הלקחים השגויים ממלחמת המפרץ הראשונה

לרוב האנשים ברור כי מלחמה ולחימה הם מורים קשים ואכזריים. ברור הרבה פחות שהם גם מלמדים לקחים שגויים לאנשים פיקחים. הם מטעים אנשים באשליות ובפעלולים, וממשלות וצבאות רבים נופלים קורבן לאשליות אלו. זהו גם המקרה עם מלחמת המפרץ: המסע לשחרר את כוויית מכיבוש עיראקי. הציבור ראה מלחמה מהירה שהוכרעה באופן חד-משמעי, הגשימה את כל היעדים החשובים והפגינה את יתרונה של הטכנולוגיה המערבית.

וכל זה נכון בהחלט. זו אכן הייתה מלחמה קצרה ומכרעת, שבה הייתה חשיבות רבה לטכנולוגיה. הבעיה היא שגרסה חלקית של האמת שימשה כדי ליצור סיפור שנעים לשמוע, ושאפילו צבא ההגנה לישראל האמין בו. אמונתו במעשייה הייתה כה עמוקה, עד שבמלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, היו אנשים רציניים שסברו כי טכנולוגיה וכוח אווירי יוכלו להביא לישראל הצלחה, משום שזה היה הלקח שאותו בחרו ללמוד מניסיון מלחמת המפרץ בשנת 1991.

הישראלים נוטים מטבעם לספקנות ולביקורתיות. רובם אינם מתפתים להאמין בקלות במעשיות. הנתונים חשובים להם. יכולתו של צה"ל להפיק לקחים ממלחמת השחרור, ממלחמת ששת הימים וממלחמת יום כיפור, ומכל המלחמות האחרות לפניהן ואחריהן, עולה ככל הנראה על זו של כל צבא אחר בעולם. האם הישראלים הפיקו תמיד את הלקחים הנכונים? לא, לא תמיד. האם הם הפיקו לקחים טוב יותר מאחרים? כן, בדרך כלל.

ובכן, מי היה זה שהאמין במיתוס של שנת 1991 — ומדוע?

לא כולם גרועים כמו צבא עיראק

הנחת המבוקש אפיינה גם את אלו שנמצאו מעברה האחר של החזית. סדאם חוסיין שב ושגה בהתמדה כשהלך בעקבות חושיו, שאמרו לו שהעולם לא יגיב לפלישתו לכווית. כשהבין את טעותו, הוא יצא למלחמה עם צבא שנלחם רק כנגד הכוחות הנלהבים אך חסרי ההכשרה הצבאית של האיראנים, וניסה להילחם עמו כנגד כוח אמריקני ובריטי בעיקרו, שהוכשר והותאם ללחימה כנגד ברית־המועצות. גרוע מכך — וזה גרוע מאוד גם כך — הוא נלחם בדרך שהעניקה ליריבו את כל היתרונות.

פני השטח המדבריים מגבילים יותר מכל פני שטח אחרים את יכולתו של הצבא למצוא מסתור מפני מתקפה מן האוויר. סדאם חוסיין תקע את צבאו במדבר, ואפשר לכוח האווירי של כוחות הקואליציה ולתותחיו לקטול באנשיו כרצונם. לאחר מכן הספיק מבצע קרקעי שנמשך מאה שעות כדי לסלק את הכוחות העיראקיים. הפעולה הקרקעית הקצרה הזו הדגימה את אוזלת כוחו של הצבא העיראקי, במיוחד בפעולות כמו הקרב על 73 Easting, שם הצליחה יחידה משוריינת של צבא ארצות־הברית להשמיד יותר מ-100 טנקים ונגמ"שי לחימה עיראקיים במחיר של הרוג אחד בלבד.

למי שהאמין שכל האויבים העתידיים של המערב יהיו טיפשים כמו סדאם חוסיין, עם צבא המונהג באופן כה שלומיאלי, העתיד אכן נראה וורוד. האם כוחות הקואליציה ידעו שזה יהיה כל־כך קל? לא, הם לא ידעו. הם ציפו לקרב קשה, ומסיבה זו הם הפציצו את הצבא העיראקי ואת כוח המגן בכללו במשך יותר מחודש.

