פשיטת הרגל של אונר"א חושפת את בלוף ניצול הפליטים הפלסטינים לצרכי ניגוח פוליטי של ישראל ומזכירה את הריאליזם של מייסדי המדינה.
פשיטת הרגל של סוכנות אונר"א חושפת את בלוף ניצול הפליטים הפלסטינים לצרכי ניגוח פוליטי של ישראל • בדרך היא מזכירה לנו את התפיסה הריאליסטית של מייסדי המדינה, שזיהו את נקודת התורפה וראו את המציאות בצורה בהירה ומפוכחת
זכות השיבה, בשמה מדברים היום הפלסטינים ומדינות ערב, מקורה בהחלטה 194 של עצרת האו"ם מ-11 בדצמבר 1948. מדינות ערב והמופתי חאג' אמין אל-חוסייני התנגדו נחרצות להחלטה זו בזמן שחוקקה, על-אף שאינה מחייבת, שכן הכירה גם בזכות ישראל להתקיים ודרשה מהפליטים החפצים לשוב למקומם לחיות בשלום עם ישראל.
לעומת זאת הסכימו ישראל ומדינות ערב על הקמת אונר"א מתוך כוונה ליישב את הפליטים או לפחות את רובם במדינות המארחות. מדיניות זו, לפי מסמכים רשמיים של אונר"א, הייתה בתוקף בשנות ה-50'. בעשור שלאחר מכן שונתה המגמה, ואונר"א החלה להתרכז יותר בפעילויות רווחה על-פני שיקום הפליטים, כפי שטוענים מקורות בכירים באונר"א דוגמת לקס טקנברג (Lex Takkenberg). ישראל סירבה להשלים עם שינוי מדיניות אונר"א בשנות ה-60' והמשיכה לדרוש כי אונר"א תיצמד למטרות שלשמן הוקמה – כלומר ישוב הפליטים.
מאז זרמו מים רבים בים ואונר"א הפכה מגורם שאמור לפתור את בעיית הפליטים לגורם שמנציח אותה. עתה 'סוכנות האו"ם לתעסוקה ורווחה לפליטים הפלסטינים', כפי שהיא נקראת בשמה המלא, בצרות. היא מצויה בגירעון של כ-100 מיליון דולר בתקציבה והחליטה לקצץ בשירותי הרווחה. אך למרות שנדמה כי מדובר במדיניות חדשה לאור האילוצים הקיימים, הרי שלמעשה מדובר דווקא בשיבה אל מטרותיה המקוריות של הסוכנות.
אירוע זה מוכיח כי החשיבה הישראלית, לפחות בשנות ה-50', לפיה בעיית הפליטים צפויה להיעלם אם תיושם מדיניות הישוב והתעסוקה מחדש של אונר"א, נבעה מתוך ראיה מפוכחת של המציאות הפוליטית והמצב הבינלאומי באותה עת.
בספרו, קדושת הסטאטוס קוו, ישראל וסוגיית הפליטים הפלסטינים 1948–1967 (ת"א: רסלינג, 2015) מסביר אריאל ליבוביץ' כיצד חתרה מדינת ישראל מהקמתה, באמצעות תכסיסים מדיניים ופוליטיים, למסמס את בעיית הפליטים הפלסטינים. ישראל הכירה בתנועה הלאומית הפלסטינית כתנועה לגיטימית בפלסטין המנדטורית, אך משהתבררו תוצאות מלחמת העצמאות והגירתם של כ-700-600 אלף איש למדינות ערב, ניצלה ישראל בציניות את המצב והתעלמה מתביעות הפליטים הפלסטינים. בכך היא אפשרה להם להפוך למיעוט ממורמר השואף להשמידה ומנציח את הסכסוך.
הכותב מאשים את ההנהגה בישראל באותה תקופה בסוג של עיוורון מדיני שמטרתו קדושת הסטאטוס-קוו ומניעת חזרת הפליטים. בכך התעלמה הנהגת המדינה מהתפתחויות חשובות שחלו בתנועה הלאומית הפלסטינית וגיבושה מחדש בשנות ה-50' וה-60'. הספר אמנם מוסיף למחקר העשיר הקיים על תקופה זו, אך המחבר שוגה בחלק ממסקנותיו הסופיות. האם זהו באמת עיוורון מדיני של דוד בן גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, משה דיין, אבא אבן ולוי אשכול; ששת המנהיגים שעיצבו יותר מכל את האסטרטגיה הפוליטית כלפי הפליטים הפלסטינים?
