דו"ח לוקר והניוון המבצעי של צה"ל

דו"ח לוקר רק יצא לאוויר העולם וכבר הותקף קשות על-ידי התקשורת ושר ביטחון • אך לצד הביקורות שניתן למתוח עליו, עולה ממנו תמונת מצב מדאיגה: צה"ל עובר תהליך של צבירת שומנים מיותרים לצד דלדול במסת השרירים, ותקני קבע עורפיים תופסים את מקומן של טייסות קרב פעילות  

דו"ח לוקר על תקציב הביטחון הגיע, ונראה שמבחינה ציבורית הוא נכנס באותה תנופה למגרסה. היו שהגדירו את קבלת הפנים התקשורתית לדו"ח כ"נוהל חניבעל" שבוצע בתנועת מלקחיים בין התקשורת הכתובה לבין צה"ל. שר הביטחון יעלון היה הכי תוקפני בתגובתו. הוא האשים שדו"ח לוקר הוא "שטחי ומנותק" ויפגע בביטחון.

אני מציע לקרוא את הדו"ח ולהתרשם מאמירותיו ומקביעותיו, הנובעות מעדויות שהוועדה עצמה נחשפה אליהן וכן מנתונים פשוטים שמובאים בו. הדו"ח הוא מעין תצלום רנטגן של שחור-אפור-לבן על מה שקורה ברקמות של הגוף הצבאי, של הכבדת העומס על השרירים שנותרו בגוף. דו"ח לוקר הוא מעין דו"ח אגרנט או לכל הפחות דו"ח וינוגרד של ימי שיגרה בטרם פורענות. עולה ממנו לגבי צה"ל תחושת חוסר אונים, אינרציה, התפתחות סטיכית ללא שליטה. והמסקנה לגבי הרפורמות הדרושות למערכת הביטחון וצה"ל היא, שמדובר במשימה הרקוליאנית ולכן גם היא מלווה בתחושה של ייאוש וחידלון. מי מסוגל לעשות את הנדרש כדי להחזיר את צה"ל להיות גוף צבאי מהיר, תוקפני, מבצע משימות ולא מעיק על החברה שעליה הוא אמור להגן?

צה"ל בעצמו מכיר בכך ששינויים שנעשו במכוון בעשר או 15 השנים האחרונות גרמו בסופו של דבר לירידה ברמתו. "ביגור הצבא פוגע ביכולתם של מפקדים לתפקד באופן מיטבי, בעיקר במערכים הקדמיים הקרביים". זו לא אמירה סתמית שעלתה על דעת חברי הוועדה, שברובה אינה מורכבת מאנשי צבא; זוהי קביעה של הצבא עצמו. אם זה נכון, ודומה שהציבור יכול להרגיש בצורה עמומה שיש אמת בדברים, הם מטרידים ביותר. צה"ל אמור להשתפר כל הזמן ולא לסגת אחורה, והמגמה הזאת מעידה על כך שכל עידן הרפורמות והוועדות לא הועילו לצה"ל. ההיפך – אולי הזיקו. רק כדי לרענן את הזיכרון, אחת הרפורמות מהעבר אמרה בפירוש שצריך להאריך את משך התפקידים בצה"ל, וכי יש להגיע למיצוי הידע המצטבר על-ידי הארכת השירות של הקצינים. התוצאה לא היתה קצינים מנוסים עם יותר ידע, אלא מפקדים כבדים ועייפים יותר. מ"פים שמתקרבים לגיל 30 במקום מ"פים שבעבר היו בני 22, 23. מח"טים בסביבות גיל 40.

