בין אחריות אישית לטופסולוגיה ממשלתית

על מה אנחנו מתווכחים?

האם השיח הכלכלי בישראל מפותח דיו ועוסק כראוי באתגרי השעה? האם יש אויב כלכלי משותף שיכול ללכד לחזית אחת את כולנו?

זה לא סוד שיש לנו אובססיה עם טייקונים וחברות גדולות. רוב ככל הכותרות הכלכליות של אתרי החדשות ואושיות הפייסבוק שלנו, עוסקות ביצחק תשובה, נובל אנרג'י, מגה, רמי לוי, סלקום, או רשת קפה ארומה. השמאל זועק על ניצול עובדים ועל פערי שכר, הימין עונה שפערים הם רע הכרחי וניצול עובדים זו אגדה אורבנית, וההתכתשות נמשכת ללא סוף.

את הדיון הזה אכן חשוב מאוד לקיים. אך ישנה חזית קודמת, משמעותית לאין ערוך, שאנחנו מפגרים בה שנות אור אחרי המערב. בניגוד לסוגיית הטייקונים היא תזכה להסכמה גורפת, קונצנזוס חוצה מגזרים, אך משום מה נטשנו אותה לחלוטין.

הלב נמצא בעסקים הקטנים

עסקים קטנים. הם העיקר, ואת החזית הזו הפקרנו.

יש רק שני נתונים שחשוב להכיר ולשנן בהקשר זה, כדי להבין את כל התמונה:

1. במדינת ישראל מועסקים מעל למיליון אנשים במגזר העסקים הקטנים (המפרנסים 1-99 עובדים). הללו מהווים קרוב ל-60% מכוח העבודה של המשק, ואחראים על כמעט מחצית מהתל"ג של המדינה. כלומר: מוסכים, פיצריות, חברות ההיי-טק הקטנות או תעשיות בוטיק הם עמוד השדרה והלב של הכלכלה הישראלית.

2. מדינת ישראל מפעילה ביורוקרטיה מפלצתית על אותם עסקים קטנים, אשר הופכת את הרעיון של יוזמה והקמת עסק עצמאי לסיוט אחד ארוך ומתמשך. בעניין הזה מדינות המערב השאירו אותנו הרחק מאחור, באבק. לפי הבנק העולמי, מדינת ישראל נמצאת במקום ה-40 במדד קלות עשיית עסקים, הבודק את נטל הביורוקרטיה הממשלתית. קרן הריטג' בדקה ומצאה שהישראלי הממוצע נדרש ל-200 ימים של סחבת טופסולוגית לפני שיזכה לקבל את האישורים לפתיחת עסק. זאת, שימו לב, בהשוואה לחמישה עד עשרה ימים בלבד שמוקדשים לתהליך בגרמניה ובאנגליה.

התרופה לטייקונים

קשה להפריז בנזק הכלכלי שמשתקף בנתונים הללו. העסקים הקטנים הם הלב של המשק, הם המנוע של הכלכלה הישראלית. אך במקום להקל על השואפים לעצמאות כלכלית, ולסייע לצעירים שרוצים להקים עסקים, להתפרנס ולפרנס אחרים – המדינה מדכאת אותם, משגעת אותם, מתעמרת בהם. מי יכול לשרוד בתנאים הללו? למי יש חמצן להתמודד עם 200 ימים של ביורוקרטיה עבשה ומנוונת? כמה אנשים ויתרו בגלל הטופסולוגיה על יוזמות שהיו יכולות לשגשג ולהצליח?

עסקים קטנים הם לא רק מוקד כלכלי ראשון במעלה. הם גם ערובה לדמוקרטיה ולמאבק בשחיתויות ובטייקונים סוררים. העסקים הקטנים מבזרים את הכוח ומחלקים את ההון בקרב הציבור הרחב. ככל שיש יותר כוח והון לעסקים קטנים – המפוזרים בכל קצוות ארץ ומעסיקים המון אדם – יש מהם פחות לטייקונים ולפקידי ממשלה. אנחנו צריכים להפיח חיים בשוק העסקים הקטנים, אנחנו צריכים להקל עליו ולשאוף שהוא יהיה שוקק, פורח, תוסס ומלא באנרגיות של יצירה ויוזמה.

הנה כי כן, זוהי מטרה שגם השמאל הכלכלי יכול להתגייס אליה: המאבק בביורוקרטיה וברגולציה.

ומה עם האסונות שהביורקרטיה מונעת?

כאן לבטח ישאל הקורא הנבון: ולאן בדיוק אתה רוצה שהביורוקרטיה תתנדף? האם ביטול הרגולציות והטופסולוגיה לא יגרום לכאוס של אסונות? האם הפרטאצ'יה הישראלית לא זקוקה ל-200 ימים של פקידים ואגרות שירסנו אותה?

התשובה היא חד-משמעית לא.

