חוסר נאמנות כפולה

הנשיא אובמה, סגנו ומזכיר המדינה חזרו ונשבעו למנוע מאיראן נשק גרעיני. עכשיו הם סוללים במו ידיהם את דרכם של האייתוללות אל הפצצה הנכספת • ככל שנחשפים עוד פרטים על הסכם הגרעין, כך מתגלה עומק מסע ההטעיה וההונאה של ההנהגה האמריקנית כלפי מדינת ישראל והעם היהודי • אך לא מדובר בתקדים: התנכלות הממשל הדמוקרטי בארצות-הברית למאמצי ההצלה בתקופת השואה מלמדת כיצד ההיסטוריה נידונה לחזור על עצמה

בראשית השבוע נחשפה הערכת אמ"ן לפיה הסכם הגרעין צפוי למנוע מאיראן להפוך לגרעינית בעשור הקרוב, אך כשיפוג תוקפו תהיה איראן במרחק שבועות מפיתוח נשק גרעיני. שורה של פרסומים בכלי-התקשורת האמריקניים, שלוו בהסברים מגומגמים שסיפקו שר החוץ קרי ואנשיו בשימוע בקונגרס בנוגע ליכולת הפיקוח הרופפת על אכיפת ההסכם, מעוררים חשש שגם הערכה פסימית זו של אמ"ן היא אופטימית מדי. יש יותר מדי חורים בהסכם. מסתבר כעת כי לא רק שההסכם סולל את דרכה של איראן לתשתית גרעינית נרחבת בעוד כעשור, הוא גם מגביל את יכולת המערב לפקח על יישומו ולבדוק שאיראן איננה מפתחת נשק גרעיני בעוד ההסכם בתוקף.

השורה התחתונה היא שהמערב מסיר את הסנקציות מעל איראן, ולא מקבל מספיק בתמורה. איראן, לעומת זאת – מדינה שכלכלתה עמדה על סף קריסה וניתן היה להוביל אותה לוויתורים מרחיקי לכת – זוכה כעת בהטבות בשווי מאות מיליארדי דולרים, בשדרוג מעמדה הבינלאומי ובנתיב סלול להפיכתה למעצמה גרעינית.

במהלך השנים האחרונות התחייבו ברק אובמה ובכירי הממשל האמריקני עשרות פעמים כי ארצות-הברית תמנע מאיראן להשיג נשק גרעיני. יש לכך אין סוף דוגמאות בהתבטאויות פומביות של הנשיא אובמה ובכירי הממשל, ואין טעם להרחיב בכך פעם נוספת. כעת מתברר שאובמה ואנשיו סללו את דרכה של איראן להשגת ארסנל של נשק גרעיני בעוד כעשור. נאומיהם של הנשיא אובמה, סגנו ביידן, שר החוץ קרי והשגריר דן שפירו היו חסרי ערך. מטרתם היתה להוליך את ישראל שולל, לזרות חול בעיני התמימים שבינינו, ולמנוע מישראל לפעול בעצמה להבטחת בטחונה – במידה ותקיפה כזו אכן עמדה על הפרק. אין דרך אחרת לראות את הסכם הגרעין אלא כהפניית עורף אמריקנית מוחלטת, גורפת, כלפי ישראל.

ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, לדוגמה – האדם שהוביל את המאבק נגד האופציה הצבאית שהכין ראש הממשלה נתניהו נגד איראן – קיבל את ההתחייבויות האמריקניות כפשוטן ואמר לרשת  CBS בשנת 2012: "הנשיא אמר באופן גלוי כי האופציה הצבאית מונחת על השולחן ושאין בכוונתו לתת לאיראן להשיג נשק גרעיני, ומניסיוני, אני בדרך כלל סומך על נשיא ארצות-הברית".

לפי חשיפת אילנה דיין, לצד הרמטכ"ל אשכנזי, סירב דגן בשנת 2010 להנחיית נתניהו "לדרוך את המערכת" לקראת אפשרות לתקיפה באיראן, בטענה כי מדובר ביציאה למלחמה שלא אושרה על-ידי הקבינט. דגן ואשכנזי סברו שישראל יכולה לסמוך על בעלת-בריתה, המעצמה החזקה בעולם, שתבטיח את בטחונה. הם האמינו לאובמה כשאמר ש"כל האופציות על השולחן", ולבכירי הממשל שאמרו שההכנות לתקיפה אמריקנית באיראן, במידה והמשא-ומתן ייכשל, בעיצומן. במקום לסמוך על עצמנו, הטילו דגן, אשכנזי והנשיא דאז פרס את יהבם על הנשיא אובמה.