כאן נולד המיתוס. כוחות האוויר והצי של ארצות־הברית, וכמוהם חיל האוויר המלכותי של בריטניה, פיתחו את הזרוע האווירית שלהם כדי להתמודד עם פלישה סובייטית למערב אירופה. פרישת הכוחות של הצבא העיראקי סיפקה להם הזדמנות לתרגיל רחב היקף באש חיה. אין כוונת הדברים שהמשימה הייתה קלה, אך ההגנה האווירית העיראקית הייתה עלובה וחיל האוויר העיראקי היה עלוב אף יותר: 105 מטוסים הושמדו על הקרקע, ו-137 הוטסו לאיראן למשך המלחמה. מצב זה אפשר לכוחות האוויריים להשמיד בשיטתיות את כל המטרות הנבחרות.

מיתוס הכוח האווירי

ההצלחה המהירה של המלחמה הקרקעית הובילה למסקנה המתבקשת שהכוח האווירי היה זה שהכשיר את הקרקע להצלחה, שלא לומר ניצח את המלחמה בפועל. באופן מוזר, כמעט כל משקיף רציני ידע זאת. הבריטים הבינו את חשיבות הכוח האווירי במלחמה קרקעית כבר בשנת 1915; הגנרל אלנבי השתמש בכוח אווירי ביעילות רבה במהלך מסעו לכיבוש ארץ ישראל. למעשה, לא היה מפקד ראוי לדרגתו במלחמת־העולם השנייה שהשמיע קולו כנגד הכוח האווירי.

מלחמת קוריאה לימדה אותנו שיעור דומה. מלחמת וויטנאם אולי חרגה מהקו המקובל, אך רק בגלל יוהרה וניתוח שגוי של המצב. עם זאת, ניסיון המלחמה בוויטנאם הוכיח את הצלחתם של כלי נשק מונחי לייזר ואמצעים אופטיים, מה שהוביל לפיתוח כמעט כל כלי הנשק ששימשו בהצלחה במלחמת המפרץ, ועודד את פיתוחה של טכנולוגיית החמקן ושל טילי השיוט, שכן לקחי 1991 לימדו את המערב הרבה יותר על האופן בו ניתן יהיה להילחם במלחמת־העולם השלישית.

על צד השלילה ניתן לומר כי מלחמת המפרץ הייתה הצלחה כה גדולה, עד שכל אחד הצליח ללמוד ממנה כל לקח אותו ביקש ללמוד. אבל מאחורי הראשים המפטפטים של המומחים הצבאיים בתקשורת, ניצבה מול האנשים שהחזיקו בנתוני האמת תמונה שונה לחלוטין. חלק לא מבוטל מהפעולות הצליחו, אך חלק אחר הוביל לכישלון. מערכת טילי פטריוט כשלה לחלוטין ביירוט הטילים שנורו אל ישראל, מה שהוביל לכעס רב אצל הישראלים, ולחששות רבים אצל אחרים. הצלחת מטוס החמקן F-117A הייתה ברורה לעין, אך מאחורי הקלעים עלתה השאלה מה הלקחים שניתן להפיק מהצלחתו מול אוייב ברמה כה נמוכה. מאוחר יותר, הוצדקו החששות כשמטוס F-117 יורט במהלך ההפצצות על קוסובו.

אנשים בעלי ידע בתחום ציינו, כפי שצוין קודם לכן ביחס לוויטנאם, שהפצצות מונחות הלייזר לא פעלו היטב כשהטייס לא הצליח לראות את המטרה. למעשה, היו נתונים שהעידו על כך שהחלטתו של סדאם להעלות באש את שדות הנפט של עיראק התבססה במידה מסוימת על האמונה בכך. היה צורך ברור בנשק מונחה ג'יפיאס ובשנת 1997 פותח JDAM. הלקח החשוב מכל היה שקשה מאוד להפיק לקחים מלחימה מול צבא לא מיומן עם פיקוד ברמה נמוכה כמו הצבא העיראקי. כמעט כל מה שהיו האמריקנים והבריטים מנסים מול עיראק היה עובד.

