מה ליברמן זומם

בשבוע שעבר הכריזו מספר רבנים מהזרם הציוני-דתי על הקמת מערך גיור אלטרנטיבי לרבנות הראשית. הודעה זו גרמה לתגובת נגד חריפה בעיקר מהציבור החרדי, אך גם רבנים מהזרם החרד"לי ראו בכך מהלך חמור.

כדי לעשות סדר, כדאי קודם לחלק בין המגזרים. בעוד החרדים רואים ברבנות הראשית מאחז חסר ערך דתי אך בעל השפעה במינויים וב"ג'ובים" לאנשי שלומם, הציונות הדתית הקלאסית נטתה לייחס למוסד הרבנות ערך רוחני בפני עצמו, כחלק מ"ראשית צמיחת גאולתנו" – וברוח חזונו של הרב קוק האב, שהקים את המוסד.

אולם, הבעיה של הציונות הדתית בנושא הרבנות, ויש שיאמרו שזו בעיה רחבה בהרבה מנושא קונקרטי זה, היא חוסר ההבנה של צרכי השעה. הרב קוק הבין לנפש העם ומצא נתיבות לליבו תוך חידושי פסיקה פורצי דרך, בשעה שתלמידיו מתקשים לייצר רלוונטיות דומה בדור הנוכחי.

דוגמא בולטת לכך אנו רואים בסוגיית הגיור. הסיבוכים של מערך הגיור כיום במסגרת הרבנות ידועים, מוכרים ודורשים רפורמה ממסדית רצינית. אך לא זה הדיון בציונות הדתית – המכשול הוא קדושת המערכת והחשש הדתי לקרוא עליה תיגר.

לצערם של דתיים רבים, הזדמנות למהלך משמעותי בזירה הזו הוחמצה בכנסת הקודמת. הצעת חוק של ח"כ אלעזר שטרן לרענן את הגוף הבוחר למוסדות הרבנות בהתאם לתפיסה הציבורית הרווחת, הוכשלה בידי לא אחרים מאשר אנשי הבית היהודי. אם להיות ספציפיים – מתוך 12 חברי הכנסת של הסיעה בקדנציה הקודמת, תשעה נציגים בחרו להתנגד ליוזמה. בנט, שקד ואורבך ז"ל הם אלו שתמכו.

אך יוזמתו של שטרן לא הייתה הכשלון היחיד של הציונות הדתית בזירה הזו. לפני כשנה וחצי, עם תום כהונת הרב חיים דרוקמן כראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה, נותר התפקיד פנוי. שר הדתות באותם ימים היה נפתלי בנט, וסגנו היה הרב אלי בן דהן – מנכ"ל בתי הדין הרבניים לשעבר, אדם שמכיר את מערכות הדת בישראל לפני ולפנים.

במכרז לתפקיד באותה תקופה התמודדו מספר גורמים המזוהים עם הציונות הדתית, והמכרז אף הוארך לתקופה קצרה כדי להכשיר מועמדות של מתמודד נוסף. גם הפעם, כמו בסוגיית הרבנות הראשית, הפיצול בין פלגי הציונות הדתית מנע מהחברים להסכים על מועמד יחיד, וכך נרשמו שלושה מועמדים שכל אחד מהם ראה עצמו כמועמד הבית היהודי.

התמודד אפילו הרב חיים אמסלם, בעל הרקע הרחב והמקיף בענייני גיור, קיבל רמיזות מהבית היהודי כי היא תתמוך במועמדותו.

שלושה רבים, בא הרביעי ולוקח. מי שזכה לבסוף בתפקיד היה הרב יצחק פרץ, נציג המזוהה עם ש"ס. הציונות הדתית, שמציגה כישרון מופלא להחזיק בכל הקלפים ולהפסיד פעם אחר פעם, עשתה זאת שוב.

במעין סגירת מעגל, התפרסמה בשבוע שעבר יוזמת הרבנים לגיור פרטי במקביל לידיעה שח"כ אלעזר שטרן חוזר לכהן בכנסת, עם התפטרותו של ח"כ שי פירון. מן הסתם נשמע עוד הרבה בנושא בקדנציה הקרובה, אבל כרגיל – הרבה רעש ומעט מאוד מעשה.

