החרדים: אידאולוגיה או שבטיות?

הישראלים נוטים לראות את העולם ואת עצמם דרך פרספקטיבה של אידיאולוגיות מתנגשות. היריב הפוליטי אף פעם לא פשוט שוגה או אפילו לא יעיל לגבי מטרותיו, אלא לא צודק ולא חוקתי ותמיד גם מצליח איכשהו לפגוע באיזו זכות אדם אוניברסלית. הפוליטיקה הישראלית בעיני עצמה אינה מאבק אינטרסים סוער ומבולבל בין אזרחים ומפלגות, אלא מושא לשיח משפטי הקובע את גבולות הצדק והלגיטימיות. האתגר איננו למסור תיאור ריאלי של מציאות סבוכה, אלא להוקיע כל מי שלא מסכים איתנו כפאשיסט ומקארתיסט. מכאן גם הפתרון היחיד האפשרי: לא פשרה פוליטית, אלא רק תבוסת האידיאולוגיה היריבה, הנושאת באחריות לכך שהמציאות שלנו נראית כפי שהיא נראית.

מאמרו של רן ברץ דת, מגזריות ופשעי שנאה הוא על כן משב רוח ריאליסטי מרענן, תזכורת למגבלות האידיאולוגיה ולעובדת קיומן של דינאמיקות חברתיות. ברץ מתאר התנגשות בין שני כוחות חברתיים, הלאומיות המודרנית, הריבונית והעממית, לעומת המגזריות הפועלת כחמולה שבטית וקבוצת לחץ פוליטית לסחיטת הטבות תקציביות. הלאומיות המודרנית תובעת שוויון פוליטי אזרחי בקלפי ובפני החוק, לצד פטריוטיות וסולידריות, בעוד המגזריות מעודדת נאמנות שבטית על חשבון מדינת-העם. חיילי ישיבות ההסדר המשתחררים אחרי שנה וארבעה חודשים, כשהם משאירים את חבריהם באימונים ובקרב לעוד שנה וחצי, לא פועלים מתוך אידיאולוגיה כלשהי אלא מתוך דינאמיקות של נאמנות ופריבילגיות מגזריות. כך גם באשר למפעל האינסופי של הטבות תקציביות שהוא סיבת הקיום של מפלגת הבית היהודי, בנוסף כמובן להעדפת שחרור מחבלים על-פני הקפאת התנחלויות מגזריות.

ניתן להתווכח עד כמה החברה הדתית-לאומית היא מגזרית-שבטית, או ציבור בורגני ואולי אפילו אליטה מקריבה, שהרי גם ברץ מודה במאמרו שהדמוגרפיה הדתית-לאומית הגדלה והולכת מאפשרת מגמות סותרות ומורכבות. אבל לא מקרה הוא שהרב חיים נבון מקדיש את רוב תגובתו להצדקה אידיאולוגית לקהילתיות. במקום להתמודד עם הפיכת הפוליטיקה הישראלית בכלל והפוליטיקה הימנית בפרט לתחרות בין מגזרים על פטורים מגיוס ותקציבים ייעודיים, נתלה נבון באלקסיס דה-טוקוויל המהלל את כוחה של הקהילתיות לגונן על האינדיבידואל מפני דורסנות הרוב, ולטפח בו מידות טובות אזרחיות (Virtue) המוציאות אותו מהאדישות. שבחי ההתאגדות האזרחית, שלדעת טוקוויל הפכו את ארצות-הברית לדמוקרטיה ליברלית משגשגת, הופכים אצל נבון להצדקה לקהילות המבקשות לכפות חוקים דתיים-מגזריים על כלל החברה מטעמי פגיעה ברגשותיהם.

ההוויה קודמת להצדקותיה, על כן לא אשתקע כאן לדיון בטוקוויל. אודה ואתוודה שגם לו הרב נבון היה מוכיח בפשט ודרש, רמז וסוד, שמדען המדינה הצרפתי הדגול בן המאה ה-19 מתיר את תעלולי סלומיאנסקי בוועדת הכספים ומברך על המאחזים הלא-חוקיים, גם אז הייתי מעדיף לדון בשאלת הנזק והתועלת של המגזריות ולא בהצדקותיה. אך נתחייבנו לצאת ידי חובת מחאה על כבודו של טוקוויל, ששמו הוכתם כאן באתר על לא עוול בכפו. ולא נצא ידי חובתנו, עד שלא נביא את התיאור הנפלא מ-הדמוקרטיה באמריקה המנגיד בין האמריקנים המתאגדים מיוזמתם כנגד פיתויי האלכוהול לעומת הצרפתים השולחים תזכירים מפורטים לממשלה:

