מאבקי כוח בתוך הבית היהודי?

תקציב

בשעה טובה עבר הבוקר התקציב בממשלה, ללא מתנגדים ועם שר ביטחון אחד שנמנע, לאחר סאגה ממושכת של לחצים ומשחקי כוח. השותפים השונים לקואליציה עסקו אמנם בתקופה האחרונה במשיכת השמיכה איש איש לכיוונו, אך היה ברור שבסוף החברים יגיעו להסכמות. כולם ידעו היטב שמעולם לא התפזרה ממשלה בישראל בגלל דיוני תקציב.

בהצגת התקציב בישיבת הממשלה, שוב היה זה ראש הממשלה שתפס את תפקיד המבוגר האחראי, כאשר שר האוצר נשרך הרחק מאחוריו. נתניהו פתח את הישיבה בהצגת תפיסת עולם כלכלית, סדורה ומבוססת היטב, הגורסת שהגדלת העוגה הלאומית היא הדבר החשוב ביותר:

 חלוקת העוגה זה דבר חשוב, הרבה פחות חשוב מהצמחת העוגה, כי הנתחים שמגיעים לכל אזרח ואזרח הם הרבה יותר גדולים אם העוגה גדלה. לכן כל השיח שמדבר על חלוקת העוגה ולא מדבר על הגדלתה הוא שיח פסול.

גם בהמשך דבריו חזר והדגיש נתניהו את הצורך הלאומי לעסוק בצמיחה כלכלית במקום בחלוקה תקציבית, וציין כי כך פעל במשך כל שנות שלטונו. "היעד שלנו הוא להגיע ל-4% צמיחה, אם לא בשנה הזאת, אז בוודאי בשנה הבאה. פחות מזה לא צריך לספק אותנו", הגדיר נתניהו את השאיפה שלו. בזמן שכל העולם המערבי נקלע למשבר, ישראל חוותה צמיחה חריגה. לנתניהו חשוב להמשיך את המגמה הזו. מול פופוליזם סוציאליסטי גואה, נתניהו נראה כגורם היחיד בממשלה שמבין כיצד עובדים כלכלה ומשק חופשי. חבל שמייד עם סיום דבריו, בחר שר האוצר כחלון לעסוק באופן מביך דווקא בשיטת חלוקת העוגה.

מתקפה על הבית היהודי

מאז אירוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים ורצח התינוק הפלסטיני בכפר דומא, התאמצו באגף הפוליטי השמאלי להפנות זעם קדוש כלפי הימין בכלל והבית היהודי בפרט. לטענת דוברי השמאל, הבית היהודי מזוהה עם התשתית הרעיונית שעומדת בבסיס האירועים הנוראיים, אם כי אין באמת שום קשר עובדתי בין שני המקרים. עד לרגע זה לא ברור מי ביצע את ההצתה בדומא, על אף שסביר כי אלו פורעים מהימין הקיצוני, ואת הרצח בירושלים ביצע האסיר המשוחרר ישי שליסל, קנאי חרדי קיצוני שניצל תת-תפקוד משטרתי ודקר קורבנות תמימים.

אז באופן מפתיע, או שלא, את מירב הגינויים ספגו אנשי הבית היהודי. השיח הטעון עסק בעיקר בנפתלי בנט שהושווה לנתניהו על המרפסת לפני רצח רבין, בבצלאל סמוטריץ' מוביל מצעד הבהמות בעבר, ובסרטון היסטורי נוסף בו הפריימריסטים של המפלגה הסתייגו מהכרה בזוגיות להט"בית. בשעה שנציגי המפלגות החרדיות נהגו בחוכמה וירדו למחתרת תקשורתית עד יעבור זעם,  אנשי הבית היהודי בחרו בדרך ההפוכה ומשכו אש. אך עדיין, קשה לומר שזו הסיבה לזעם הקדוש. אין מה להיתמם, השמאל הפוליטי לקח בעלות על הקהילה הלהט"בית, והדיר ממנו כל נוכחות ימינית. פעילים גאים משורות הליכוד ספגו אלימות בהפגנה בעקבות הרצח, ופוליטיקאים מהימין הודרו בביזיון מבמת הנאומים המרכזית בתירוצים קלושים.