הדיון הזה אמנם לא מתקיים מספיק בחוגי הציונות הדתית, אך פתרון כולל שיכול לתת מענה לבעיות שירותי הדת בארץ הוא מהלך של הפרדתם מהמדינה ו"הפרטתם". הפרדה כזו הוכיחה עצמה במגוון דוגמאות בעולם ובארץ, וגם החוששים מהתפתחות של ספרי יוחסין בענייני נישואין לא יכולים להתכחש לעובדה שבדיקת ייחוס נעשית גם כך במספר חוגים בארץ.

אחרי המבול

רבות דובר בהחלטתו התמוהה של אביגדור ליברמן לסרב לישיבה בקואליציה. ההחלטה אינה טבעית מבחינה פוליטית, ויחסים אישיים בין מנהיגים אמנם בעלי משמעות אבל לרוב האינטרסים משמעותיים יותר.

גם ההצבעות של ליברמן, למי שעוקב, מתיישרות לא פעם עם עמדת הקואליציה, ודווקא בנושאים החשובים ביותר. מה יכול לגרום למפלגת אופוזיציה לתמוך בחוק הנורבגי שמוגדר כהוראת שעה, ואשר ייטיב רק עם חברי הקואליציה בכנסת הנוכחית?

התנהלות זו, כמו גם המשך מערכת היחסים החיובית של ליברמן עם השר גלעד ארדן ומנהיגים אחרים בקואליציה, משרטטים בבירור את נתיב הכניסה של ליברמן לקואליציה. משרד החוץ מונח על המדף ומחכה, וגם עודף התיקים שארדן לקח לעצמו, בונה תרחיש של "ויתור אצילי" מצד האחרון לטובת האחריות הלאומית והרחבת הקואליציה.

השבוע התבשרנו גם שנציגו של ליברמן לראשות עיריית ירושלים, משה ליאון, נכנס לקואליציית ראש העיר ברקת, בעוד צעד שמצביע על פייסנות ויישור ההדורים בין ליברמן לאנשי הליכוד. אם כך, הכל כבר מוכן: יש חתן, יש כלה, האולם מוכן, לא חסרים מתנדבים להיות שושבינים – אז מדוע אין לנו חתונה?

בהקשר הזה כדאי לראות מה מתרחש במשרדי הממשלה שהיו בשליטת ישראל ביתנו, בייחוד במשרדים שמעניינים אותה בקדנציה הנוכחית. מפלגה של שישה מנדטים לא תקבל יותר משני תיקים, וליברמן חושק בעיקר במשרד החוץ – עם יומרות אפשריות לביטחון הפנים. קשה להאמין שהשר זאב אלקין יוותר על משרד הקליטה לטובת ליברמן, וכך גם בנוגע לשר התיירות יריב לוין.

עם עלייתה המחודשת לכותרות של פרשת הכספים הקואליציוניים בשבוע שעבר, ניתן להניח שליברמן החליט להתנהל הפעם בזהירות יתרה. האיש, שחווה יותר מדי שנים את השילוב הלא נעים בין תקשורת וחקירות במשטרה, לא מעוניין לחזור שוב על הסאגה.

משרד החוץ, בו כיהן ליברמן תקופה ממושכת, עובר כיום תחת נתניהו – השר הממונה – שורה של שינויים ומינויים משמעותיים. לאחר שנים בהן ליברמן שאף למנות את ארדן לשגריר באו"ם, בא נתניהו והנחית שם את דני דנון. בברזיל – אחת ממדינות הציר שליברמן הגדיר בתחילת כהונתו במשרד – מונה דני דיין לשגריר, וגם פיאמה נירנשטיין, חברת הפרלמנט האיטלקי לשעבר, מונתה לשגרירת ישראל באיטליה. למינויים הבולטים בעמדות המשמעותיות הללו ניתן לצרף את גולת הכותרת – הצבת דורי גולד, איש אמונו של נתניהו, לתפקיד מנכ"ל משרד החוץ .

גם במשרד לביטחון פנים יש תכונה לאחרונה, אבל לא מהסוג החיובי. המשרד, שנוהל בשנים האחרונות בידי יצחק אהרונוביץ' איש ישראל ביתנו, כבר הרגיש כאילו היה מאחזו של האחרון שנות דור.