להכות על חטא?

האם כעת, לאחר שהנשיא אובמה סלל את דרכה של איראן אל הגרעין הנכסף, יכירו בטעותם אלו שסמכו על אובמה? האם מי ששללו תקיפה באיראן יכו כעת על חטא? האם יתייצבו מאחורי מאבקו העיקש של נתניהו נגד האסון המסתמן, גם אם הסיכויים לכך אינם גבוהים? זוהי אפילו לא שאלה רטורית. לא רק שהחסידים השוטים של ממשל אובמה לא מכירים בטעויות המרות שביצעו בעבר, הם ממשיכים לחבל מבית במאמציו של ראש הממשלה לשכנע את הקונגרס להצביע נגד הסכם הגרעין.

כך, בוז'י הרצוג מצהיר ש"אסור להכנס לעימות חזיתי עם אובמה"; ציפי לבני דורשת לכנס את ועדת חוץ ובטחון לדון "בקמפיין שמנהל ראש הממשלה בנימין נתניהו בקונגרס האמריקני ובקרב הקהילה היהודית נגד הסכם הגרעין עם איראן"; זהבה גלאון מאשימה שמאבקו של נתניהו מאופיין ב"ניסיונות האובססיביים להשתתף בפוטש נגד הנשיא בקונגרס האמריקני", וש"הדבר היחיד שהוא רוצה זה לנצח בקרב אגו מול הנשיא אובמה"; ואילו אמיר אורן, הפרשן המדיני-בטחוני של 'הארץ', מתסיס קצינים באמ"ן לצאת בפומבי נגד עמדת נתניהו.

הטענה שמאבקו של נתניהו למניעת אישור ההסכם בקונגרס פוגע ביחסי ישראל-ארצות-הברית היא נלעגת. ברק אובמה פיזר באוזנינו הבטחות, וכשהסטנו את מבטנו מהכביש דחף את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס ונתן לאיראנים רשות ולגיטימציה בינלאומית לפרוייקט הגרעין שלהם. כעת, כשישראל עושה ניסיונות נואשים לחלץ את עצמה, מבקשים לבני, הרצוג וגלאון להאשים את נתניהו בפגיעה ביחסים.

העובדה שישראל היא מדינה צעירה וחסרת מסורת ריבונית גורמת לכך שרבים בתוכה חסרים אינסטינקטים לאומיים, שבמדינות אחרות הם מובנים מאליהם. בריתות בין מדינות לא יכולות להתקיים על בסיס שבו צד אחד זורק את השני לכלבים, ואילו הצד השני משפיל מבט ואומר תודה. זוהי לא ברית כי אם השתעבדות לגחמות. אם ישראל רוצה להחזיק בבריתות בעלות ערך אמיתי, עליה להבהיר שיש מחיר והשלכות לאי-עמידה במחויבות של בעלת-ברית. מדינה שלא מכבדת את עצמה לא תזכה לכבוד משחקנים אחרים בזירה הבינלאומית. לא מאלו האמורים להיות בעלי-בריתה, ולא מיריביה. מאבקו הנחוש של נתניהו תוך שימוש בנכסים המדיניים-פוליטיים שבידינו, והעמידה הנחרצת על האינטרסים החיוניים לישראל, גם במחיר עימות עם נשיא ארצות-הברית, מבהירים שישראל היא מדינה שיש להתחשב בעמדתה ומחזקים את מעמדה הבינלאומי. לא להיפך.

וישראל היא אכן מדינה שיש להתחשב בעמדתה ובהשפעתה. אמנם מדינתנו קטנה ומוקפת אויבים, אך היא מעצמה אזורית במזרח-התיכון. יש לנו כוח צבאי, כלכלי, מדעי וטכנולוגי בלתי-מבוטלים. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור והמעצמה הצבאית החזקה ביותר באזור. אנו גם זוכים לתמיכה גבוהה בציבור האמריקני ובמדינות דוגמת קנדה ואוסטרליה. ולבסוף, ישראל גם נהנית מתמיכה הולכת וגוברת מצד חלקים בימין האירופי שמבינים שמדובר בעוגן של יציבות וקידמה בלב אזור ברברי למדי.