מדוע הבית היהודי ספג את האש ולא החרדים – נציגיו לכאורה של שליסל בכנסת? כאן נכנס השיקול הפוליטי. כדי שהשמאל ינהיג את המדינה בשנים הקרובות הוא צריך גם נס אלקטורלי, וגם כניסה חרדית לקואליציית שמאל – נס קטן יותר אך עדיין נס. וכך, כדי לשמור על אופציית החרדים, נאלצים בשמאל להיזהר מאוד בכבודם של ליצמן וגפני, ואת דמות הדמון אין ברירה אלא להלביש על הבית היהודי. השיקול הפוליטי ברור וקר, אך השיקול הענייני – טובת הלהט"בים – סותר בתכלית. הרי אם יש היתכנות פוליטית לפעול למען הלהט"בים, הרי שזו תתקיים רק בקואליציה שתכלול את הבית היהודי ללא החרדים – קואליציית ימין ומרכז. קואליציית שמאל חייבת להישען על החרדים, וזוג לסביות לא ימצאו בכך שום תוחלת. אם כך, ניתן לראות שוב כיצד סוגיה מהותית הופכת לכלי משחק בידי בעלי עניין פוליטיים, בניגוד לאינטרס של אלו אותם הם מתיימרים לייצג.

איילת שקד/נפתלי בנט – תחרות בבית היהודי?

הבית היהודי שעמד בעין הסערה השבוע, הוא אתגר של פוליטיקה פנימית לא פשוטה. המפלגה למעשה מייצגת שני מגזרים שאוחדו בניגוד לרצונם – חרד"לי ודת"ל – והיא כיום מעין יצור כלאיים פוליטי. סאגת הריצה המשותפת של מפד"ל ותקומה ערב הבחירות, היא דוגמא אחת קטנה למציאות הבעייתית.

בשבוע שעבר צפינו בקרוסלה מעוררת גיחוך סביב החוק הנורבגי. הבטחת ההתפטרות הסדרתית של שרי הבית היהודי לטובת שולי מועלם הזכירה ליודעי ח"ן את המדרש על יעקב אבינו בבית אל, "עלי יניח צדיק ראשו", ונראה שמשהו לא רגוע במפלגה. אז מה באמת קורה שם?

נחזור שלוש שנים אחורה. קיץ 2012, נפתלי בנט הכריזמטי והמצליחן כובש בסערה את המפד"ל החדשה בראשות זבולון אורלב המיושן. כבר אז התחילו חדי עין לחשב מתי יהיה האקזיט הבא של הצעיר המוכשר. היה ברור שמשיח הציונות הדתית מכוון לכיסא ראש הממשלה, וכולם הבינו שהמפד"ל היא לא הפלטפורמה המתאימה. נותר להם אם כן, להמתין ולראות מתי בנט יערוק עם איילת שקד  לליכוד.

התיאוריה נעשתה הגיונית יותר עם פרוץ מערכת הבחירות האחרונה, כאשר המפד"ל בראשות בנט דגדגה את המקום השלישי בסקרים השונים. את הסוף כולנו מכירים: המפלגה סיימה בתוצאה מאכזבת, ומשהו בתדמית המטאורית של בנט נסדק.

אך אם חשבנו שההתרחשות היא רק כלפי חוץ, מסתבר שגם בתוך המפלגה יש תכונה נרגשת. ערב החתימה על ההסכמים הקואליציוניים הוצע לבנט בלית ברירה תיק החוץ הנחשק, מפני שלוחות הזמנים לא אפשרו לנתניהו להימנע מתמורה זו עבור צירוף המפלגה. בנט הלך לישון עם תיק החוץ אבל התעורר במשרד החינוך, "משהו קרה באותו לילה" סיפר לנו יועץ פוליטי.