כאשר שמעתי לראשונה בארצות־הברית, שמאה אלף איש התחייבו פומבית להתנזר ממשקאות חריפים, ראיתי בכך בדיחה ולאו דווקא התחייבות רצינית, ובתחילה לא תפסתי מדוע אין אזרחים צנועים כמותם מסתפקים בשתיית מים בחיק משפחתם. לבסוף הבינותי, שמאה אלף האמריקנים האלה נחרדו מן העלייה בשכרות סביבם, ולכן גמרו אומר לתת את חסותם להתנזרות. הם נהגו ממש כאותו איש מעלה, שילבש בגדים פשוטים מאוד כדי להשפיע על הפחותים ממנו שיבוזו למותרות. הדעת נותנת, שאילו חיו מאה האלף האלה בצרפת היה כל אחד מהם שולח על דעת עצמו תזכיר לממשלה ומציע לה שתשגיח על המסבאות בכל רחבי הממלכה (הוצאת שלם, עמ' 550).

בתיאור משעשע זה עולה מאליה ההבחנה בין יוזמות קהילתיות, הצומחות מלמטה ומשלימות את ריבונות העם ושלטון החוק, לבין מגזרים הקיימים לשם תקציבים ממשלתיים הצונחים מלמעלה וכפיית חוקים. אלא שכאמור יש בכל זאת הטוענים שהחברה הדתית בעיקרה אינה מגזרית, על כן נפנה לדון במגזר היהודי האולטימטיבי: החרדים.

המגזריות החרדית, אידיאולוגיה או חברה?

מתוך ריאליזם ואדישות אידיאולוגית המאפיינות את מאמרו, מתאר ברץ את החרדים בעיקר סביב "בעיית המגזריות" ועובר בשתיקה על שאלת האידיאולוגיה של חברי המגזר. החרדים הצליחו לקבל מהמדינה אוטונומיה תקציבית-גיאוגרפית-תרבותית שבמסגרתה פורחות קהילות הומוגניות המטיפות לנאמנות שבטית, תוך ניכור מהמדינה והתעלמות מן השוויון בפני החוק. המגזריות מעוותת את התמריצים הכלכליים, ומהווה חממה להקצנה ותחרות פנימית על נאמנות. עד כאן בעיית המגזריות לפי ברץ. ואולם, "שאלת האידיאולוגיה" החרדית בעינה עומדת, ועל כן אנסה להלן לברר את מהות המגזריות החרדית באמצעות ההנגדה בין אידיאולוגיה לבין חברה: האם הזהות החרדית מורכבת מהשקפת עולם או מהזדהות חברתית? האם החרדים אוחזים באידיאולוגיה או שמא הם קבוצת מיעוט בעלת אינטרס הישרדותי-פוליטי גרידא? כיצד נבין את הפוליטיקה החרדית? מתוך היסטוריה של רעיונות, כתבים והגות חרדית, או שמא כחברה הפועלת מכוח דינאמיקות חברתיות בלבד?

לצורך הדיון נחטא לרגע לחוקי התקינות הפוליטית ונציג את האתגר בצורה בוטה קמעה: האם החרדים הם אליטות של למדנים המחדדים את מוחם בסוגיות הגמרא בזמן שבני גילם מבזבזים חייהם על מדע, כלכלה, שפות, משפטים ומדעי המדינה; או שמא כהומאז' לעיירות וכפרי מוצאם במזרח אירופה, החרדים הם סוג של שבט ארכאי שאיחר לקפוץ על רכבת המודרניות המנצחת? ואם כבר חטאתי, אפשר גם לתהות כיצד המפלגות האנטי-חרדיות רואות את האתגר החרדי: בעיה תרבותית של אנטי-ציונות, אנטי-דמוקרטיה והדרת נשים, או בעיה כלכלית גרידא?

כדי לרדת מהתיאוריה למופעים מעשיים יותר, ננסה להחיל להלן את שאלת "אידיאולוגיה או חברה" על שלוש תופעות מרכזיות המעסיקות את החרדים ומתנגדיהם: הפטור מגיוס לצה"ל, בעיית התעסוקה והדרת-נשים (דיני צניעות).