אובמה נמצא כעת על סף השנה האחרונה לכהונתו ומפלגתו עומדת בכניסה לשנת בחירות. יכולתו "להתנקם" בישראל מוגבלת ביותר. ממילא מי שמניח שאובמה יתנקם בישראל בשל יחסיו עם נתניהו מבין שאובמה איננו בעל-ברית אמיתי של ישראל, מכאן שהטענה לפיה נתניהו פוגע ביחסים עמו מביסה את עצמה.

הסכם הגרעין אליו חתר והוביל ברק אובמה הוא אסון אסטרטגי מבחינת ישראל, שלא הותיר לנתניהו כל ברירה זולת להיאבק בו בכל האמצעים. לא נתניהו אחראי לדרדור היחסים עם ארצות-הברית כי אם נשיא ארצות-הברית עצמו, שהפקיר את בטחון ישראל. אלו המבקשים להתחנף לאובמה גם לאחר שזנח את הבטחותיו אלינו מעבירים מסר לפיו ניתן לדרוך על היהודים, כולל סיכון קיומה של מדינת ישראל, מבלי שהיהודים אפילו ישיבו מלחמה, מבלי שיביעו מחאה.

לא הבגידה הראשונה

בשנת 1968 התפרסם ספרו של ארתור ד. מורס 'והעולם שתק – עת נספו שישה מיליונים'. הספר, כתב אישום חריף, חושף כיצד ידעו ממשלות ארצות-הברית ובריטניה בזמן אמת על ביצוע הפתרון הסופי ולא עשו כמעט דבר לעצירת הרצח ההמוני שהפך לשואה, או להאטת קצב הרצח. וניתן היה לעשות רבות להצלת יהודים, גם מבלי לפגוע במאמץ המלחמתי – טיעון שמשמיעים אלו המבקשים להגן על ההחלטות שלא להפציץ את מחנות ההשמדה ופסי הרכבת שהובילו אליהם.

לאורך מאות עמודים מציג מורס את המידע הרב שזרם, ממקורות יהודיים וממקורות אירופיים, מניצולים שנמלטו, מפרטיזנים וממרגלים. המברקים שהגיעו כללו דיווחים על העברת מאות אלפי יהודים מהגטאות ועל היעלמות קהילות שלמות ברכבות מזרחה, לצד תיאורי ערימות הבגדים וקברי אחים המוניים. ב-20 בדצמבר 1941 דיווח ה'ניו-יורק פוסט' על המתה של אלף יהודים מווארשה בגז, ובמרס 1942 כבר דווח ב'איסט לונדון אובזרבר' על רציחת יהודים באושוויץ. שגרירות הולנד בשווייץ מסרה דיווח על רציחת יהודים בגז במחנה מטהאוזן במאי 1942, ובאותו חודש העביר ארגון 'הבונד' דיווח ללונדון לפיו "הנאצים החלו בהשמדה פיזית של האוכלוסייה היהודית על אדמת פולין… הממשלה הגרמנית החלה לממש את התנבאותו של היטלר שבחמשת הרגעים האחרונים למלחמה… ישמיד את כל יהדות אירופה".

ב-2 ביולי של אותה השנה השמיע שמואל זיגלבוים את קריאתו הנואשת ברדיו הבריטי ודיבר במפורש "על החנקת האוכלוסייה היהודית בגזים מרעילים", ועל "השמדה מתוכננת של עם שלם". "הכריחו את הרוצחים הנאצים להפסיק את הרצח המתוכנן", זעק זיגלבוים. יותר מאוחר התאבד זיגלבוים בייאושו. ביוני 1942 הזהירה הממשלה הפולנית הגולה כי הגרמנים מנהלים השמדה שיטתית של היהודים ונקבו במספר של 700 אלף קורבנות עד לשלב הזה. "השמדת האוכלוסייה היהודית נעשית במימדים שלא יאומנו", ביקש ראש הממשלה הגולה שיקורסקי לעורר את ממשלות בריטניה וארצות-הברית לפעולה.

מסך עשן

ב-8 באוגוסט 1942 העביר גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, את ההתראה המוכרת בשם "מברק ריגנר". ריגנר החזיק ברשת קשרים ברחבי אירופה וקיבל לידיו דיווחים על הרצח ההמוני השיטתי. במברק מה-8 באוגוסט התריע ריגנר כי הגיע לידיו מידע ממקור גרמני בכיר (שבשנות ה-80 התגלתה זהותו – התעשיין הגרמני אדוארד שולטה) לפיו הגרמנים מתכננים השמדה שיטתית של כל יהדות אירופה באמצעות 'חומצה פרוסית' – היסוד הקטלני בגז ציקלון B.

