זכותך לומר לא, אלא אם כן את אשת עסקים שמוכרת רק לנשים רזות. מורין חיו-חמו חושפת את הצביעות בהתנפלות הפמיניסטית על מנכ"לית קסטרו
הפמיניסטיות יודעות היטב להילחם על זכותן של נשים על גופן. אך כשזה מגיע ליזמיות בעולם העסקים הן פתאום שוכחות את כל העקרונות • מדוע אתי רוטר, הבעלים של 'קסטרו', עברה מתקפה פמיניסטית קשה, והאם הפמיניסטיות עסוקות בקידום נשים או במלחמת מינים?
בואו נתחיל מהמשפט המובן ביותר עליו כולנו מסכימות: זכותה של אישה לומר "לא". זכותה לא להסכים לבוא בחצאיות כי הבוס ביקש, זכותה לעצור דייט "שהתחמם" באמצע ולא להסכים להמשיך, וזכותה לומר "לא" לגבר שביקש ממנה לשכב איתו, אפילו אם מדובר בבעלה. אבל האם לאתי רוטר יש את הזכות לומר "לא" לנשים הדורשות ממנה לייצר בגדים במידות מסוימות? כאן פתאום נראה שזכותה של האישה לומר "לא" נעלמת.
אם נשים תובעות באגרסיביות מאשה אחרת לעשות כרצונן, האין מדובר בכפייה? אם נשים מונעות מאישה אחרת את חופש הביטוי שלה, האין מדובר בהדרה מגדרית? התשובה לשאלות הללו טמונה בציטוטיה של הגברת רוטר, שנאספו על-ידי מפעילות דף הפייסבוק "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42":
"אל תגידי לי איך לשווק את קסטרו"; "השמלה הזו לא יפה מעל מידה 44"; "זה לא הטעם של קסטרו"; "האוברול הזה לא יהיה יפה במידה 46"; "מכנסונים זה לא יפה מעל מידה 42"; "אני לא יכולה לענות לכולם על הצרכים"; "אין לנו מידות כי המחסנים מאד קטנים". לאתי רוטר, מסתבר, אין זכות לקבל החלטות בחברה שלה, אין לה זכות להחליט איך לשווק אותה, אין לה זכות לקבוע אילו מוצרים יסופקו לאילו מידות. או בקיצור: לאתי רוטר אין את הזכות לומר "לא".
חשוב לשים לב שלא מדובר כאן בהנגשתם של מבנים ציבוריים או פרטיים לבעלי צרכים מיוחדים. זו בסך הכל חנות בגדים (ולטעמי, גם לא בגדים יפים במיוחד). אני למשל, דור שני לבעלים של פיצריה, בה אנחנו מוכרים רק מוצר אחד: פיצות. אפילו לא לחם שום. ולמרות שיש קהל צרכני לפיצה ללא גלוטן, אנחנו לא מספקים זאת. לעומתנו, יש המון פיצריות אחרות שדווקא כן עונות על הביקושים ואף עושות מכך רווח נאה ביותר. זה מגלם בעיניי את רעיון השוק החופשי במיטבו: אני חופשיה לספק מוצר כזה או אחר לטעמי, ואנשים רשאים להחליט אם הם מעוניינים במרכולתי או לא. כאשר יש ביקוש, תמיד יבואו היזמים שיספקו את ההיצע. זה עניינו של השוק החופשי. לייצר תחרות אמיתית, לפתח שווקים לקהלי יעד שונים, לאפשר לכל אדם את חופש העיסוק שבמסגרתו יבחר כיצד לפרנס את משפחתו.
לנשים לא מגיע שוק חופשי?
במקום לעודד חנויות בגדים אחרות לקחת על עצמן את האתגר ולספק מוצר במידות גדולות – מקום שיש בו עוד המון מרחב לתחרות ולגיוון – המאבק הפמיניסטי מתמקד באובססיביות רק בחנויות בודדות. המהלך הזה לא רק שאינו מאפשר חופש בחירה לנשות העסקים, אלא גם מכריח נשים שאינן שמנות "לסבול" מן התוצאות האפשריות של המאבק, אשר הולך ומקבל תפנית מאוד לא רצויה עבור המגדר שלנו.
לא מזמן העלתה ח"כ זנדברג הצעת חוק איסור אפליית שמנים. הח"כית אף הגדילה לעשות וצייצה ב'טוויטר' כי "בעבודה על חוק אפליית השמנים נתקלתי בחברות בגדים שמוכרות מידות גדולות רק באינטרנט. ששמנות לא יזהמו את החנויות. נזכרתי בגלל קסטרו״. כך, המחוקקת זנדברג מעוניינת להכריח בעלי עסקים לייצר מוצרים ללא קשר לעלות הייצור, כדאיות הייצור, או לפגיעה האפשרית ברווחי החברה. בשם מסע הצלב שלה לחברה נאורה יותר, זנדברג מוכנה לכפות על עסקים ולפגוע בחופש שלהם לומר "לא".