לקרוא את מקיאוולי במאה שערים

עובדת הימנעותם של החרדים מגיוס לצה"ל, נראית באופן טבעי כקשורה להשתתפותם הדלילה בשוק התעסוקה, כאשר כמחצית הגברים החרדים אינם עובדים כלל או שיוצאים בגיל מאוחר ללא הכשרה מקצועית לשוק העבודה. ובכל זאת, עולה כאן השאלה האם אפשר להבחין בין הימנעות מגיוס להימנעות משוק העבודה על הציר של אידיאולוגיה לעומת חברה. במאמר מעניין ב-הארץ התמודד פרופ' משה הלברטל עם האתגר, וטען להבחנה חותכת בין שתי הסוגיות. שאלת הגיוס היא אידיאולוגית לדידו, בעוד בעיית התעסוקה היא "מוטציה מודרנית" חברתית גרידא, שאין לה כל קשר לתפיסת העולם החרדית. הלברטל לא מסתיר את התפעמותו משלילת הגיוס החרדית, וממליץ "לכבד את העמדה העקרונית החרדית ששוללת את הלאומיות היהודית המודרנית. יש בה היגיון פנימי אידיאולוגי, והיא מהווה חלופה עמוקה במגוון האפשרויות של החיים היהודיים שנוצרו בעקבות המודרניות". כלומר: הימנעות מגיוס – אידאולוגיה; הימנעות מתעסוקה – תאונה סוציולוגית.

אך האם אפשר כלל לתאר את החרדיות בישראל, שהתמכרה למדינת הרווחה הציונית עד שהיא מתקשה להתקיים בלעדיה זמן ממושך ולכן מחוייבת לשבת בכל ממשלה, כבעלת "היגיון פנימי אידיאולוגי"? וכיצד אפשר בכלל לדבר על "שלילת הלאומיות היהודית", כלשון הלברטל, כלפי קבוצה חברתית שכה מזוהה עם מפלגות הימין בישראל? ברור שהעיתונות החרדית, שהיללה את עופר וינטר בעקבות מכתבו המיליטריסטי-דתי בעת מבצע צוק איתן אינה יכולה להיחשב כ"אנטי-ציונית". אפילו המילה "התבדלות" הופכת למפוקפקת נוכח החוק החדש לאפליה מתקנת לחרדים בשירות הממשלתי שיזם יו"ר וועדת הכספים גפני, אשר עבר ברוב מוחץ של 85 ח"כים, בתמיכת יאיר לפיד וחבריו למפלגה, וללא מתנגדים.

מפרספקטיבה הלברטלית-אידיאולוגית, החוק הוא פרדוקס חסר התרה, קושיא ללא תירוץ: המתבדלים מהמדינה ומתנגדים ללימודי מתמטיקה ואנגלית, תובעים מהמדינה העדפה בתעסוקה דווקא מכוח התבדלותם. כמובן שאין לנו עניין לחפש היגיון פנימי לא ביוזמי החוק החרדים ולא בתמיכה החילונית הגורפת, מעבר לחוקי משחקי הכוח הפוליטי החרדי, אבל לפחות ברמת ההצדקה אין ספק שעולה כאן תפיסה של "החרדים כשבט ארכאי-גלותי". כלומר, החרדים כעוד קבוצת מיעוט, בדומה לשאר הקבוצות ועולים חדשים הזוכים לחוקי אפליה מתקנת, הנזקקת לדחיפה קטנה כדי לעלות על רכבת המודרניות שברחה מתחנת מזרח-אירופה.

תגובתו של הלברטל מזכירה את הגדרתו השנונה של ארנסט גלנר להיסטוריוגרפיה המרקסיסטית: "נזיפה בעובדות על כך שהן שובבות ומציקות לתיאוריה". הלברטל מתלונן על החרדים שלנו על כך שאינם מתנהגים כפי שחרדים בעולם של הלברטל היו אמורים להתנהג:

באופן פרדוקסלי, השליטה ההולכת וגוברת של הקהילה החרדית על חבריה, באמצעות האיסור לצאת לעבוד, הפכה את הקהילה לתלויה בכספי המדינה ובמימונה … בהפסקת התמיכה הכלכלית בישיבות לא מדובר בקנס או בעונש שעניינו כפיית גיוס, אלא ביצירת מצב שהוא נקי ועקבי יותר מבחינה מוסרית … אני סבור שהמנהיגות החרדית תיטיב עם עצמה ועם הציבור אם תיזום מהלך כזה בעצמה ותגיע למסקנה שאכן לעניין זה, שהוא כל כולו הצהרת פרישה מהציבור, אין היא מבקשת את תמיכתו של הציבור.

