סיכום מושב הקיץ: חשבון נפש ימני

עקרונות לחוד ומעשים לחוד

פגרת הכנסת שהחלה לפני שבועיים רוקנה את המשכן מתנועת חברי כנסת. דיונים בוועדות כמעט ולא מתקיימים, וגם במליאה לא מתקיימת פעילות. עבור נבחרי הציבור זה זמן לתחזוק קשרים פוליטיים וליציאה לחופשה קצרה, ועבורנו זוהי נקודת זמן טובה לבחון מה היה לנו במושב האחרון.

הימין אוחז באופן מסורתי בעמדות ביטחוניות נציות, ריאליזם בנוגע ליחסי החוץ וכמדיניות כלכלית דוגל בשוק חופשי וקיטון הוצאות הממשלה. אלו העקרונות שבשמם הוא נבחר, וזו המדיניות שמצופה ממנו להוביל. בסיומו של מושבה הראשון של ממשלת נתניהו הרביעית, כשתקציב המדינה כבר עומד בפנינו, ניתן לערוך דין וחשבון שמרני-ליברלי.

ביטחון

בפתח ישיבת הממשלה לפני כשבוע שנועדה לאשר את תקציב המדינה, נשא ראש הממשלה מספר מילים ותמצת בהן את העקרונות החשובים לתפיסתו לכלכלה בריאה. העוגן המרכזי היה ביטחון, והנוסף היה העיקרון של גידול הצמיחה. "אני שם את כל שאר הצרכים של המדינה אל מול הביטחון", הסביר ראש הממשלה, "כי הביטחון מבטיח שיהיו לנו צרכים. בלי הביטחון אין לנו כלום".

משרד הביטחון מרכז תקציב בגובה 57 מיליארד שקל, 15% מתקציב המדינה הכולל, לפני תוספות תקציביות שונות, ולפני חישוב הסיוע האמריקאי. זהו תקציב גדול ללא ספק, אך לנוכח האיומים העומדים בפני המדינה, נטל הביטחון בישראל איננו חריג כלל ביחס לעולם. גם ארצות-הברית, המעצמה המערבית היחידה השקועה במלחמות, משקיעה מזה כשני עשורים בין 15-20 אחוזים מההוצאה הממשלתית שלה על צרכי הביטחון, ושיעורים דומים ניתן לזהות במדינות מזרח-תיכוניות הנתונות לאיומים ביטחוניים, כמו סוריה, איראן, ירדן ובמידה פחותה גם מצרים ונסיכויות המפרץ.

יחד עם זאת, שאלת היעילות של המערכת, הקצאת המשאבים הנכונה ואופן בניית הכוח ראויה לדיון. בסוגיה זו יש לקבוע בצער כי ממשלת הימין לא עושה די. מעבר לעיוותים הידועים במשקלן של הפנסיות התקציביות ושאר התחייבויות על המערכת, תפיסת העולם הבטחונית של השר יעלון דוגלת בהקטנת צבא היבשה המתמרן לטובת פיתוח יכולות טכנולוגיות ואוויריות. כך, לצד השקעות אדירות בסייבר, בחלל ובפיתוחי היי-טק שונים, עוצבות השריון והחי"ר סובלות מקיצוצים סדרתיים בהצטיידות ובאימונים. רק לאחרונה דווח על צמצום כוח המילואים בכמאה אלף חיילים, ותכניות לפיתוח טנק מרכבה סימן 5 והצטיידות בנגמ"שי מרכבה הוקפאו מזה זמן רב.

ממדיניות ביטחונית ימנית ריאליסטית, מצופה לעמוד איתן מול לחצי הצבא: להוביל מהלך של קיצוץ ב"שומנים" היכן שניתן לטובת השקעה מאסיבית בבניין כוח ואימונים. לצערנו, שר הביטחון יעלון פועל הפוך. במקום להוביל קיצוץ הוא מתפקד כלוביסט של המערכת, וכיו"ר ועד העובדים שלה; ובמקום להגדיל את המערך הלוחם, הוא מקטין אותו. לא זו הבשורה לה פיללנו.

