על חקלאות, ציונות ויוקר המחיה

החקלאים הישראלים מאיימים שפתיחת השוק לתחרות מחו"ל היא מעשה לא ציוני, שימוטט אותם ויסכן את מדינת ישראל ● אולם, עיון בנתונים ובסעיפי החוק מגלה שניתן להגביר את התחרות, להוריד את יוקר המחיה לאזרחים, ועדיין להקל על החקלאים להתמודד עם מתחריהם מחו"ל • אפשר להתחיל בהורדת המס הדרקוני על עובדים זרים

כמו בכל שנה, אישור התקציב וחוק ההסדרים בכנסת מעורר התנגדויות ומחאות על ה'גזירות' הכלכליות, מצד אלו שרואים עצמם נפגעים מהתקציב החדש. הפעם היו אלו החקלאים שהשכימו קום, וחרשו את המדינה מהצפון ועד הדרום על מנת למחות על 'חיסול ענפים חקלאיים שלמים', באמצעות פתיחת השוק ליבוא זול שקשה להתחרות בו. החקלאים האשימו את שר האוצר משה כחלון וכמובן את נערי האוצר – כנראה הקבוצה המושמצת ביותר בקרב עובדי המדינה – שלמרות השנים הרבות בתפקידם עודם מכונים 'נערים'. לעומת טענות החקלאים, שר האוצר מתעקש שהיבוא הזול יפחית את יוקר המחיה.

אם כן, מי צודק? האם הסעיפים בחוק ההסדרים הנוגעים לעוף, צמחים, צאן ודגים אכן יפחיתו את יוקר המחיה? או שמא אזהרות החקלאים נכונות, ובעוד עשור ניוותר בלא שדות חקלאות עבריים, ונאכל סלט מירקות אירופאים יקרים – שבתקופות מתיחות (נניח צוק איתן 14) תימנע אספקתם? המציאות, מסתבר, מורכבת יותר.

ראשית, כדאי לנפץ את מיתוס העצמאות באספקת מזון. הנתונים הזמינים באתר הלמ"ס בתוספת הסבר בהיר מראים שכבר היום אנחנו תלויים ביבוא דגנים, מהם טוחנים קמח שהופך ללחם, בהם מאכילים תרנגולות שהופכות לשניצלים. בהנחה שהמטבח הצה"לי הוא לא בדיוק צמחוני ונטול גלוטן, אין אפוא הצדקה להתייחס אל שדות החסה והעגבניות הישראליים כאל עתודת חירום לקראת חרם עולמי. אם את החיטה אנחנו מייבאים, אין שום צורך לאומי דוחק במשק ירקות אוטרקי.

מלבד זאת, כדאי לשאול האם מה שמציע חוק ההסדרים עדיף על המצב הקיים. מאז 2012 מחירי העוף בישראל עלו בכ-25%, ונראה שהסיבה היא החלטת מועצת הלול מאוגוסט 2012 להקים קרטל בשיתוף המגדלים, המשווקים והמשחטות. אמנם חוק ההגבלים העסקיים אינו חל על התאגדויות של מגדלי תוצרת חקלאית (סעיף 3(4)) ולכן יתכן שמדובר בקרטל חוקי, אך ברור שאין אינטרס ציבורי בקיומו אם הוא מנפח את המחירים על חשבון הצרכן. בהתחשב בכך שעלות הקרטל לצרכני העוף מוערכת בכמיליארד שקלים לשנה, פלא שהמפגינים הם החקלאים ולא הסועדים – ציבור גדול בהרבה.

מפאת מגבלות כשרות וחיי מדף קצרים אין פוטנציאל גדול ליבוא של עוף לישראל, ולכן גם כאשר התיקונים המוצעים יפתחו את השוק ליבוא ולתחרות בין המגדלים הישראלים, לא צפויה קריסה של הענף בישראל. בסך הכל, מדובר באנשים שמקצועם הוא גידול תרנגולות, סביר להניח שהם מסוגלים ליצר מוצר איכותי במחיר תחרותי גם בלי מועצה שתכפה עליהם תקנות והיטלים. ואם בכל זאת יהיה צורך לסייע לענף הלולנים, עדיף לעשות זאת באמצעות סובסידיות ישירות לחקלאות כפי שנהוג בשאר מדינות ה-OECD, ולא לעוות את מבנה השוק עם מכסות ומגבלות, כפי שהראו חוקרי פורום קהלת במחקר שפורסם לאחרונה.

גם הצמחים יסתדרו

נושא נוסף הנידון בחוק ההסדרים הוא מעמדה של מועצת הצמחים. באופן עקרוני אין פסול בכך שהמגדלים יקימו גוף משותף שינהל למענם מחקר ופיתוח, משא-ומתן על ביטוח נזקי טבע ופעולות נוספות שקשה למגדל הבודד לבצע. אולם, אין שום הגיון לחייב אותם על-פי חוק להתאגד דוקא במסגרת מסוימת ולשלם רק לה דמי חבר. בדיקה שערך משרד החקלאות מגלה שהמקרה הישראלי הוא יחודי: מועצות צמחים שונות קיימות גם בארצות-הברית וגם באיחוד האירופי, אבל אין שם שום חובה על החקלאים להתאגד במסגרתן או לממן אותן. על רקע זה, אין פלא שהמועצה מטילה על החקלאים מסי חבר כבדים ולא חשה שום תמריץ לשפר את השירות שהיא מעניקה להם. לפני כשמונה שנים החליטו כמה מגדלי פירות שנמאס להם והפסיקו לשלם את דמי החבר, מועצת הצמחים גמלה להם בביקור של נציגי ההוצאה לפועל. בהתחשב בעובדה שעלות מסי החבר שמשלמים המגדלים מגולגלת בסופו של דבר על הצרכן הישראלי, כדאי מאוד להעניק לחקלאים חופש בחירה והתאגדות במועצות צמחים נוספות. קשה לראות תרחיש שבו הדבר יהרוס את החקלאות בישראל.