צה"ל הפך לארגון סעד הסתדרותי

מזה שנים המערכת הפוליטית והציבור מבינים על-פי החיישנים שלהם, כי מערך אנשי הקבע מסורבל וכי יש הרבה בזבוז כוח אדם. התחושות הללו לא באות משום מקום. למרות כל הדיבורים לאורך השנים על הצורך בקיצוצים, מסתבר כי בתוך שמונה שנים, בין 2006 ל-2014, עלה היקף כוח האדם בשירות קבע בכ-14 אחוזים! מה שמטריד הוא שלאור תובנות ניהוליות שונות מהעבר, גם המלצות ייעול נוספות בצה"ל הובילו לתוצאות הפוכות, כמו שאירע במגמת ה"ביגור" של הקצינים. כך, מגמת הגידול הבלתי נשלטת בכמות כוח האדם בקבע סותרת לחלוטין את המלצות ועדת ברודט משנת 2007, קובעת ועדת לוקר. ברודט המליץ על הורדת היקף כוח האדם בקבע בכ-12 אחוזים – בין 2008 ל-2012. כפי שמראה דו"ח לוקר זהו היקף הצימוח האגרסיבי בשומני כוח האדם בקבע, הכוללת בין השאר עלייה גדולה בכמות הסא"לים והאל"מים בצבא. הוועדה מצאה, שאפילו בשירות החובה יש עודף גדול בקצינים.

וכדי להוסיף לתחושות הקשות, מסתבר שצה"ל לא ידע להסביר את העלייה החדה במספר משרתי הקבע. בכמה מערכים מקצועיים מספר המשרתים גבוה באורח בלתי סביר, כך קובעת הוועדה, ויש בהם גידול מתמשך. מספר הקצינים המקצועיים לא פרופורציונלי.

כתוצאה מהגידול הבלתי נשלט בכוח האדם בקבע, בייחוד במערכים העורפיים ובמטות ההולכים ומסתרבלים, היתה גם עליה דרמטית ברמת ההוצאה על הפנסיות של משוחררי צה"ל. שוב, קפיצות המדרגה מסמרות השיער הללו – ברמה היפר-הסתדרותית – התרחשו במהלך עשור אחד בלבד, בין 2005 ל-2014-15. ב-2005 היה סך ההוצאה על פנסיה בתקציב הביטחון 3.38 מיליארד שקל. ב-2014 7.40 מיליארד. סך תשלומי הפנסיה לפני עשור היוו 5.5 אחוזים מתקציב הביטחון ועד השנה שעברה הם קפצו ל-14.2 אחוזים.

כשנתונים כאלה מגיעים שנה אחרי 'צוק איתן', קשה שלא לקשר בין התוצאה החמוצה והיגעה של המבצע לבין שיקוף הריאות העכור של אבריו הפנימיים של צה"ל ושל מערכת הביטחון כולה.

עכשיו עוברים חברי הוועדה לאגף השיקום, ומבלי להיכנס למספרים שגם הם שווים כמה מיליארדים, אתה מוצא את הקביעה המטרידה כי "לזכאי אגף השיקום (הצטרפו) גם קבוצות רבות אחרות". כן, היתה גם ועדה לפני כמה שנים שניסתה לחקור את התופעה הממאירה ולתת המלצות. ועדת גורן, על שמו של אחד מראשי אכ"א בעבר, שעמד בראשה. די בכך שנדלה נתון אחד כדי שנבין שאגף השיקום במשרד הביטחון – צה"ל – הפך לממשק שמעביר את חוליי החברה האזרחית בישראל בדיפוזיה אל תוך תקציב הביטחון ואל הגוף הצה"לי עצמו: "רק 24 אחוזים מכלל תקציב השיקום מופנה לזכאים שנפגעו בפעילות מבצעית" (!). אז אם צה"ל הפך לארגון סעד סוציאלי הסתדרותי שכחו לספר לנו. כלומר, הציבור ידע. אבל לא ידע עד כמה.

הסטת תקציבים למקומות לא נכונים

הפסיכולוגיה שהביאה ליצירת הנטל המעיק הזה על מערכת הביטחון היא של תחושת אשמה והתנצלות קבעונית של צה"ל בפני החברה הישראלית. זה מתחיל בראשית הימים עם תחושת המצפון המייסר שהתבטאה בשורת השיר, "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד"; וזה נמשך באיזה חוסר ביטחון עצמי והיעדר כבוד ארגוני. האידיאולוגיה של צבא העם, שוועדת לוקר עומדת מאחוריה, הסתאבה.