אין כמעט ספק שההצלחה לכאורה של מלחמת המפרץ עוררה את האמונה כי כך יש להפעיל כוח אווירי. המבחן הראשון לאמונה זו בא במהלך משבר קוסובו בשנת 1999, מול הסרבים. הנשיא הסרבי סלובודן מילושביץ נכנע אחרי שהופעלו נגדו הפצצות אוויריות בלבד, אך עובדה זו הסתירה מעין את המציאות העגומה יותר, שהדגימה עד כמה היה הצבא העיראקי גרוע, ועד כמה מסוכנים היו הסרבים המיומנים — ומכאן, גם חיילים בצבאות מיומנים אחרים.

ההגנה האווירית של הסרבים — למעט יירוט מטוס F-117 — לא הייתה הרבה יותר טובה מזו של העיראקים. למעשה, העיראקים יירטו כלי טיס רבים יותר — אך הסרבים הצטיינו בהסוואת כוחם. מכמה מחקרים עולה כי על אף הטענות שהושמעו בעת הלחימה ואחריה, הסרבים איבדו בהפצצות האוויריות של כוחות הברית, שנמשכו 78 יום, לא יותר מ-1,000 חיילים סרביים ו-22 נגמ"שים. הסיבה לכך הייתה שהרבה יותר קל להסתתר בהרים מיוערים מאשר במדבר. או במלים אחרות, אילו היו הכוחות הקרקעיים של הברית נדרשים להילחם בקוסובו, הם היו ניצבים מול צבא סרבי ערוך היטב, מוסווה היטב, שלא נפגע כמעט מן ההפצצות. כלומר, פחות מעשר שנים אחרי מלחמת המפרץ, הניבה הלחימה בקוסובו לקחים הפוכים לגמרי.

המסקנות הלא נכונות

לרוע המזל, קובעי המדיניות אינם אוהבים להקשיב למומחים עיקשים המצטטים להם נתונים ומשתמשים בממצאים מהשטח, ולכן זכו לקחי קוסובו ליחס של זלזול. הפוליטיקאים העדיפו את המיתוסים. הם רצו סיפורים שאנשים ירצו לשמוע. הם העדיפו לומר: "ניצחנו, לעזאזל!"

ובכן, אז מה? זאת אמריקה ונאט"ו. מה הם מבינים בכלל במלחמה? ובכן, קודם כל הם מבינים לא מעט. שנית, כל קצין בדרגים הגבוהים של צה"ל צריך להיות מודע ללקחים האמיתיים של מלחמת המפרץ, וחשוב מכך, להקשר הביקורתי הנדרש כדי להבין את הלקחים האלו. דוד בן גוריון היה במובנים רבים גאון אסטרטגי וצדק ביותר מ-100% כשעמד על כך שלישראל יהיה חיל אוויר חזק. הוא למד את לקחי מלחמת־העולם השנייה טוב יותר מאנשי צבא רבים. הוא הבין כי בלי כוח אווירי ראוי לשמו, קשה מאוד ואולי בלתי־אפשרי להגיע להישגים צבאיים. אבל היום אנחנו יודעים, ואולי גם בן גוריון ידע, שהסתמכות יתר על כוח אווירי, במיוחד כזו הגורעת מכוחות הקרקע, היא צעד מטופש מאוד, משום שאין נתונים היסטוריים התומכים באסטרטגיה כזו.