ההרס הפוטנציאלי שטמון במאבק נגד 'קסטרו', גדול אף יותר כאשר מסתכלים לאחור על התקדמותו של השוויון המגדרי לאורך השנים. הדרישה החדשה מבעלי עסקים להיות כפופים גם לרגולציה מגדרית חונקת, מייצרת למעשה חסמי כניסה לשוק שנשים לא יעמדו בהן. אם בנוסף לטופסולוגיה הקיימת, המקשה גם ככה על פתיחת עסקים, נוסיף דרישות מגדריות חדשות – הדבר ימנע מנשים רבות להקים עסקים ולהרוויח כסף רב, שיכול לקדם צמיחה והעצמה נשית משמעותית. גם הצורך בגיוס הון ראשוני להקמת עסק, שאינו נוטה חסד ליזמיות מתחילות, יהיה קשה יותר בעולם הגדוש במעורבות מגדרית בהחלטותיהן של נשות העסקים.
אז לא, לא בקידום נשים עוסק המאבק ב'קסטרו', אלא בקידום אג'נדה רדיקלית של מאבק מינים, שבסופו של דבר יוביל אותנו, הנשים, למקום רע יותר.
מעניין שכל הפמיניסטיות הדגולות לא צייצו כאשר חמישה אריתראים אנסו ילדה בראשון-לציון. וחלקן, כמו זנדברג גם מקפידות להגן על המסתננים ולמנוע את גירושם. זאת למרות שהם פוגעים בהרבה נשים מדרום תל אביב.
כרגיל תענוג לקרוא אותך. אני מסכימה איתך שהשוק החופשי אמור לעודד תחרות וגם בעצמי תמהתי לפשר ההתעקשות לככת רגליים ללשכתה של גב' רוטר ולהחתנן למידות גדולות. לא רוצה למכור? לא צריך. הרי הנשים שהלינו אצלה- עשו לה טובה גדולה. אבל היא לא חייבת לאף אחת כלום ואני בטוחה שמחאת המידות לא תזיז לה כהוא זה. הבעיה צצה כשאני בוחנת את מצב השוק- והיום באמת אין חנויות במחירים סבירים שמוכרות בגדים טובים במידות 42 ומעלה. כצרכנית של המידות הללו אני מסתפקת בחנות אחת או שתיים, כי השאר פשוט לא מחזיקות מכנסיים במידה שלי. זה מאוד מתסכל ואני משערת שמכאן באה המחאה. השאלה הגדולה היא כיצד אנו מגדילות את היצע הקיים בשוק, ארה"ב היא כרגיל דוגמא מצויינת, ומאפשרות ללקוחות לבחור באמת איפה הן רוצות לקנות בגדים.
* אני גבר. אין לי פייסבוק. אני מנסה להיזהר לגבי תחום שאינני פעיל בו, ואשמח לתיקונים מנשים.
המצב באמת מבלבל מבעד למשקפיים ליברליות:
שוק בשל, פעיל, עם שחקנים מקומיים ובינ"ל שנכנסים ויוצאים, תחרותי מאוד (כפי שניכר ברמת המחירים שיורדת ), ועדיין- להרבה נשים "אין מה ללבוש".
אחת מהשתיים:
א. או שאותו ציבור נשים הוא כוח קניה קטן שלרשתות ה-"כלליות" לא כדאי להילחם עליו (קונות מעט בגדים בשנה).
זו התיזה של הכותבת.
ב. יש כשל שוק, והלקוחות של הרשתות ה-"כלליות" באמת תירתענה מחנויות שמוכרות מידות גדולות. כשל שוק שמתחזק ע"י הפרסומות של אותן רשתות, המציגות דוגמניות דקיקות.
אפשר לשאול את נשות " "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42": האם מפריעה להן הפרקטיקה של קניה בחנויות מידות גדולות (מרחק, היצע ומחיר), או התדמית של "מידה גדולה" והעלבון שעליתן קצת במשקל והרשת האהובה עליכן כבר לא משרתת אתכן?
באנלוגיה לפיצה- הן לא רוצות לחם שום; מבחינתן, כל הפיצריות עשו קנוניה ועברו למכור רק לחם שום- והן כ"כ רוצות להמשיך לקנות פיצה בפיצריות המוכרות להן. ברור שבראיה ליברלית זה לא ייתכן. אבל לפעמים המציאות אינה רק ליברלית.
ההשוואה של לומר "לא" לאקט מיני ולומר "לא" לייצור בגדים במידות גדולות אינה בדיוק במקום כאן. וקצת חבל כי הרעיון של הכתבה הוא נכון. צריך להגן על הזכות של עסקים לייצר מה שנראה נכון להם באותו רגע ולא לכפות עליהם כלום. אך יש גם לבוא בביקורת כלפי עסקים אלה (בעיקר חנויות אופנה) שמחפיצים נשים באופן בוטה ומוכרים בגדים שגורמים לילדות להיראות כמו פרוצות מקצועיות. ראוי שיהיו ביקורות על כך (ופחות על נושא המידות הגדולות) כמו על הקמפיין הדוחה של אגאדיר עם הגולד-דיגרית והזקן העשיר. התרבות המערבית נהייתה חולת מין ואי אפשר לסובב את הראש בלי לראות אישה בלבוש מינימלי שמנסה למכור לך משהו.