כתוצאה מההסתאבות הזאת נוצרה תופעה של טירוף מערכות, שבה צה"ל תוקף את עצמו כדי לסחוט מהממשלה עוד תקציב במהלך שנת התקציב השוטפת. הוועדה מצאה שמדובר בנוהל קבוע: תוספות תקציב לאורך השנה. אבל במקום שתקציב האימונים, כולל טייסות, יהיה עוגן מהותי שלא נוגעים בו (הרי בשביל מה קיים בכלל צה"ל?), ידוע על שתי מערכות כבדות שקדמה להן השבתת אימונים בטייסות. בשנים שלפני מלחמת לבנון 2 זה קרה, אולי בגלל התעסוקה המלאה של ביצוע ההתנתקות שנה קודם לכן, וגם בשנת 2014, לפני מערכת 'צוק איתן', היתה השבתת אימונים זמנית וסגירת טייסת (זמנית) בגלל מסחטת התקציב.

התקדימים האלה היו צריכים לעמוד גם לנגד עיני ועדת לוקר כאשר אימצה את ההמלצה הישנה של ועדת בן-בסט לקצר את שירות החובה לשנתיים. האלוף אמנון רשף סיפר לכותב שורות אלה, כי לקראת סוף קיץ 1973, בזמן שביצע עם חטיבה 14 שלו את אחד התרגילים המלאים והחפוזים שהיה נהוג פעם לערוך, באש חיה, הוא כבר קיבל הודעה שלישותית להתכונן לפירוק החטיבה בתחילת 1974. גם אז תוכנן קיצור שירות דומה, על פי תחושת הבטן הכללית של "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר".

מה קרה בין קיץ 73' לחורף 74' אנחנו יודעים. תכנון קיצור השירות עלה על שרטון יום הכיפורים. הערבים כהרגלם חשבו אחרת. כך היה גם ערב מלחמת ששת הימים; בתוך כמה שנים עלה שירות החובה משנתיים לשלוש שנים עם חניית שנתיים וחצי באמצעו. וב-67', אחרי מלחמת ששת הימים, העלו למחזורים שלמים את תקופת השירות משנתיים וחצי לשלוש שנים. משום מה הכוונה הטבעית של החברה האזרחית הדמוקרטית לצמצם את משך השירות הצבאי אף פעם לא מצליחה להתממש במציאות של ישראל.

לכן ההמלצה הזאת של ועדת לוקר מצטיירת על פניה כלא מציאותית, אולי אף מנותקת. צה"ל זקוק להרבה חיילים, וחיילים מנוסים ומאומנים, וקיצור השירות יעמיד אותו בפני בעיה ברורה ומיידית של כשירות.

אפשר להצביע, כפי שעשתה ועדת לוקר, על משרד הביטחון ושרי הביטחון ב-15 השנים האחרונות כאחראים לכשלים של אי היכולת ליישם את רצון הדרג המדיני בתוך צה"ל ומשרד הביטחון:

כדרג אזרחי תפקידו של משרד הביטחון הוא גם לפקח על הצבא ולבקר אותו. הוועדה סבורה, שמשרד הביטחון לא מממש את תפקידו זה כראוי. טשטוש הגבולות בין משרד הביטחון לצה"ל אינו מאפשר למשרד לממש את תפקידו כמפקח על הצבא ומבקרו… גם על מימוש התקציב אין פיקוח משמעותי. יתרה מזו משרד הביטחון נוטה בדרך כלל לקבל את דרישותיו של הצבא כמעט במלואן ורואה עצמו כנציגו של הצבא ומייצגו בפני הממשלה וראש הממשלה. בעניין זה משרד הביטחון והצבא חד הם.