בעולם הלא-ריאלי שבו חיים החרדים האידיאולוגים המדומיינים של הלברטל, מדינת ישראל נדרשת לקצץ את תקציבי החרדים לא חלילה כי החרדים בדרכם להפוך את כלכלת ישראל ליוון, אלא כדי להציל את האידיאולוגיה החרדית מידי החרדים עצמם. הבקי בספרות האקדמית על "האידיאולוגיה החרדית" לא יתפלא מדי. חוקרים חשובים (אליעזר שביד, אבי רביצקי והגדול מכולם: בנימין בראון) מקדישים ספרים שלמים לפרויקט אינסופי של מניית סתירות בין "האידיאולוגיה החרדית" לבין הפוליטיקה החרדית. במקום לנסות להבין את החרדים כמות שהם בעולם כמות שהוא, מעדיפים חוקרי "ההגות החרדית" להציג אידיאולוגיה חרדית שאיננה קיימת באף מקום מלבד בדמיונם הרומנטי-סנטימנטלי של חוקריה, ואז לקונן על החרדים שחיים עלי-אדמות מדוע הם סוטים מעצמם.

צבא העם או שבטיות גלותית

נמצאנו למדים שלא קיימת הבחנה של ממש בין הימנעות מהתגייסות לצבא לבין ההשתלבות החלקית בשוק העבודה. הצד השווה לשתי התופעות הוא שאין להן הסבר אידיאולוגי רעיוני, שניתן להתחקות אחריו באמצעות היסטוריה של הרעיונות, אלא שתיהן נובעות ממניעים חברתיים בלבד. תיאור המניעים שביסוד הנוהג החברתי לאי-גיוס, דורש דיון היסטורי בצמיחת מוסד "צבא העם" המערבי לעומת צבאות השכירים שקדמו לו. אין כאן המקום לכך, אולם הניגוד בין ההישג המערבי האדיר של צבא-עם לעומת המגזריות החרדית הוא ברור מאליו. למען ההמחשה אציג מקרה המוכר לי באופן אישי מתקופת שירותי הצבאי לפני כתריסר שנים בנח"ל החרדי (נצח יהודה).

הנח"ל החרדי נתפס כיום בחברה הישראלית כעוד סוגיה רעיונית הנופלת תחת יחסי החרדיות עם הישראליות, והכותבים בנושא משתמשים במונחים גדולים מהחיים על ציונות, ישראליות ושוויון בנטל. הבעיה שלתפיסות אידיליות אלה אין כל קשר לריאליה הלא-רעיונית בעליל שהביאה להקמת הגדוד. מקימי הגדוד היו רבנים ועסקנים חרדים שבאו מתחום העיסוק בנושרים ("שבבניקים"), ומתוך הכישלון החרדי בהתמודדות עם האתגר – שהפך למצוקה חברתית קשה של פריצות לבתים והטרדות מיניות ברחוב – נדחפו הללו למסקנה שרק הצבא הציוני יכול להכניס קצת משמעת בנושרים הסוררים. הרבנים פנו לרב שטיינמן, שידוע כפרגמטיסט מובהק, והוא שאל למה התבטל הנח"ל החרדי בגלגולו הקודם בשנות השבעים. התברר שאז לא היה לצבא אינטרס להתפשר עם החרדים, בעוד כעת, עקב לחצים פוליטיים והפגנות בעד גיוס חרדים, לצד תקציבים ממשלתיים שעודדו את צה"ל להשקיע בחרדים, יש לצבא אינטרס עליון בעלה תאנה של גדוד חרדי.

האירוניה היא שמי שצבע את הגדוד באור של פשרה חרדית עם צה"ל, היו דווקא מתנגדי הרב שטיינמן החרדיים שקפצו על ההזדמנות להכתים את יריבם הגדול כפשרן הסוטה מהמסורת. כך או כך, מקרה הנח"ל החרדי מדגים שאפילו בעיית גיוס החרדים, לכאורה סוגיה רעיונית פר-אקסלנס, קשורה מהותית לבעיות חרדיות חברתיות פנימיות, יותר מאשר לכל דבר אחר. מכאן כמובן המסקנה המתבקשת שכל ניסיון לגייס חרדים בכוח סופו להתנפץ אל קירות הסוציולוגיה החרדית, אשר נוצרה מתוך התמריצים הכלכליים המעוותים של מדינת הרווחה הציונית. אך זה כמובן עניין למאמר נפרד, ועלינו לשוב כעת לשאלת "אידיאולוגיה או חברה" – הפעם בזיקה לסוגיית "הדרת נשים", או כפי שהיא מכונה בטרמינולוגיה החרדית: "דיני צניעות".