המייסדים זיהו את האויב
בשנות ה-40' התגבשה הנהגתו של המופתי חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני בחברה הפלסטינית. ב-1945 הכירה הליגה הערבית בכך שהוועד הערבי העליון, שבראשו עמד, מהווה נציגות של העם הפלסטיני. ב-1948 הוקמה 'ממשלת כל פלסטין' שבראשה עמד אחמד חילמי עבד אל-באקי, והמופתי שימש כנשיא המדינה. אחמד חילמי, הוגדר כנציג פלסטין בליגה, תפקיד אותו מילא עד 1963 (לאחר מותו, הוחלף על ידי אחמד שוקיירי, מייסד ארגון אש"ף).
הגדרת הוועד הערבי העליון כנציג פלסטין בליגה הייתה רשמית (לא מעשית) בתוקף למשך כמעט 20 שנה עד להקמת אש"ף. כך גם חזר והדגיש המופתי כל העת עד להקמת אש"ף, למרות יחסיו הרעועים לעתים עם חלק ממדינות ערב. ב-1962 אף פרסם הוועד הערבי העליון את האמנה הפלסטינית הראשונה, שיסודותיה היוו הבסיס לאמנת אש"ף של 1964, וכן של 1968. קבוצות הפליטים המקומיות שליבוביץ מזכיר כמו זו של מחמד נמר אלהוארי ייצגו אינטרסים צרים ולא מעבר לכך, והיו חסרי מעמד של ממש ברוב מדינות ערב.
אני מציין זאת רק כדי להדגיש שמבחינת מדינת ישראל ההנהגה הפוליטית הפלסטינית הרשמית מ-1948 ועד 1967 נחשבה כאויב מר החותר להשמיד את המדינה. אלו שכן היו מוכנים לדבר עם ישראל היו חסרי השפעה ונחשבו לעתים כבוגדים בעמם, כמו מחמד נמר אל-הווארי. לא עיוורון מדיני היה כאן, אלא פיכחון פוליטי. היות וישראל לא הכירה בוועד הערבי העליון כלל, והיות והמופתי נחשב בעיני הנהגת ישראל באותה עת כפושע מלחמה נאצי הנמלט מאימת הדין, לא ניתן אף היה להעלות על הדעת מגעים כלשהם עמו. מה עוד שמדינות ערב טענו כי הן מייצגות את הבעיה הפלסטינית ולא אף גורם מקומי אחר.
מדינות ערב שנלחמו במדינת ישראל הצעירה, ב-1948, 1956 ו-1967, הפסידו בקרבות וסילקו את יהודי ארצותיהם ממדינותיהם. 850,000 יהודי ארצות ערב נדדו שוב בחוסר כל ומרביתם הקימו את ביתם במדינת ישראל. הם חיו במעברות, פחונים שאינם שונים מהותית ממחנות פליטים. סוכנות או"ם מיוחדת לא הוקמה לכבודם, אולם מדינת ישראל עשתה ככל יכולתה באותם שנים לקלטם ולשלבם בישראל.
מאז 1948 ועד לשנות ה-70', כפי שמציג זאת בכישרון רב ההיסטוריון הבריטי מרטין גילברט ואחרים, חוקקו במרבית מדינות ערב חוקי נכסי נפקדים, חוקי הלאמת רכוש יהודי ועוד. חוקים אלו קובעים כי בשל פשעי מדינת ישראל נגד הפלסטינים, כל הרכוש היהודי הקיים בארצות אלו מוחרם לשם פתרון הבעיה. בחלק מהמקומות כמו בסוריה אף הגדילו עשות והעבירו חלק מרכוש זה לטובת שיקום הפליטים הפלסטינים. נושא הרכוש היהודי המוחרם בעיקר בעיראק, אך גם בתוניסיה, מרוקו, לוב, תימן, סוריה ולבנון, זכה להבלטה רבה בתקשורת ובכנסת בשנים האחרונות. ישנן טענות מבוססות היטב כי שווי הרכוש היהודי שהוחרם מיהודי ארצות ערב עולה משמעותית בערכו על שווי הרכוש הפלסטיני הנטוש שישראל זכתה בו לאחר הקמתה.
אם כן, הטענה הישראלית כי בפועל בוצעו בשנות ה-50' חילופי אוכלוסין בין ישראל הצעירה לבין מדינות ערב רבת משקל היא. מדינות ערב הן אלו שנטלו חלק בוועידת לוזאן ב-1949 ובוועידת פאריז ב-1950, בהן דנו בעיקר בסוגיית הפיצוי לפליטים ולא בעצם יישובם מחדש. מסמכים מאותה תקופה שנמצאו בארכיון משרד החוץ הבריטי מראים כי מנהיגי האזור, עבדאללה ההאשמי, נורי סעיד, חסני א-זעים, ואף עבד אלנאצר לתקופה מסוימת, חשבו על ישוב הפליטים בארצות ערב תמורת הטבות שונות. בשנות ה-60', בעקבות הקצנה שחלה בסכסוך הישראלי-ערבי, החל שימוש נרחב בסוגיית הפליטים כנשק פוליטי המשמש את מדיניות ערב והפלסטינים עד היום.