משילות ומשפט

גם בסוגיית המשילות נתקלת המערכת בחריקות. החוק הנורבגי שעבר לאחרונה הוא למעשה קוניוקטורה פוליטית שלא צפויה להוביל לעודף יציבות שלטונית. לצד חוסר היציבות הפוליטית, הסחטנות וקיצור הקדנציות בשל פיצול המערכת הפוליטית, הבעיה האמיתית המגבילה את יכולת המשילות והביצוע של הממשלות השונות היא שלטון הפקידים והמשפטנים והעברת סמכויות שלטוניות נרחבות לידי גורמים שאינם נבחרים. בעיקר אמורים הדברים ליועצים המשפטיים המתערבים חדשות לבקרים בנושאי מדיניות תוך קביעה שעמדתם מחייבת את שרי הממשלה, ונטייתו של בית המשפט העליון להתערב גם הוא בתחומי סמכותן של הרשות המבצעת והמחוקקת.

ראש הממשלה נתניהו קיבל החלטה עקרונית להמנע מעימות חזיתי עם מערכת המשפט בשעה שעליו להתמודד עם ממשל אמריקאי עוין, הגרעין האיראני והלחצים הבינלאומיים בנושא הפלסטינים. למרות שניתן להתייחס בהבנה להחלטה זו, היה מצופה מנתניהו – למרות כל האילוצים – לקדם תיקונים ושיפורים, גם אם חלקיים, בזירה המשפטית.

נתניהו נראה כמי שויתר לחלוטין על מאבק לריסון כוחה המוגזם של מערכת המשפט ואת התוצאה ניתן לראות בהחלטת בית המשפט להעתרב בפעם השלישית בחוק לבלימת הסתננות לישראל, עד כדי ריקונו מתוכן.  גם ביחס למעמד היועץ המשפטי לממשלה נראה כי נתניהו חושש מעימות, הגם שהיועץ וויינשטיין שובר את שיאי המעורבות של קודמיו – וגם לכך קיבלנו דוגמה מעולה רק השבוע עם מכתבן של דינה זילבר ואורית קורן לשרת התרבות רגב לפיה המדינה מחוייבת לממן מוסדות תרבות גם כשהללו מהללים את דמותו של מחבל שרצח ועינה את החייל משה תמם ז"ל.

בתחום זה חייב מחנה הימין לסמן יעדים ברורים:

ביחס לכתפקיד היועמ"ש צריך הימין לפעול לפיצול מעמד היועץ המשפטי לממשלה, להגדרת סמכויות היועץ המשפטי בחוק כך שהמלצותיו לא יחייבו את שרי הממשלה תוך קביעה כי במקרה של חוסר הסכמה בין היועץ המשפטי לשר הממונה יוכלו השרים לשכור את שירותיהם של עורכי דין פרטיים. גם הליך המינוי והבחירה של היועץ המשפטי, הנותן כעת כוח רב מדי לחברי המליה המשפטי, צריך לעבור רענון ודמוקרטיזציה.

ביחס למעמדו של בית המשפט העליון הרי ששני שינויים מרכזיים נראים בלתי נמנעים אם ברצוננו לכונן מחדש את האיזון שבין הרשויות ואת שיטת האיזונים והבלמים. השינוי הראשון הוא שינוי דרמטי (ולא קוסמטי בדומה לכמה מההצעות שעולות לעיתים לסדר היום) של הרכב הוועדה למינוי שופטים. אין תקדים בעולם לבית משפט אקטיביסטי המחזיק ביכולת לפסול חוקים אך מחזיק ביכולת המעשית לבחור בעצמו את חבריו. המצב הנוכחי, של בית משפט מוטה וחד צדדי שמחזיק בעוצמה בתי מוגבלת, הוא דבר שאסור למחנה הימין להשלים עמו.