חרדיות ליטאית וחרדיות חסידית

מבחינה הלכתית גרידא, דיני צניעות בקושי קיימים. העקרונות ההלכתיים הם יותר קריאת כיוון וכמעט שאינם כוללים כללי התנהגות פרטניים. אין מסכת בש"ס המוקדשת לקוד לבוש לנשים או להפרדה בין גברים לנשים, ואפילו לא סימן ברמב"ם או בשלחן ערוך. אזכורים קצרים לדיני צניעות מפוזרים כבדרך אגב לאורך דיונים הלכתיים בהלכות תפילה, כגון האם מותר להתפלל בפני אישה חשופה; או בדיני גירושין, כגון באיזה תנאים מותר לאדם לגרש את אשתו הפרוצה בלי כתובה; וכד'.

העדר דיונים הלכתיים בדיני צניעות מהווה בעיה לא רק לחרדים, אלא בעיקר לחרד"לים מבית מדרשו של הרב קוק הנוהגים להחמיר בכך אף יותר מהחרדים הליטאים. ואולם כפי שכבר טען החוקר המובהק של "הצניעות החרד"לית" יוסף אחיטוב, בעוד רבני החרד"ל יצרו ספרות הגותית עשירה שנועדה להשלים את הפערים ולהתגבר על האדישות ההלכתית, הרי אין ספרות הגותית חרדית העוסקת בכך. אחיטוב הראה כיצד תלמידי הרצי"ה קוק מחמירים אף יותר מגדולי הפוסקים החרדים בגולה, בטענה שערכי הצניעות נובעים מתוך הלאומיות הישראלית המתחדשת בארצה, הזוקקת החמרה יתרה בארץ ישראל מאשר בגלות. לעומת זאת, גדולי האדמו"רים החסידים, שהתחילו את כל אובססיית ההפרדות בין גברים לנשים כאן בארץ, לא טרחו לכתוב מאומה. לא הגות ולא הצדקות אידיאולוגיות, שלא לדבר על תשובות למבקריהם מתוך המחנה החרדי-ליטאי. מה שמביא אותנו לסיפור הסוציולוגי.

היעדרו של דיון אידיאולוגי בסוגיית הצניעות מתבהר על רקע העובדה שכל אובססיית ההפרדה ולבושי הנשים מגיעה מהחסידים ולא מהליטאים. כך לדוגמה, מודיעין עילית (אותה מכנים החרדים "קריית ספר") נחשבת בין החרדים לעיר החרדית המחמירה והענייה ביותר. העיר נשלטת בידי הגמוניה ליטאית שנוהגת להתנזר מעבודה ואוסרת על הכשרה מקצועית. אין חיי מסחר ופנאי, ורוב בתי הכנסת והכוללים שוכנים בקראוונים. והנה למרות הכול, הרבנים הליטאים בעיר מתנגדים בתוקף לכל יוזמה של הפרדה בין גברים לבין נשים בתחבורה הציבורית.

לעומת זאת, ביתר עילית נחשבת לעיר החרדית המתונה ביותר (לאחר אלעד, בעלת האופי החרדי-ספרדי) ואף זכתה בפרסי איכות חיים וניקיון. העיר נשלטת בידי החסידים שנוהגים לעבוד לפרנסתם, ועל כן יש בה חיי מסחר ופנאי שוקקים. בביתר עילית, לצד אלעד ובניגוד לשאר הערים החרדיות, נערכו גם כמה פעמים בחירות דמוקרטיות סוערות שבהן עמדו לבחירה קואליציות מתחרות שהורכבו בין פלגי העיר השונים: חסידים, ספרדים וליטאים. אך על אף כל השפיות והרגילות העירונית, בתחבורה הציבורית אל העיר נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. התופעה חוזרת ונשנית גם בחו"ל, בארצות-הברית ישנם אוטובוסים נפרדים במונסי ומונורו המאוכלסים בחסידים שעובדים, בעוד שלייקווד הישיבתית-ליטאית, שחבריה אינם עובדים, נוהגת תחבורה רגילה (אם כי לאחרונה פרצו שם כמה מחלוקות סביב העניין).