באותה העת אונר"א סטתה מהמנדט המקורי שלה, שהוקצב בזמן ונועד לשלב את הפליטים הפלסטינים בארצות פזוריהם וליישבם מחדש. כך היא הפכה למעשה לחלק מהבעיה במקום לחלק מהפיתרון.
זכות השיבה כנשק פוליטי
הקמת אונר"א נועדה לפתור את בעיית הפליטים בדומה להקמת נציבות האו"ם לענייני פליטים (UNHCR). לו הייתה מצליחה אונר"א בפעולות ה"ישוב מחדש", שזכו להתנגדות ניכרת מצד הפליטים והנהגתם. אזי הייתה נעלמת סוגייתם של חמישה מיליון פליטי אונר"א, או שבעה וחצי מיליון הפליטים החיים כיום לפי רישומי אש"ף. למותר לציין כי פליט לפי החוק הבינלאומי שמתוקפו פעולת נציבות האו"ם לפליטים כולל רק את מי שגורש בפועל ולא את צאצאיו. ניתן אף לומר כי אונר"א הצליחה במידה מסוימת בתפקידה: רק כ-20 אחוזים מהפליטים הרשומים בה מתגוררים עדיין במחנות הפליטים. כלומר כ-80 אחוזים מהפליטים שוקמו למעשה ומתגוררים מחוץ למחנות, אולם עדיין נושאים את התואר פליט.
בעיית צאצאי הפליטים הפלסטינים כיום היא בעיה הומניטרית שהאו"ם, מתוך אינטרס פוליטי ובמחיר עול כלכלי כבד, מתעקש להנציחה. לאור זאת מובנת עמדת חמאס לפיה: "קיצוץ השירותים של אונר"א הוא מהלך שיוביל לחיסול בעית הפליטים הפלסטינים, והוא בבחינת בלון ניסוי שנועד למשש את הדופק לקראת התנערות הארגון ממחויבותו מאז 1949". ניתן לומר כי ישראל זכתה בשנת עיצובה בהנהגה מפוכחת שקידשה את הסטאטוס קוו בסוגיה זו והתוותה את הדרך לממשלות הבאות.
_______
ד"ר שאול ברטל מן המחלקה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בר אילן הוא מחבר הספר 'הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1956-1949'.
רק טרנספר יביא שלום
מוסלמים למדינה האיסלאמית
יהודים לארץ ישראל
לא רוצה שלום איתם, משום שלא תהיה בכך תועלת. בפראפראזה על פנטזיית השמאל – חומוס אפשר לנגב בכל מסעדה יהודית, ולא חייבים לנסוע לדמשק לצורך כך. מה גם שבדמשק אפשר לאבד את הראש, תרתי משמע.
מה שכן – טרנספר של רוב המוסלמים בישראל יביא לנו ביטחון.
ישנם מוסלמים מעטים המתגוררים בישראל, והם אנשים טובים, ישרים ומוסריים, שכל האנושות יכולה להתברך בהם, ולהם יש לאפשר להישאר ולהתפתח במדינת ישראל כאזרחים שווי זכויות וחובות. המבחן לכך הוא פשוט – אם המוסלמי פעל ופועל לטובת המדינה, ודרכו היא דרך השלום בלבד והוא מצהיר אמונים למדינת ישראל, הרי שהוא זכאי להישאר. על השאר, גם אם הם מועילים באופן כלשהו (מורים / רופאים / מדענים / אנשי הי-טק / וכ') לבחור בין לעזוב בחוסר כל (כמו שיהודי ארצות האיסלאם עזבו את ארצות מגוריהם) ובין עזיבה עם תמיכה כלכלית ראשונית, כולל סיוע במציאת מקומות עבודה במדינות שעימן יש לישראל קשרים דיפלומטיים. אני בטוח שבמערב אירופה וביבשת אמריקה ישמחו לקבל אנשי הי-טק מנוסים מישראל חינם אין כסף.
חייבים לזכור שבמבצעים האחרונים מול החמאס, ובמלחמת לבנון השניה, גם המוסלמים שכביכול מועילים למדינת ישראל הראו את פרצופם האמיתי בעת ששמחו על כל טיל שנפל בישראל, ושמחתם היתה כפולה ומכופלת כשנפגעו אזרחים וחיילים ישראלים.