גם כונת משרד האוצר לבטל בהדרגה את מכסות היצור בענף חלב העזים והכבשים, ובכך לאפשר ליצרנים חדשים להיכנס לתחום, עוררה את חמתם של היצרנים הנוכחיים. הללו נהנים מהמחיר הגבוה שנקבע כיום בהתייעצות בינם ובין המחלבות – מחיר כמעט כפול מזה של חלב פרה. מדי פעם, כשהתפוקה גדולה מהביקוש והמחיר אמור היה לרדת, מיוצא חלק מהחלב בצורת גבינות במחיר זול מהרבה מהמחיר המקומי, מה שממחיש עד כמה המחיר שנקבע לצרכן הישראלי מוגזם. יצרנים לא יעילים בודאי יתנגדו לרפורמה, אבל היצרנים היעילים ובוודאי הצרכנים ישמחו מאוד לאכול יוגורט מחלב עזים שיהיה סוף סוף זול. החוק מציע מענקי פרישה למי שלא יוכל לעמוד בתחרות, כך שגם ליצרנים הלא יעילים יש פתח יציאה. ולמרות זאת, מגדלי הצאן אינם מרוצים ומנכ"לית 'התאחדות הנוקדים עזיזה' מחתה כנגד הרפורמה ואמרה: "לא ניתן שיובילו אותנו כמו צאן לטבח. ענף העיזים זה לא יוקר מחיה. יש להוציא את החקלאות מחוץ לחוק ההסדרים", וסיבותיה עמה.

דגים ציונים

גם הדייגים כועסים והם מוחים בתוקף על הכוונה לבטל את מכסי המגן ולעבור למדיניות של תמיכה ישירה בבריכות הדגים באמצעות סובסידיות. הדייגים מגייסים לטובתם טיעונים בשם הציונות ויישוב הארץ, אך לא ברור מה בדיוק הקשר בין ענף הדגים לבין אלו. האם דג ששחה בים התיכון והצליח לחמוק מדייגים יוונים או ערבים הופך לנכס ציוני ברגע שהוא נופל ברשתו של דייג ישראלי? מה שבטוח הוא שהמכסים מייקרים את הדגים לצרכן הישראלי וגם הם, על-פי חוק ההסדרים, עתידים להיות מופחתים או מבוטלים ברובם.

האם בכל זאת אין לחקלאים סיבה להתלונן? דווקא יש. נכון להיום, פחות ממחצית הסכום שאותו משלם הצרכן עבור ירקות ופירות מגיע לכיסו של החקלאי, ומזה הוא מוציא לא רק על מים, חומרי הדברה וכח אדם אלא גם על היטלים שונים ומשונים למועצת הצמחים ולממשלה. כך למשל, כל חקלאי משלם על-פי חוק מס מיוחד בגובה 10% מהמשכורת של העובדים הזרים המועסקים על ידו. מטרת החוק הראשונית היתה להקשות על העסקת זרים כדי לעודד כניסת ישראלים לענף. החלק הראשון הצליח, החלק השני לא ממש. קוטפים ישראלים עדיין לא גודשים את שדות העגבניות במקום מקביליהם התאילנדים. לא ברור אפוא מדוע המס המיותר שרק מעיק על החקלאים ולא מביא שום תועלת, עדיין לא בוטל.

אכיפת החוק בחלקים נרחבים משטח מדינת ישראל אינה קפדנית וזה בלשון המעטה. מי שסובל מעובדה זו יותר מאחרים הם החקלאים: בדירה אפשר להתקין פלדלת וסורגים אבל קשה יותר לשמור על שדה או עדר של עזים. כנופיות של גנבים מנצלות את חולשת המשטרה ואת ההזנחה רבת השנים, החקלאים סובלים ופרמיות הביטוח שהם משלמים הולכות ועולות בהתאם לסיכון. הנטל הכלכלי על החקלאי מיתרגם בסופו של דבר למחירים שמשלמים הצרכנים.

בעיה אחרת היא היעדר מיתוג. תארו לעצמכם שכל בקבוקי הדאודורנט בסופרמרקט היו זהים לחלוטין ולא היו נושאים אף תווית. כל קניה היתה הימור, ורק לאחר השימוש הראשון אפשר היה לדעת מה הריח של הדאודורנט שקניתם ומי היצרן. נשמע דבילי, נכון? אבל כך בדיוק אנחנו קונים פירות וירקות: שולפים עגבניות מסלסלה שלא כתוב עליה דבר, בוררים בין מלפפונים אנונימיים. אין לנו מידע לגבי מקום הגידול, זהות המגדלים, חומרי ההדברה שנעשה בהם שימוש או הטכנולוגיות שהשתתפו בתהליך. מה שמותר ליצרנים וצרכנים בכל מוצר אחר – מיתוג, לוגו, צבירת מוניטין ויוקרה – חסר בשוק הירקות.

התמונה המצטיירת היא אפוא ברורה: קשה להיות חקלאי בישראל אבל מרבית הבעיות ניתנות לפתרון. צריך לסלק מכשולים ורגולציות מיותרות ולאפשר לחקלאים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: לעבד את האדמה ולספק לאזרחים פירות, ירקות, ביצים וחלב.