"יד החסידים על העליונה"

עקיצה ליטאית טוענת שבכל ישיבה ליטאית יש טבחים חסידים, בעוד שבכל ישיבה חסידית יש רבנים ליטאים. ואכן מבחינה תורנית-אינטלקטואלית, בניגוד לכוח פוליטי וכלכלי, החסידים הם "שבט ארכאי" יחסית לליטאים. בכל אירוע תורני ליטאי המקהלה היא לרוב חסידית, בעוד החסידים גדושי רגשי הנחיתות נזקקים לרבנים ליטאים כדי להאציל הוד למדני על חגיגותיהם. אך ההבדל הגדול בין חסידים לליטאים הוא אכן בשאלת המחקר שלנו: אידיאולוגיה לעומת חברה. מאז ראשית ההתארגנות המפלגתית של החרדיות המזרח-אירופית בהתחלת המאה ה-20, היו אלה גדולי התורה הליטאים שהתיימרו לתת את הגוון האידיאולוגי ("השקפה" בשפה החרדית), בעוד החסידים טרודים היו בגרסא המזרח-אירופית של "לחם ושעשועים": חתונות אינסופיות של נסיכים חסידיים לצד לוויות וזעקות קינה לא פחות אינסופיות על פטירת מנהיגים ישישים שבעי ימים ונחת, וכמובן: טישים ואכילת קוגל.

הפיכת סוגיית הצניעות לכה מרכזית בחיי החרדים מבטאת, לצד אינספור תופעות מגוונות שלא כאן המקום למנותן, את ניצחון החסידים על הליטאים בעיצוב החרדיות בת-זמננו. ברגע שהריב והמדון בין חרדים לבין חילונים סביב ההפרדה באוטובוסים הפך את "הדרת הנשים" לחלק מהגדרת החרדיות, נדרשו הליטאים להזדהות שבטית עם ההפרדה למרות שמבחינה רעיונית והלכתית כל זה זר להם. בכך הוכיחו כמובן מיניה וביה שהחרדיות היא זהות המורכבת מהזדהות מקרית עם מה שמוגדר ברגע זה כחרדיות, ולא עם תוכן רעיוני כלשהו. אם כן, במידה שהחרדיות אינה זהה לדיני ההלכה וככל שהחסידים משפיעים על הליטאים, כאשר ההיפך הוא שמתבקש, כך גם מתחזק תהליך ריקון החרדיות מכל תוכן רעיוני והפיכתה לזהות חברתית בלבד. ואכן, אמרה ליטאית שנונה מבטאת את ההשלמה עם הפיכת החרדיות להמונית-חברתית: "כל כך קלקלו הצדיקים החסידיים את ההמון, עד שכבר יש צורך בהם".

בדומה לשאלת הגיוס לעיל, כך גם כאן עולה השאלה: אם לא הלכה ולא אידיאולוגיה מדריכים את תהליכי הדרות הנשים ואובססיות ההפרדות, כי אז מהו הכוח המניע אותם?

כריאליסט המתרחק מתיאוריות סוציולוגיות ואבק תודעות כוזבות, אבקש לדחות את "תזת הדיכוי" – הגורסת שההפרדה המינית היא סוג של שליטה ודיכוי מצד האליטה הרבנית והעסקנית כלפי ההמון החרדי השרוי ב"תודעה כוזבת" – ובמקומה להעדיף להתבסס על עדויות המדירים והמודרות עצמם. מתוך העובדה שתופעת לא בוחרות לא נבחרות היא קיקיונית על גבול השרלטנית – ברור לנו ש"תזת הדיכוי" פשוט שגויה. למרות תרועות השמחה בתקשורת החילונית על מרד דמוקרטי של נשים חרדיות, אשר התחיל מלמטה והנה עתיד לסחוף את המגזר ברוח ה"אביב הערבי" – מדובר לדאבון כולם רק בנשים ספורות מהפריפריות החרדיות, המבקשות להפיק הון פוליטי באמצעות המצאת נרטיב נאה ההולם את המיתוסים החילוניים על החרדים כנאנקים תחת עול הרבנים והעסקנים.