השינוי השני בתחום זה הוא חקיקת פסקת ההתגברות שתאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שנפסלו על ידי ביהמ"ש העליון. גם בתחום זה השינויים המוצעים אינם מועילים שכן הדרישה לרוב של 65 ח"כים לחקיקת חוק שנפסל על ידי ביהמ"ש תוביל בדיוק לתוצאה ההפוכה: בתי המשפט יחושו עצמם יותר חופשיים לפסול חוקים, ומנגד רוב של 65 ח"כים הוא כמעט בלתי אפשרי בהתחשב בנטייתן של מפלגות המרכז לבקש את אהדת התקשורת המעניקה רוח גבית למהפכה השיפוטית.

נתניהו, יש לציין, מתייחס בהמון יראה למערכת המשפט, ולא מהיום. השופט בדימוס הרן פיינשטיין העיד לאחרונה כי נתניהו פנה אליו בעבר בבקשה שייעץ לו בעניינים משפטיים. פיינשטיין מספר שדרש מנתניהו שני עקרונות כתנאי להצטרפות כיועץ לראש הממשלה: צמצום סמכויות בית המשפט העליון וההפרדה בין תפקיד היועץ המשפטי לבין תפקיד התובע הכללי. פיינשטיין גורס כי נתניהו סירב לדרישותיו.

בקדנציה האחרונה ראינו מספר פעמים את חששו של נתניהו להתעמת עם המערכת המשפטית. יתרה מזו, גם כאשר עלתה על הפרק סוגיה הנוגעת להתערבות ביהמ"ש בסמכויות הממשלה והכנסת, כמו שראינו ממש השבוע בסוגיית חוק המסתננים, מי שנעמדה מול בג"צ היא שרת המשפטים שקד, בעוד נתניהו לא ממש התייחס לעניין. גם במקרים קודמים נמנע נתניהו נמנע מעימות כזה, ואנו שומעים דווקא את דני דנון או יריב לוין מתבטאים בנושא, ולא את ראש הפרמידה.

גם סוגיית מינוי מפכ"ל מתמהמהת יתר על המידה. המשטרה עוברת טלטלות רבות, בהן פרשת עורך הדין רונאל פישר או התאבדותו של תת ניצב אפרים ברכה. העיכוב במינוי ראש למערכת לא מוסיף שקט נפשי לשוטרים.

תקופת ההתלבטות ביחס למחליפו של דנינו מצטרפת להארכת כהונת המפכ"ל הקודם יוחנן דנינו, ומובילה לחודשים רבים בהם מערכת אכיפת החוק נותרת באי ודאות. מציאות זו יוצרת תחושה לא נעימה של חוסר החלטיות.

כלכלה

מדיניותו הכלכלית המוצהרת של נתניהו היא הרבה יותר ברורה מהעמימות הביטחונית שהוא משרה. תפיסת העולם העוסקת בהקטנת ההוצאה הממשלתית, הקטנת הרגולציה והפחתת מיסים לא מתבטאת כראוי. די לציין שההישג הגדול בסעיף הורדת מיסים הוא הימנעות מהעלאת מס, כדי להבין במה מדובר.

בתחום הכלכלי יש כאמור לנתניהו הצלחות מוכחות מרשימות הרבה יותר, אך עדיין חסרה הליכה עד הסוף. ייתכן שהקו המחבר בין שתי הנקודות הוא הימנעות מהכרעה, משלל סיבות.

בישיבת הממשלה שפתחנו בה הגדיר נתניהו מפורשות את נקודת הכובד החשובה בתקציב לתפיסתו – הצמיחה. הממשלה צריכה להקדיש את מירב המאמצים בהגדלת העוגה התקציבית ולא בשיטות חלוקת העוגה. בהמשך הוסיף נתניהו כי "אזרחי ישראל צריכים לקבל יותר כסף לכיס ולהוציא פחות על השירותים. זה בתמצית מה שאנחנו רוצים לעשות בתקציב הזה".