ייתכן שחיבורו של אהרונוביץ' למערכת המשטרתית אפשרה התנהלות בתרבות מסוימת, ועם התפתחות החקירות השונות נראה שהרבה צחנה עולה משורות המשטרה. חוקרים המנהלים מערכות יחסים פסולות עם בעלי ממון והשפעה, תופעות רחבות של הטרדות מיניות, טיוח פרשיות, התאבדות תת-ניצב, וכמובן אי-מינוי מפכ"ל בלב התקופה הסוערת, מעידים על קלקול מהותי במשטרה.

גורם המקורב לישראל ביתנו לא שולל שזו הסיבה לעיכוב בכניסת המפלגה לקואליציה. ליברמן מחכה מבחינתו בצדק לשוך המהומה, לסיום פרשיות הכספים הקואליציוניים, לסיום המינויים המשמעותיים בשירות החוץ, ולשקיעת האבק בשורות המשטרה. המשרדים הללו שהיו רשומים על שמו בולטים לרעה, וכרגע בשבתו באופוזיציה הוא יכול להימנע מלתת תשובות.

ליברמן, שמקפיד על הודעה תקופתית אודות קיצה הקרב של הקואליציה, מתקשה כבר זמן רב לשחזר את יכולות הניבוי הפוליטיות שאפיינו אותו בעבר הרחוק. אך ליברמן הוא עדיין אותו ליברמן: עושה מה שטוב עבור ליברמן באותו רגע. הוא יכול לפתוח מערכת בחירות בקמפיין חלוקת הארץ ולסיים אותה כנץ קיצוני, והוא יכול גם יכול להצהיר על בחירות חדשות בקרוב אך ליזום כניסה לממשלה חודשים ספורים לאחר מכן.

בוז'י הרצוג והמרד הערבי

זוכרים את המהומה הציבורית לאחר דברי נתניהו ביום הבחירות על "ערבים שנוהרים לקלפיות"? ריקושטים מהאמירה הזו הגיעו גם מוושינגטון הרחוקה, תוך התערבות בוטה של הממשל האמריקני בעניינים פנים ישראליים.

נזכרנו בדברים לאור התנהלותו של בוז'י הרצוג בשבועיים האחרונים בשדה הערבי-ישראלי. בדברים שנשא הרצוג לאחרונה, ניתן לראות קריאה מרומזת למרי אזרחי של ערביי ישראל. אך מדוע שמנהיג מפלגה ציונית ממלכתית, מפלגת שלטון בעיני עצמה, יסכים לקרוא למרי של אזרחי ישראל על בסיס אבחנה אתנית?

ובכן, כרגיל בפוליטיקה – הכל פוליטי. כשם שדברי נתניהו על ערביי ישראל נועדו ללחוץ על בלוטות הרגש של מצביעי הימין, כך גם הרצוג. עיון מהיר בספר המתפקדים של מפלגת העבודה מצביע על יותר מעשרה אחוזים של מתפקדים ערבים. זהו כוח משמעותי שהרצוג יזדקק לו בפריימריז במפלגת העבודה.

ייתכן שההכרזה הפומבית הזו מסמנת שהרצוג מתכוון להקדים את הפריימריז, מהלך שיהיו לו השלכות על קואליציית נתניהו במידה והרצוג יזכה.

אין לשלול אפשרות נוספת, בה הרצוג מנסה להחזיר לשיח הרלוונטי את השמאל המדיני שאיבד מזוהרו בשנים האחרונות. רק להזכיר, לפיד הולך ומסתמן כאופציה שלטונית, והוא כלל לא טורח לקרוץ לשמאל אלא למרכז ולימין.

הרצוג אולי עוד מאמין במתווה חלוקת הארץ. השבוע הטריח עצמו מנהיג העבודה עד למוקעטה ברמאללה, לחלות את פני אבו-מאזן המזדקן. וכך ישבו שני מנהיגים – אחד שמודיע כל שלושה חודשים על התפטרותו מהנהגת הרשות והשני שמודיע שהוא יחליף את נתניהו, ושוחחו על תיאוריות מדיניות שונות.

הרצוג לא פגש את ג'יבריל רג'וב או את מוחמד דאחלאן, שני כוחות עתידיים בולטים ברשות, אלא את הקשיש הנוח שעבר זמנו. אולי גם הרצוג מפנים שהמקום היחיד שנותר לו לפעול בו הוא שדה הדיבורים.