במלחמת לבנון השנייה, כשהתעורר הצורך להגיב על פשיטת חיזבאללה מעבר לגבול, סיפק חיל האוויר הישראלי כוח רב עצמה, אך כאשר יש צורך להביס אויב באופן שהוא עצמו מבין, יש צורך בפעולה קרקעית. לא ניתן להמיר כוח קרקעי בכוח אווירי, ומלחמת לבנון השנייה סיפקה עדות משכנעת לכך לכל מי שנטה לפקפק בדבר. עם זאת, צה"ל גרם נזק כה חמור לחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, עד שהאחרון נותר שקט ביותר במשך עשר שנים.

החמאס, לעומת זאת, לא נותר שקט.

הלקח האמיתי ממלחמת המפרץ והכוח האווירי היה שאנשים מוצאים נתונים כדי לחזק את הדעה הקיימת שלהם, ואינם מפיקים ממלחמות את הלקחים שאנשים סוברים שהם מפיקים. אנשים אינם רוצים להפיק לקחים. הם רוצים קדמה. הם רוצים שיפור. הם רוצים חדשנות. הם רוצים נשק טוב יותר וקל יותר לשימוש במחיר נמוך יותר. אין רע בכך. זו תכונה אנושית מאוד. הבעיה נובעת מכך שגם המלחמה היא עניין אנושי מאוד.

קרל פון קלאוזביץ הבהיר כי המלחמה היא גם המשך הפוליטיקה בדרכים אחרות. הפוליטיקאים מספרים לכם על מה להוציא את הכסף, והלקחים שאנשים מפיקים ממלחמות הם שכדאי היה להוציא את הכסף הזה. המציאות היא שמלחמת המפרץ לא לימדה לקחים חדשים על טכנולוגיה צבאית את האנשים שהבינו את הטכנולוגיה לעומקה. היא רק הציגה את הטכנולוגיה הזו בפני הציבור. המלחמה גם הראתה כיצד נראה מאבק בו צד אחד יעיל ומאומן היטב, ואילו הצד האחר שלומיאלי ונטול כישורי לחימה.

התשובה הזו לא הייתה מקובלת על מי שביקשו להגדיל את הוצאות הביטחון. מה שהמומחים הרציניים הבינו מהמלחמה במפרץ היה שכלי נשק, תורות לחימה, אימון ותפישות שנועדו ללחימה בברית־המועצות שימשו בסופו של דבר כנגד יריב בעל יכולות ירודות בהרבה. לעומת זאת, אנשים בעלי סדר־יום הדוגל בשינוי מערך הכוח הצבאי הפיקו מהלחימה את הלקח שנפתחה הדרך לסוג חדש לחלוטין של לחימה, וכי את הממון יש להשקיע עתה בכלי נשק מדויקים ובמטוסי חמקן כמו F-22 או F-35, משום שזו המסקנה אליה הגיעו מהכנותיהם למאבק בברית־המועצות. איש אינו מוותר על כלי נשק משום שהוא סבור שהם "טובים מדי!"

באופן אירוני, נדמה שרוסיה וסין הן שהגיעו להערכה השקולה ביותר של מלחמת המפרץ, בכך שהחלו להבין את מידת הפיגור שלהן בכמה תפישות מפתח, כמו כלי נשק מדויקים ויכולתו של כוח אווירי להשתמש בהם. הלקחים גם הופקו היטב בידי אל־קאעידה, חיזבאללה, הטליבאן ודאע"ש, שהשתמשו בדרכים שונות כדי להפחית את הנזק ארוך הטווח שגורמים כלי נשק אלו. אם אינך יכול להסתתר מהכוח האווירי, תפסיד בתחרות הצבאית — ואולי גם בתחרות הפוליטית.

עשרים וחמש שנים אחרי מלחמת המפרץ לא למדנו בעצם שום דבר חדש. לרוע המזל, הסירוב להכיר בכך באופן ברור יגרום לכך שנצטרך ללמוד זאת שוב ושוב.

המאמר נכתב במקור באנגלית עבור 'מידה'

מאנגלית: אורי רדלר

____

וויליאם פ. אוון הוא העורך הראשי של ה'אינפיניטי ג'ורנל' ויועץ לכוחות ביטחון ולתעשייה צבאית.