ומה יש בתקציב? החוק קובע יעד גירעון מותר בכל שנה, אך כמובן שנעשה שינוי בחוק והיעד גדל. הגירעון המותר בחוק בשנת 2015 עמד על 2.5% (מהתמ"ג) ובשנת 2016 החוק מאפשר 2% גירעון. הצעת התקציב שאושרה בממשלה הגדילה את הגירעון ל-2.9% בכל אחת משנות התקציב שאושרו. משמעות הדברים הוא גידול בהוצאות העתידיות של הממשלה – למעשה העלאת מיסים בעתיד.

באופן מביך התנהלות הממשלה לא ממש מתיישרת לפי קו זה. תפיסת הממשלה את עצמה הופכת יותר ויותר כאוסף שרים שכל אחד מהם צריך לדאוג לגידול תקציב משרדו. השרים אף מתגאים בעובדה שהצליחו לגייס למשרדיהם יותר ויותר כסף מתקציב המדינה, במעין תחרות על חשבון האזרחים.

אבן בוחן לכך ניתן לראות במשרד התרבות. תחת מהומת עצירת ההקצבות לתיאטרון אלמידאן החשוד בתמיכה בטרור, פחות הורגש המסע לקיבוע תקציב התרבות בישראל על אחוז מתקציב המדינה. עוד קודם הבחירות פתחו אמנים רבים ופרנסי תרבות שונים בקמפיין שבלט יותר בשבוע האחרון כדי להגיע להישג זה.

במספרים מדובר על סכומים גבוהים מאוד. תקציב המדינה לשנת 2015 עתיד לעמוד סביב 380 מיליארד שקלים ובשנת 2016 יאמירו הוצאות הממשלה לכדי 414 מיליארד שקלים. התביעה המבוקשת לתקציב התרבות לפי הצעה זו היא כארבעה מיליארד שקלים מידי שנה. בכדי לסבר את האוזן – תקציב משרד התרבות בשנה החולפת עמד על מיליארד ומאתיים מיליון שקלים.

בתום ישיבת הממשלה בשבוע שעבר נראה שתקציב התרבות אכן יגדל במאה וחמישים מיליון שקלים, ונראה שזהו פרי של מסכת הלחצים מצד אנשי התרבות כלפי השרה רגב. בנקודה זו חשוב וכדאי להתעכב מעט.

דווקא על רקע החיכוכים סביב תקצוב מוסדות תרבות עם פתיחת הקדנציה, היה ניתן לצפות מהשרה לפעול בכיוון ההפוך – ולצמצם את מעורבות הממשלה בתרבות. גם בהיבט ההשוואתי בין אמנים שונים לבין בעלי מקצועות חופשיים אחרים נתקשה למצוא היגיון בתמיכה דווקא באיגוד אנשי התרבות ולא באיגוד המנעולנים למשל.

מובן שהאמנים הנגועים בדבר טוענים כי לתרבות יש ערך מוסף ציבורי ואין בסיס להשוואתה למקצועות חופשיים אחרים. עוד טוענים מצדדי התרבות כי ברבות ממדינות אירופה נהוג להקצות אחוז מהתקציב לטובת התרבות. טענה מוזרה בהתחשב בעובדה שארה"ב מבססת את התרבות שלה על השוק החופשי וזו המדינה שמייצרת הכי הרבה תרבות בעולם.

השרה רגב, שהותקפה בחריפות משמאל עם תחילת כהונתה, נדרשה לאחרונה להשיב לתאטרון אלמידאן את תקצובו בהוראת היועץ המשפטי לממשלה. זוהי הנקודה בה האחריות הציבורית הייתה צריכה לגרום לשר להודיע על ביטול שיטת ההקצבות לתרבות.