ואכן, אם אנו מבקשים להתבסס על עדויות המדירים והמודרות נמצא שבסך הכול לרובם טוב כפי שהם, ואין הם חשים תחושת דיכוי מיוחדת. כך גם סוד גלוי הוא שרוב האליטות הרבניות – למן הרב שטיינמן ועד האדמו"ר מבעלזא דרך משפחות של ראשי ישיבות ליטאיות חשובות  – מתונות יותר מההמון החרדי. כך שגם אם קיים דיכוי הרי לא ברור מאין הוא בא ולאן הוא הולך, מהאליטה אל ההמון או נהפוך הוא מההמון אל האליטה. אם התלמוד פוסק ש"אין גוזרין גזירה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה", הרי בדיחה חרדית עכשווית הופכת את האמרה על ראשה וטוענת שכיום אנו בדור של "קולא (היתר) שאין הציבור יכול לעמוד בה". כך או כך, לא האידאולוגיה יוצרת את תופעת ההדרה, אלא הסוציולוגיה המגזרית. מה שמקדם אותנו לשלב הבא: הלוגיקה הקהילתית והאנטי-אינדיבידואלית של החיים החרדיים בכלל והחיים החסידיים בפרט.

המגזריות קמה על עצמה

האינסטינקט המגזרי עובד שעות נוספות אצל הציבור החרדי: מה שמבדל אותו מאחיו החילונים פועל גם לבידולו ופיצולו הפנימי. בפרפראזה על אמרתו הידועה של הנרי קיסינג'ר "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים", יכולים אנו לראות את לוגיקת ההתבדלות החרדית במלוא עוצמתה גם ביחסים הפנים-חרדיים: קהילות חסידיות, או אפילו ישיבתיות-ליטאיות, מקימות לעצמן קריות מגורים ומוסדות חינוך המבדלים אותן משאר הציבור החרדי. לא רק שאין לחרדים מדיניות-חוץ אידיאולוגית של מגננה דרך התבדלות מחילונים, אלא שהם כל-כולם "מדיניות פנים" לא-אידיאולוגית בעליל, הנובעת מצרכים סוציולוגיים של אנשים קהילתיים שחונכו מהעריסה אל הקבר לחיות רק עם הדומים להם.

המעבר מהתבדלות החרדיות מכלל ישראל לכדי התבדלות פנים-חרדית איננה מוגבלת רק לקהילות, אלא גולשת לפוליטיקה. במידה שהפוליטיקה המגזרית היא הרת אסון למדינת ישראל, בה במידה היא גם הרת אסון לפוליטיקה החרדית שאיננה מסוגלת להתאחד מחמת פיצולה למאות מגזרים פנימיים. כך, כל חבר כנסת במפלגת יהדות התורה מייצג כמה מגזרים יריבים, ואין מה לקנא בסכיזופרניה זו. בבחירות העירוניות האחרונות בירושלים הצליח ראש העיר ניר ברקת, בסיוע יועצי בחירות חרדיים, לפצח את חוקי הפוליטיקה החרדית המגזרית ולשבש אותם דרך שיסויים אחד בשני. ההנהגה הליטאית, החסידית והש"סינקית, החליטה על תמיכה מאוחדת במשה ליאון לראשות העיר, אבל אז ניצל ברקת את מלחמת האזרחים הפנים-ליטאית כדי לכרות ברית עם הפלג המנודה והצמא לנקמה, שיריץ מועמד שלישי משלו לראשות העיר ובכך יגנוב קולות חרדיים מליאון, תמורת הבטחה למינויו לתפקיד סגן ראש העיר. כשראו מנהיגי שתי החסידויות הגדולות בירושלים, גור ובעלזא, שאפשר להשיג יותר באמצעות פוליטיקה מגזרית פנים-חרדית, הם מיהרו לערוק מהחזית החרדית המאוחדת ולחתום על הסכמים מול ברקת להקצאות מגרשים על חשבון האינטרסים החרדיים הכלליים.

אם כן, בדומה להתבדלות החרדית שאיננה רק כלפי חוץ מחילונים, אלא גם כלפי פנים בהקמת קריות ומוסדות חינוך אקסקלוסיביים לבני קהילה מסוימת, כך גם הדרת הנשים דומה יותר להתבדלות הפנימית מאשר לחיצונית. אנו נדחפים כאן לפרספקטיבה ריאליסטית הרואה את כל טירוף הדרת הנשים כתוצאה מתבקשת של חברה שבטית-ארכאית שבניה אינם לומדים אנגלית ונעדרים כלי תקשורת ביקורתיים וחופשיים. או שעובדים בשחור או שעובדים בעבודות לא-יוזמתיות מדי בתוך הקהילה. אז מה הפלא הגדול שחברה ארכאית זו גם מדירה נשים? קחו כל קבוצת אנשים שגדלה בכפרים הנידחים של מזרח-אירופה ומנעו מהם השכלה, שקיפות ודיון חופשי, ותוך כמה עשרות שנים יתחילו להדיר נשים, לחולל בטישים ולזרוק סטנדרים.