כאשר מנהל רוצה שעובדיו יגיעו להישגים ויעמדו כראוי במטלות, הוא יכול לעשות זאת בשתי דרכים: האחת, לשגע אותם במיילים וטלפונים, לטרטר אותם לפגישות, ובאופן כללי להיות מעורב בכל החלטותיהם קטנות כפצפונות. השנייה, הוא יכול להגדיר היטב את היעדים והמטרות, ולהניח לעובדים להגיע אליהם בכוחות עצמם ובהתאם לשיקול דעתם. מי שיצליח יתוגמל, מי שיתרשל ויתעצל יפנה את כסאו לטובת עובדים טובים יותר.

גם אם נניח ששתי הדרכים יגיעו לאותן תוצאות, אין ספק שהדרך השנייה עדיפה לאין ערוך. היא גוזלת הרבה פחות זמן ואנרגיה, ומשיגה את התוצאות בדרך אלגנטית הרבה יותר. זהו כוחם של תמריצים טובים.

הדברים נכונים גם למערכת הרגולציה והביורוקרטיה שמפעילה המדינה על העסקים הקטנים.
אף אחד לא רוצה שעסק יעלה בלהבות על לקוחותיו, או שרצפתו תקרוס על ראשם של אזרחים תמימים. לשם כך עלינו לוודא שבתי העסק מצויידים היטב כנגד שריפות, ושהמבנים אינם מרגיזים יותר מדי את הגרביטציה.

כיצד נעשה זאת? אותן שתי דרכים שראינו לעיל. או שנשגע את בעל העסק עם אינספור אישורים, היטלים ואגרות, או שנאמר לו בפשטות: כדאי לך לדאוג למטף וזרנוק מים, ושהרצפה תהיה חזקה, כי אם יהיו פציעות או שחלילה יקרה אסון אתה תישא במלוא התוצאות במקרה שהתרשלת.

במילים אחרות: האחריות הנזיקית יכולה להחליף את הרגולציה.

חשוב לזכור כי הרגולציה עוסקת בהרבה מעבר לבטיחות בעסקים: יש עוד אינספור עניינים כספיים, משרדיים ופקידותיים שתוקעים את העסקים והם נטולי זיקה לענייני בטיחות. אנחנו, מכל מקום, תופסים את השור בקרניו ועוסקים בעניין דווקא דרך סוגיית הבטיחות, שמעוררת הכי הרבה רתיעה. חשוב גם לזכור שגרמניה ואנגליה, המפעילות רגולציה מינימלית, הן לא בדיוק מדינות עולם שלישי עם לקוחות שעולים באש בבתי עסק.

האחריות מנצחת כל רגולטור

אין שום ספק שדרך האחריות האישית יעילה יותר, מהירה יותר, וזולה יותר. החסרונות של הרגולציה הם עצומים:

ראשית, הרגולציה מנסה לטפל בכל הדברים מראש, ומטילה על המדינה הסדרה מוקדמת של 100% מהמציאות. העלויות הן עצומות. זאת לעומת אחריות נזיקית שמצריכה טיפול נקודתי רק במצבים בדיעבד, באותם מעט מקרים שהשתבשו. שאלו את עצמכם: מה לוקח יותר זמן? לבדוק מראש עם צי של פקחים שלכל המסעדות בארץ אין עכברים במטבח, או לטפל רק במקרים החריגים של תלונות סועדים קונקרטיות למפרע? אין לתאר את החיסכון הכרוך בכך.

שנית, הרגולציה רק הולכת ותופחת. כמו במערכונים של אפרים קישון, כל מקרה נדיר של חתכים בישבנו של לקוח מאסלה שבורה, יגרור תקנה של משרד הכלכלה המחייבת בתי עסק לרכוש אסלות מפלדה. מרגע שהמדינה לוקחת על עצמה להסדיר את החיים באמצעות רגולציה, אין לדבר סוף.

שלישית, אין רגולטור טוב יותר מהשוק החופשי עצמו. אפשר אמנם לשלוח פקחים שיבדקו האם החומוס במסעדות טרי, אבל אפשר גם לסמוך על הלקוחות שידירו רגליהם מדוכן שסיפק חומוס מקולקל. לא צריך כאן שום רגולציה, התמריץ הטבעי של בעלי העסקים הוא לספק חומוס טרי ולא להסתבך עם לקוחות.

רביעית, הרגולציה היא שטוחה ואין בה מורכבויות. כל בתי העסק צריכים את אותו זרנוק אדום לכיבוי שריפות, גם אם אחד נמצא בתוך יער של זרדים ואילו השני נמצא מתחת למים. במודל של אחריות נזיקית לעומת זאת, שיקול הדעת נשאר בידיים של בעלי העסקים שמכירים את השטח והצרכים הכי טוב.

כאן המקום לסייג ולהעיר שאסור ללכת לקוטב הקיצוני של אחריות יתר נזיקית. ההגדרות לרשלנות ומחדלים צריכות להיות מתונות וזהירות, כדי שלקוחות לא יחסלו עסקים בתביעות מיותרות.

להחזיר את הכלכלה אל הפסים

האחריות הנזיקית עדיפה אפוא על כל פקיד או פקח. היא מגיעה לאותן תוצאות, ואף לטובות יותר, ללא כל העלויות המטורפות של מנגנון המדינה. השאיפה הכלכלית של כולנו, ימין ושמאל, צריכה להיות הפחתה של הטופסולוגיה והחייאת העסקים הקטנים.