המידע התקבל, תויק והוסתר מהציבור. הגורמים בממשל האמריקני שעמדו בקשר עם ריגנר, קיבלו הנחיה שלא להעביר את דיווחיו הלאה, כביכול מחשש לחשיפת מקורות. כאילו יש ערך לאותם מקורות אם לא נעשה כל שימוש במידע שהעבירו. הדם נשפך, הגופות נערמו ונשרפו, והמברקים טויחו.

דרכי ההצלה האפשריות

האישים והגופים שנאבקו לעצירת או להאטת ההשמדה סימנו כמה קווי מדיניות אפשריים להצלת כמה שיותר יהודים:

1. קריאה ישירה למעצמות הציר, באמצעות מדינות ניטראליות, לשחרר את היהודים, בלוויית ערובה של בעלות-הברית למצוא להם מקלט עד לתום המלחמה.

2. ביטולן הזמני של מכסות ההגירה לאמריקה כדי להאיץ את קצב קליטת הפליטים שעמד על אלפים בודדים מדי שנה במהלך המלחמה.

3. הרפיית ההסגר האנגלי-אמריקני כדי לאפשר משלוח מזון, ביגוד, תרופות וכספים ליהודים במחנות או במקלט בשטח הכיבוש והפיקוח הנאצי.

4. מאמץ של בעלות-הברית לשכנוע המדינות הניטראליות לפתוח את שעריהן בפני פליטים יהודים והתחייבות אמריקנית לסייע כספית במימון הטיפול באותם פליטים.

5. תביעה מהבריטים לבטל את הספר הלבן של 1939 ופתיחת שערי ארץ ישראל בפני פליטים יהודים.

6. סיוע כספי וארגוני לאישים ולגופים שעסקו בהצלה מחתרתית של יהודים.

7. הרתעת אנשי הממסד הצבאי והשלטוני הגרמני, כמו גם ראשי המשטר בגרמניה ובעלות בריתם, מהשתתפות במסע ההשמדה; ההרתעה אמורה היתה להיות מלווה באיום ברור כי כל המעורבים ברצח העם ישלמו במלוא חומרת הדין לאחר המלחמה.

בכל אחד מהתחומים הללו הפגינו הבריטים, ובעיקר האמריקנים, שילוב מצמרר של אדישות פושעת, רפיון, אטימות לב, חדלות אישים, סחבת בירוקרטית, חוסר אכפתיות, רשלנות, מנהיגות כושלת מבחינה מוסרית וגם מידה לא מבוטלת של אנטישמיות בקרב עובדי מחלקת המדינה ושירות החוץ האמריקני והבריטי.

חסידי אומות העולם שפעלו לעיתים קרובות לבדם, ובמשאבים מוגבלים, והצילו עשרות ומאות אלפי יהודים, מוכיחים כי מאמץ אמיתי מצד בעלות-הברית יכול היה להציל מאות אלפי יהודים, אולי יותר. לעיתים לא היה צורך במאמץ מיוחד, זולת חתימה על אישורים בירוקרטיים להרחבת מכסות ההגירה ליהודים, או מתן אישור להעברות כספים לגופי ההצלה המחתרתיים שהגיעו לקצה גבול היכולת. הללו נאלצו להגביל את פעילותם בשל מחסור במשאבים. גם העובדה שהקהילות היהודיות בארצות-הברית הסכימו לממן את הפעולות מכספי תורמים, לא הצליחו לגרום לפקידי מחלקת המדינה להעניק את האישורים הנדרשים. הדוגמאות שמספק מורס בספרו רבות ומקוממות. קצרה היריעה ולכן נסתפק בכמה בלבד.

הרתעת הפושעים?

החל מאוגוסט 1942 הפעילו הבריטים לחצים על הממשל האמריקני להצטרף להקמת ועדה לפשעי מלחמה שתכין את המסגרת המשפטית להענשת פושעי מלחמה לאחר המלחמה. מטרת הוועד היתה להרתיע את הנאצים ועוזריהם כי ישלמו מחיר כבד, לכל אורך שדרת ההיררכיה של מנגנון הרצח וההשמדה. הממשל האמריקני דחה את מתן התשובה לפניות הבריטים במשך חודשים, על אף פניות חוזרות ונשנות. לבסוף, כשכבר התקבלה מארצות-הברית תשובה חיובית – בעקבות הלחץ הציבורי הגובר – התברר כי הנשיא רוזוולט ביקש לצמצם את סמכויות הוועדה ולצנן את האפקט שיושג מעצם הקמתה; מחלקת המדינה הודיעה, כי הנשיא רוזוולט ביקש להדגיש כי רק המנהיגים הנאציים ייענשו על-ידי הוועדה לפשעי מלחמה. "מספרם של קצינים כאלה", אמר הנשיא, "יהיה בודאי קטן מאוד ביחס לאוכלוסיה הגרמנית כולה". ההודעה הרשמית על הקמת הוועדה כללה את הסתייגות רוזוולט לפיה יהיו כל המעורבים זולת המנהיגות הנאצית, פטורים מלתת את הדין.