כיצד לא לתקן את החרדים

סיפר לנו הרב וולבה מעשה שהיה. אל לווייתה של הרבנית דסלר ע"ה, הגיע בין הבאים הרב בנימין זאב יעקבזון. הוא הבחין בתכונה גדולה והתרוצצות רבתי של בחורי ישיבה. הוא פנה בשאלה אל הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל:

"לשמחה מה זו עושה? הלא לוויה היא, ומה פשר ההתלהבות הזו?"

השיב לו המשגיח הרב דסלר, חכם הנפש:

"הבט, בחורים אלה אין להם משחקי כדורגל, אין להם קולנוע, אין להם שעשועים ובידורים אחרים לתת פורקן ללחץ המוטל עליהם – מה יש להם? לוויה! הנח להם, לאזט זיי הנאה האבן!" (תן להם להנות). (מתוך "ביקורת – חרב פיפיות" בנימין שלמה המבורגר, המעיין, תשרי תשנ"ג).

חידוד טרגי-קומי חרדי נפוץ מתכתב עם הציטוט מטוקוויל לעיל, בשבחי היוזמה האזרחית ובגנות ההתמכרות ל-מדינת-גננת שאיתו פתחנו: "מה ההבדל בין חרדי לחילוני? חילוני רואה שריפה, מתקשר למכבי האש; חרדי רואה שריפה, מתקשר לגפני וליצמן שיפנו למנהלי מכבי האש". החידוד הזה מעניק לנו פרספקטיבה יעילה יותר לגבי הבנת החרדים מאשר התפיסות האידיאולוגיות השגורות. ואכן, מבין האתגרים השונים הנלווים להתעצמות הדמוגרפית החרדית, האתגר הגדול ביותר הוא עקירת הפרספקטיבות האידיאולוגיות שדרכן נוטים הישראלים לתפוס את החרדים. החרדיות נראית בעיני הישראלים המבועתים ככוח אידיאולוגי אימתני ונחוש, שהדרך היחידה להתמודד איתו היא באמצעיו שלו: אידיאולוגיה וערכים, כפיה ואכיפה. אם הקדמה הטכנולוגית והשוק החופשי אינם מצליחים למנוע את עליית החרדים, כי אז אולי הם צריכים לפנות את הדרך לעידן כפיית הערכים. במילים אחרות, כדי להתמודד עם החרדים, החילונים צריכים להפוך לקצת חרדים.

אך כל זה לא יכול להיות רחוק יותר מהריאליה החרדית הפשוטה. החרדיות איננה אנטי-ישראלית, אלא תופעה ישראלית מכל וכל. ברוח האמרה הידועה של קרל מרקס על נפוליאון השלישי השלומיאל לעומת דודו הגדול – "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה", כך גם החרדיות היא פארודיה על שגעונותיה הכה-מוכרים לנו של הישראליות: פולחן "אכלו לי, שתו לי" היוצר תלות באימא ממשלה ואבא עסקנים; מגזריות, שאינה רק אסון פוליטי אלא מעצבת בהדרגה אופי שבטי המנוגד למידות הטובות האזרחיות ההכרחיות במדינה ליברלית; פיתוח תודעה עצמית אידיאליסטית, שמידת ניתוקה מהמציאות זהה למידת תלותה בכספי משלם המיסים; פוליטיקה של תנועת נוער נצחית, שבמקרה החרדי מועצמת עד אין קץ עקב בלעדיות מוסד הישיבה בחייהם.

אם המקורות הטובים ביותר להבנת הישראליות היו ונותרו ספרי וסרטי אפרים קישון, כי אז הספרים הטובים ביותר להבנת החרדיות היו ונותרו "מנחם מנדל", "סיפורי רכבת" ו"אנשים קטנים עם השגות קטנות" של שלום עליכם. יצירות המופת הידועות יותר של שלום עליכם, טוביה החולב ומוטל בן פייסי החזן, כבר עוסקות במשבר חיי העיירה והגלות, והם יהפכו אולי לרלוונטיים אם מדינת הרווחה תקרוס. והנה קישון מסכם הכול בסצנה אחת:

השוטר אזולאי: אולי לא כדאי באלימות?

המפקד: אבנים זה לא אלימות?

השוטר אזולאי: כן, אבל הם מבינים את זה בצורה אחרת.