המרוויחה הגדולה מתפנית זו הייתה ללא ספק איילת שקד, שרת המשפטים החדשה, שנראה כי כוחה במארג הפנים-מפלגתי גדל משמעותית. גורם המקורב לבכירים במפלגה מאשש את התיאוריה: "בנט שניסה לברוח מהמגזריות בכל כוחו, מצא את עצמו בעל כורחו במשרד החינוך". רוצה לומר: בנט הפך לזבולון המר נגד רצונו. ושקד? ככל הנראה המרוויחה הגדולה היא זו שדחפה את המהלך שהבטיח לה תיק עסיסי ולא מגזרי – משרד המשפטים.

לא ניתן להפחית בכוחה של שקד במפלגה, מספר פעיל אחר. התוצאות שהשיגה בפריימריז היו הרבה בזכות עצמה. השפעתה הפנים מפלגתית לא מבוטלת, ויוזמות שונות שהיא מובילה, כמו החוק הנורבגי למען שולי מועלם, מוסיפות לה אהדה. לאור זאת, המרוץ של שרי המפלגה להתפטר מהכנסת לאחר החוק נראה הרבה יותר ברור.

לא מן הנמנע שאת ההתרחשויות הללו רואים גם בלשכה אחרת, לשכת ראש הממשלה. נתניהו שמתחזק מערכת יחסים מורכבת עם בנט, ידוע כאחד שמטרפד יריבים פוליטיים. מי שפספס יכול לשאול על כך את גדעון סער.

לאחרונה הציע לנו איש ליכוד את התרחיש הבא: נתניהו יו"ר הליכוד מזמין את שקד להצטרף למפלגתו ללא נפתלי בנט. הפער האלקטורלי בין צירוף הצמד למפלגה לבין צירופה של שקד בלבד אמנם לא מצדיק לבלוע את הגלולה המרה, אך צירופה של שקד לבדה דוחק את בנט למורת רוחו לתפקיד רב המשמעות "זבולון אורלב של דורנו". בינגו.

איילת שקד כנראה גם היא לוקחת תרחיש כזה בחשבון. משרד המשפטים לא מזוהה עם מגזריות. היוזמות האחרונות שמובילה שקד מורכבות מסינרגיה בין חוקים שציפי לבני החלה לקדם כשרת משפטים, לבין פעילות במערכת המשפט עם קריצה ממלכתית למרכז המפה הפוליטית. כך למשל, מעורבותה בלשכת עורכי הדין. ככלל, החקיקה ששקד מובילה עשויה מתמהיל יותר קל לעיכול, באופן שמבדל אותה ממגזריות מפד"לניקית.

בינתיים כאמור, שקד מעצימה את כוחה בתוך המפלגה במקביל לפעילות בממשלה עם אוריינטציה למרכז. כטבעה של פוליטיקה איננו יודעים מה ילד יום, אך כדאי לעקוב גם אחר האפשרות שבנט ושקד ייפרדו, והאחרונה היא זו שתחבור לליכוד.

יאיר לפיד והנוכחות בכנסת

יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה בעיני עצמו, הפציע במליאה השבוע בטון ממלכתי ומחנך. בדברים שנשא על רקע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים, נזף לפיד בחברי כנסת הממעטים להיות במשכן. "אני רוצה לדבר היום אל הכיסאות הריקים במליאה. כי בכל אחד מהכיסאות הריקים שיש היום במליאה הזו יושב מישהו שברח מאחריות. בכל אחד מהכיסאות הריקים במליאה הזאת יש עריק מן המלחמה שמתנהלת כרגע בתוך החברה הישראלית", נאום לפיד.

מיד בתום הדברים, סיפר לנו אחד היועצים הפוליטיים, הזדרז לפיד לעזוב את מליאת הכנסת וגם את המשכן עצמו, ונסע לטפל בדברים שהם כנראה חשובים יותר מעבודה בתוך בניין הפרלמנט. בכל אופן, מעניין שלפי נתוני הכנסת התשע-עשרה, יאיר לפיד ניצב במקום ה-64 בנוכחות בהצבעות, עם השתתפות של 44% בלבד. מבין חברי מפלגתו הוא בתחתית הרשימה, כאשר רק חבר הכנסת שי פירון הצליח להפגין פחות נוכחות.