ב-8 בדצמבר 1942 קיבל רוזוולט משלחת של מנהיגים יהודיים בבית הלבן והתחייב כי ארצות-הברית ובעלות בריתה ינקטו את כל האמצעים לשים קץ לפשעים "ולהציל את אלה שעדיין ניתן להצילם". מספר הנרצחים עד לאותו זמן הוערך במיליון. העובדות מלמדות שאפילו במילים שנועדו להרתיע את הנאצים ועוזריהם נקט רוזוולט במשורה ובאופן מסויג, והדבר לא השתנה גם לאחר פגישה זו.

קריאה נואשת לעזרה

ביוני 1940 מינה רוזוולט את ברקינרידג' לונג, מעריץ נלהב של מוסוליני בעברו, שמיתן את עמדותיו בשנים שלפני המלחמה, לתפקיד עוזר סגן שר החוץ. תחת אחריותו הועמדו 23 מתוך 42 מחלקות המשרד – בהן האחריות על מחלקת האשרות שפיקחה על זרים, בהם פליטים, שנכנסו לארצות-הברית.

לונג סירב לערוך ולו תיקונים קוסמטיים בתקנות ההגירה המסורבלות, על-אף ההשמדה חסרת התקדים שהתחוללה באירופה. הוא סירב לשנות אפילו את הנוהל שקבע כי יהודי שנמלט מהגסטאפו חייב להמציא תעודת יושר משטרתית מעיר הולדתו בגרמניה שתעיד על אופיו הטוב. לונג ועוזריו סירבו לבקשות מקלט מצד יהודים, והשתמשו בנימוק שיש להגן על המולדת מפני חדירת סוכנים נאצים מאירופה.

בינואר 1943 העביר ריגנר מברק לפיו מדי יום מוציאים הגרמנים להורג 6,000 יהודים בפולין. הבריטים התקוממו לנוכח חוסר העשייה מצד האמריקנים, ולאחר לחצים חוזרים ונשנים מצדם הוחלט על קיומה של ועידת ברמודה במטרה לבחון דרכים יעילות להצלת יהודים. ביום בו נפתחה הוועידה פרץ מרד גטו וארשה. ביום התשיעי למרד כתבו מנהיגיו: "רק כוחן של בעלות-הברית יוכל להושיט עתה עזרה פעילה ומיידית. בשם מיליוני יהודים נשרפים ונרצחים ונקברים חיים, בשם אלה המשיבים מלחמה שערה ובשם כולנו, הנידונים למוות, אנו קוראים לעולם כולו… בעלי בריתנו הקרובים ביותר חייבים סוף סוף להבין את מידת האחריות הנובעת מתוך אדישות כזו לנוכח פשע שאין כדוגמתו, המבוצע כנגד עם שלם, שסיומו הטרגי מתרחש בימים אלו. התקוממות הגבורה, שאין לה אח ורע בהיסטוריה, של בני הגטו הנידונים למוות, חייבת לעורר לבסוף את העולם למעשים ההולמים את חומרת השעה".

למזכיר המשלחת האמריקנית לוועידת ברמודה מונה אדם בשם רוברט בורדן רימס. אותו רימס האשים בעבר את גרהארט ריגנר בהפצת "סיפורי זוועה". הוא אמר לאנשי ממשל בריטים להתייחס לידיעות על ההשמדה בספק, שכן מקורות המידע העיקריים על האכזריות הגרמנית היו יהודים, וכאשר תבע נשיא קוסטה ריקה למחות על הפקודה הגרמנית להשמדת היהודים האשים רימס כי: "לידיעתך הסודית, מקור הפקודה האמורה.. הוא מנהיג יהודי בז'נווה".

