ישראל מבוצעים לא מעט פשעים.
אז הפעם השמאל עשה לנו טובה. לך הביתה, ותישאר שם.
להפריד את הדת מהמדינה
הדת-קליפה שתוכה נאכל / קונפורמיזם מול אינדיבידואליזם.
"לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים חושבים ומעורבים חברתית יכולה לשנות את העולם. בפועל, זה הדבר היחיד ששינה אותו אי פעם" ( מרגרט מיד)
פעם כאשר, עמיתי לעבודה – "המיסיונר מבני ברק", שמסיים כל משפט "בעזרת השם"-הגדיש את הסאה, הסברתי לו: "אתה הופך את היוצרות, לא אלוהים ברא את האדם-אלא האדם את אלוהים". והוספתי "הוא לא מנע את השואה, ולבי אומר לי שהוא מעדיף את החילוניים שלא מבקשים כלום, לא מבלבלים לו את המוח בתפילות שחוזרות על עצמן אלפי פעמים ולא מקימים את תרי"ג המצוות שחלקם מעוררים גועל והשתאות (תשליך, נשיקת מזוזת, כשרות ועוד…)"
הוא לא אהב את זה-"עלי לקרוע את בגדי למשמע דבריך",,,
חכם גדול היה אברהם אבינו כאשר המציא עבורנו את המונותאיזם, והעלה אותנו בדרגה שלמה מעל עובדי האלילים, הסמלים ותופעות הטבע למיניהם. אל גדול וחכם, כל יכול, רואה ואינו נראה שבחר בנו מכל העמים. משה רבנו אימץ את הרעיון לצרכיו הפוליטיים: לאחד את העם ולקדם את ערכיו המוסריים-עשרת הדיברות, ניתוץ עגל הזהב ועוד. מאז הדת והפוליטיקה לא נפרדים. רבים, רבים אחריו אימצו את השילוב, עד היום, למרות שכיום יש תחליפים יותר יעילים: חוקי המדינה, משטרה, צבא ממשלה ועוד.
לימים רעיון המונותאיזם הועתק ואומץ ע"י 2 הדתות הגדולות: הנצרות והאסלאם. למותר להגיד שמבחינה מספרית הם התחבבו הרבה יותר על ההמונים: כ- 2.2 /1.5 ביליונים (בהתאמה), לעומת ה-20 מיליון שלנו היהודים. למרות שאנחנו מחזיקים בשיא העולם לפרסי נובל לנפש…הגיע הזמן שנשנה את התקליט, מחיקוי של התבטלות כלפי העבר, ונוציא מקרבינו משהו שיהיה שוב אור לגויים ונושא לקדמה וחיקוי… צעקות "שבס שבס" בחוצות העיר-לא יקרבו אותנו למטרה זו, אלא חשיבה יצירתית, והפריה הדדית!
ומה אנחנו הרוב הדומם, כ-80% מהישראלים (כולל מיעוטים וחילוניים), עושים בנידון: מתנהגים כנמושות ופראיירים- משלמים בשביל הצרות/הגבלת חופש הפרט, שהם עושים לנו . עלות האתנן הקואליציוני למפלגות הדתיות: כ- 6.2 ביליון ₪ מהתקציב השנתי של המדינה, וע"י כך נותן יד חופשית למיעוט לנהל את ענייניי המדינה. ואני שואל: למה אנחנו צריכים 2 רבנים ראשיים, ספרדי ואשכנזי ולשכותיהם. שניהם אורתודוקסים, בעוד רוב היהודים בעולם קונסרבטיבים ורפורמים! אמנם האורתודוקסים הגיעו ראשונים עם קום המדינה אבל לא רק בגלל זיקתם לארץ הקודש, אלא בעיקר מטעמי נוחות! מאז אימצו את הכפייה הדתית, באמצעות: הרבנות הראשית, כ-900 רבני ערים, בתי דין, כשרות, מקוואות, קצבאות לאברכים, אפס תחבורה ציבורית בשבתות וחגים, בתי ספר ללא לימודי ליבה, שהופך את הבוגרים לאזרחים לא פרודוקטיביים ומנציח את תלותם בפוליטיקאים, ועוד ועוד… השוויון בנטל הוא בדיחה עבורם.