אין ספק שלוקר מנסיונו כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שהיה מאוד קרוב אליו, יודע על מה הוא מדבר. ואין ספק שמסקנה זו של הדו"ח היא זו שהקפיצה את שר הביטחון יעלון. אבל מעבר לחוסר האונים הממשלתי בביצוע פרויקטים לאומיים ממשלתיים, עולה מהדו"ח תמונת עומק עגומה יותר. אפשר להעלות כל מיני השערות מהיכן נוספו כל התקנים לניפוח מערך הקבע. עובדה שצה"ל לא ידע לתת הסברים, אפילו לא הסברים לא-משכנעים. מטלות שבעבר בוצעו על-ידי מש"ק דת בסדיר הפכו למשימה אחראית וכבדה שמתבצעת על-ידי סרן בקבע.

לא לפגוע בהתעצמות הצבאית

ההיבט הכלכלי של בטחון המדינה חייב להיות נהיר לרמטכ"ל. לפני כעשר שנים, בהיותו ראש אגף המבצעים בדרגת אלוף, נהג גדי אייזנקוט להציג כחלק מתמונת הניצחון על הטרור במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים, גרפים צבעוניים ומעניינים. חלק מהם נועדו להעביר מסר ברור: אחת המטרות הגדולות של ארגוני הטרור הג'יהאדיסטיים היא ליצור הכבדה כלכלית על ישראל; שהמלחמה נגד הטרור תנפח את תקציב הביטחון בהיבט המבצעי ותכביד על החברה הישראלית. אייזנקוט הוכיח בגרפים שלו, שחלק משמעותי מהניצחון של ישראל במערכת חומת מגן המתמשכת הוא שההוצאה הביטחונית ביהודה ושומרון באותה עת עלתה אך במעט ובצורה בלתי מורגשת, עד  שמשלב מסוים היא ירדה למצב נורמלי תוך כדי הלחימה.

המצגת הזאת הפגינה גם סוג של אטימות. תפקידו של צה"ל ותפקיד שאר זרועות הביטחון היה לספק את הביטחון באמצעות הכרעת הטרור. אי אפשר להתפשר על משימה כזאת ולהגיד "אבל לא הכבדנו על התקציב". מסתבר שהגישה הניהולית התקציבאית שהתנחלה בצה"ל כבר לפני 25 שנה לא הניבה אפילו את התוצאות המתבקשות מגישות ניהוליות חדשניות – ייעול במערכות הניהול הפנים צבאיות. עוד מגמה הפוכה למטרה המוצהרת. מעבר לכל זה, ישנה האטימות. צה"ל הופך לעתים לעולם בועתי שמנותק מרחשי הציבור האמיתיים. קיימת תחושה שגודל ההשקעה במערכות הביטחון לא מביא לתוצאות בהתאם. גם אם המסקנות האירגוניות של לוקר לא לגמרי משכנעות, התוכן של הדו"ח והפרטים שלו צריכים להעמיד מראה בפני ההנהגה הצבאית וקברניטי מערכת הביטחון. המצב של חוסר יציבות ארגונית בתוך צה"ל ומשרתי הקבע שלו יוצר  דמורליזציה, וההתנגשות של האטימות הצה"לית עם חוסר הנחת הציבורית מסוכנת. גורמי התקשורת הידועים כבר מטפלים ונטפלים במטרה להחמיר את מעמדו ודימויו של צה"ל בציבור.

כן, דרושה התעצמות של צה"ל בהינתן מטלות הביטחון הגוברות בגבולות ישראל. דרושה בנייה מחדש של הגרעין הקרבי-מבצעי של צה"ל, ולא – הפטנט החדש של מפקדה אחודה לכל שלל הסיירות המיוחדות הוא מיותר. זו עוד מפקדה, זה עוד מטה, זה עוד תקנים. טוב יעשה הרמטכ"ל אם יפנים את רוח הדו"ח שהגיש האלוף יוחנן לוקר, וייצא בעצמו יחד עם עם עוד קצין בכיר במילואים למסע היכרות וגילוי במערכת הצבאית שהוא אחראי עליה.