כך, החלטת השרה בדבר אי תקצוב התיאטרון הייתה יוצאת לפועל, בד בבד עם חיסכון בכספי המדינה וכמו שמבקש ראש הממשלה נתניהו, היה נותר יותר כסף בידי האזרחים.

לא רק תרבות

הדיונים התקציביים האלו חוזרים פעם אחר פעם בווריאציות שונות. תקציב המדינה המוצע מקדיש סכום של אחוז שלם מתקציב המדינה – ארבעה מיליארד שקלים – לטובת הסעיף העלום של כספים קואליציוניים. מי הם הזוכים הגדולים? אגודת ישראל, ש"ס והבית היהודי המונהגת בידי נפתלי בנט שהביע בעבר התנגדות עקרונית לתקציבים ייחודיים אלו. בשנת 2016, אגב, יוכפל סעיף ההסכמים הקואליציוניים.

שיטת סחיטת התקציב מתרחשת גם במשרד החינוך. בנט שהכריז על צמצום מספר התלמידים בכיתות, רשם בכך כניעה מהירה למחאת הסרדינים המתוקשרת. משרד החינוך נזכיר, אוחז בתקציב השני בהיקפו במדינת ישראל, 46 מילארד שקלים השנה, וגידול בעוד שני מיליארד שקלים בשנת 2016. אם נהיה כנים? החינוך בישראל אמנם עולה לנו יותר ויותר, אבל אנחנו לא רואים תפוקה טובה יותר מבחינת ההשכלה ורמת החינוך. רוב התוספות התקציביות נתקעות בממסד המשומן והסורבל, אינספור פקידים מסתובבים עם משכורות, תקנים ותארים מפוצצים, אך רמת החינוך רק ממשיכה לרדת.

היה זה אותו בנט שהתייחס לדרדור בהישגים של תלמידי ישראל במדעים מדוייקים, למרות השפע המורעף על מערכת החינוך. גם יוזמות שונות העולות לאחרונה על תואר ראשון חינם מוזילות את המערכת. הפרדיגמה שכל אחד מסוגל לקבל תואר אקדמי והמדינה היא זו שצריכה לממן את הזכות הזו אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה השמרנית המעודדת אנשים לקחת אחריות על חייהם ולא לתייחס למדינה כאל כספומט שתפקידו לסבסד יוזמות פרוגרסיביות אוטופיסטיות.

במתווה הפשרה שהושג בין האוצר לנציגי החרדים בכנסת הוחלט על העלאת קצבאות הילדים ופתיחת תוכנית חיסכון עבורם. אם להיות ענייניים הסכומים הללו הם לעג לרש – 150-200 ₪ לילד לא יפתרו את מצוקת השכבות החלשות מנגד ההשלכות של קצבאות אלו על תקציב המדינה מסתכמות במיליארדי שקלים. רק התוספת לקצבאות אלו עומדת על שני מיליארד שקלים.

סגן השר יעקב ליצמן, הממונה בפועל על משרד הבריאות, זכור מהקדנציה הקודמת במשרד בה הנהיג טיפולי שיניים חינם לילדים עד גיל 12. כיום מתכנן ליצמן את הרחבת הכיסוי עד גיל 18, וגם בונוס: ביטוח סיעודי ציבורי לכלל האוכלוסייה.

אין ספק שנדרשת מיומנות פוליטית כדי לתמרן בין שלל האינטרסים של שותפי הקואליציה, אך נראה כי הוותרנות בנושאים עקרוניים הופכת לשיטה. לזכות נתניהו ייאמר שחודשי הקמת הממשלה דורשים באופן טבעי יותר התגמשויות, אישור תקציב גם הוא גובה מחירים וייתכן שלוח הזמנים הדחוק גורם לוויתורים שיש לקוות שיצומצמו ויתוקנו במושבים הבאים. אנו נמשיך לעקוב.