אבל עלינו להיזהר ולא לשפוך את התינוק עם המים…יש לנו מדינה דמוקרטית ויהודית. עלינו לשמור על כבוד הדת, והמסורת היהודית איש איש לפי דרכו. העבר והמסורת הם בבחינת שורשים שבלעדיהם מדינה לא יכולה להתקיים. אין צורך להכריז על מדינה יהודית-זה מובן מאליו: השבת וחגי ישראל הם שבתון, השפה עברית, ויהודים שבאים מקבלים "סל קליטה" ועוד! יש להפריט את הדת ולשלם עבור כל שירות דתי כמו יהדות התפוצות. אתה רוצה מקווה, בית כנסת וכד'-תשלם. כמו שחובבי מוסיקה משלמים עבור קונצרט, וחובבי אומנות משלמים עבור ציור, ביקור בתערוכה, תיאטרון וכד'. זה ייאלץ אותם ליצור ביקוש, במקום שחיתות, עבור השירותים שלהם-ויביא לישראל גואל מהחנק של המונופול הדתי אורתודוקסי…
מה המסקנה מכל הדברים דלעיל. בפעם הבאה בעמדך לפני הקלפי להצבעה-אל תיתן לדברים שהם מעל לראשך ויש לך מעט מאד השפעה ישירה עליהם כגון: המצב בסוריה, חלוקת ירושלים, הגרעין האירני וכד', להשפיע. אלא חשוב על הקואליציה העתידית ואיך אתה יכול לתרום למניעת הרחבת הקרע בין הדתיים לחילוניים לממדים ששוב לא ניתנים לאיחוי, ולמנוע מלחמת אחים שעלולה להביא לחורבן בית שלישי!!!
בתודה מראש עבור הערות והארות- גדעון אשנהיימר / יום שני 19 אוקטובר 2015.
טרומפלדור 11 הרצליה 46410 / 09/9553493 / gide55@gmail.com
לא הבנתי נקודה אחת, שלענ"ד מצביעה על אי הבנה בסיסי של המחבר.
מה נשתנה לדעתו בין יחסי "דת" ו"מדינה" היום לבין מה שהיו פעם?
גם פעם, המלך היה הריבון והמחוקק ובעל הכח, וה"דת" – שם כולל ולא מדויק לאתיקה, לתרבות ולמסורת – היתה רק מורה דרך של חלק מיועציו.
גם אז לא היתה אפשרות להיות גם נתין הכפוף לשלטון החוק וגם בעל דעות עצמאיות בשאלות מוסר ומצפון.
המדינה הדמוקרטית העבירה את זירת הויכוחים מאולם ההתיעצות אל הפורום הציבורי, אבל הכללים עדיין רק כללים מנהלתיים, ואפשרות הכפירה בסמכות – גם אם קשה ורחוקה – עדיין קיימת, ולא בהכרח פחות לגיטימית מאשר פעם.
הטענה שכל הרכיבים של ה"מודרנה" הם חבילה אחת, שאי אפשר לשפר חלק מהם או להוסיף עליהם – אינה עומדת במבחן המציאות וההסטוריה.
ההנחה שה"דת" מייצגת דווקא עולם טרום-מודרני וכרוכה בעקבו – היא הנחת יסוד במאמר, והיא די שגויה לדעתי.
נכון שמעטים הדיונים הרציניים במתווה הרצוי למדינה יהודית בימינו. איך אפשר ליישב חופש יחד עם כריתת אלילים ושמירת שבת ואיסורי עריות (לא יותר קשה מאיסור על סחר בסמים או חינוך חובה, לדעתי, אבל אכמ"ל) – לא רבים עוסקים בעניין ברצינות. אבל הם קיימים, וברץ מתעלם מהם פשוט מפני שברור לו שהדברים הללו אינם רצויים נקודה. מפני שהוא חי בחברה שהגדירה מחדש את היהדות, ומתיחסת יותר מדי ברצינות להמצאה הזו.
פשוט לכל השייך לתורה מסורתית – בלא השמטת דינים והלכות, שאין אפשרות להסתדר עם לאומיות מודרנית המעמידה את שורש הזהות בלאום הישראלי – שאיננו יהודי – מסורתי. והפתרון לעימות זה עפ"י המסורת היהודית הוא בכל מחיר, כולל אלימות! כמבואר אין ספור פעמים ב כ ל ספרי היהדות המסורתית. וכבר עמדת על כך בדבריך על חובת המיתה.
חפש בצפני התורה בעצמך צפה בקודים וטבלאות מדהימים. חידושי תורה שמחברים בין התלמוד למקרא ולקבלה. חיפוש ראשי תיבות, לימוד תורה, גמרא ומשנה אונליין.