רימס, יש לציין, היה אחד מאלו שדחפו למיתון ההצהרה האמריקנית בדבר הקמת בית הדין לשיפוט פושעי מלחמה שהוזכר לעיל. קשה אם כן להיות מופתעים מכך שוועידת ברמודה התבררה כמסך עשן נוסף, שביקש להציג דימוי של מאבק להצלת יהודים בשעה שדבר לא נעשה בפועל. הוועידה נמנעה אפילו מלציין כי מטרתה הצלת יהודים והכריזה כי עליה להביא "להצלת מספר ניכר של פליטים, בני כל הגזעים והלאומים". בסיכומי הוועידה הוכרז, כי תפעל להרחבת 'הוועדה הבין-ממשלתית לבעיית הפליטים'. מזכירה של אותה ועידה בין-ממשלתית בשנים 1942-43 היה אותו רוברט בורדן רימס. לאחר המלחמה העיד, כי "אין הוא זוכר ששלח או קיבל שדר אחד בשמה". במילים אחרות: ועידת ברמודה שכונסה בעקבות לחץ ציבורי כנגד האדישות וחוסר המעש של המעצמות לעצירת ההשמדה, החליטה לקרוא להרחיב את סמכויות הוועדה שלא עשתה דבר להצלת היהודים עד לאותה עת.

הדיפולמט מירון ס. טיילור סיכם כבר ב-30 באפריל 1943 (כשבוע וחצי לאחר פרוץ מרד גטו ורשה): "ועידת ברמודה היתה, לדעתי, בלתי יעילה בתכלית, ואנו ידענו כי כך תהיה". ריצ'רד קידסטון לאו, ראש המשלחת הבריטית, ציין ב-1965: "היה זה מאבק על צידוק עצמי. חיפוי על אי-פעולה. אמרנו כי תוצאות הועידה הן סודיות, אך אינני יכול להיזכר בתוצאות כלשהן". קריאתם הנואשת של מורדי גטו וארשה נותרה בלא מענה.

אפשרות הבריחה לארץ ניטראלית

בשנת 1943 הציעה ממשלת שוודיה לארצות-הברית ולבריטניה תכנית לפיה שוודיה תפנה לגרמניה בבקשה לשחרר 20 אלף ילדים יהודים ולהעבירם לשטח שוודיה. עד לאותו שלב כבר הכניסה שוודיה לשטחה 35 אלף יהודים, והיא ביקשה את סיוען הכספי של ארצות-הברית ובריטניה ואת הסכמתן ליישב את הילדים בארץ ישראל או בארץ מקלט אחרת. ב-19 במאי 43' הביע משרד החוץ הבריטי את הסכמתו והעביר את הפניה השוודית למשרד החוץ האמריקני.

ב-5 ביוני הודיע צוותו של עוזר סגן שר החוץ ברקנרידג' לונג כי אין לנקוט כל פעולה ביחס להצעה השוודית עד להשגת הסכם אנגלו-אמריקני כולל בדבר ההוצאות על פליטים בכלל, וכי אישור ההצעה יתעכב עד לאישור תקציב מתאים. באותה עת הסכימו מוסדות צדקה יהודים לשאת במלוא עלות ההעברה והטיפול בילדים, אולם מחלקת המדינה עיכבה את תשובתה במשך חודשים ארוכים.

ב-12 באוגוסט הודיעו האמריקנים לבריטים, כי הם טרם הגיעה להחלטה. פניות הבריטים נותרו בלא מענה עד שב-11 באוקטובר נתקבלה מארצות-הברית תשובה מוזרה לנוכח המתרחש באותה עת לפיה: "התכנית להצלת היהודים, כפי שהוצעה על-ידי שוודיה, עלולה לעורר את חמתם של הגרמנים".

שמונה חודשים לאחר הפניה השוודית הגישו בריטניה וארצות-הברית לשוודים תכנית "מתוקנת" שכללה גם העברה של ילדים נורווגים, ולא רק יהודים. השוודים נדהמו. בשמונת החודשים הללו הושמדו במשרפות הרבה יותר מ-20 אלף ילדים יהודים, ובשלב הזה כבר חששו השוודים מזעמם של הגרמנים בשל ההגנה שהעניקו ליהודי דנמרק. השילוב שבין שני הגורמים הוביל את השוודים להעריך שההזדמנות חלפה, וכי בשלב זה הגרמנים לא יקבלו את ההצעה. הצלתם האפשרית של 20 אלף ילדים יהודים סוכלה למעשה על-ידי פקידי מחלקת המדינה.

הסתתרות בשטח הכיבוש והפיקוח הנאצי

בספטמבר 1943 ביקש ארגון ההצלה 'אוזה' סיוע כספי לצורך הצלתם של אלפי ילדים יהודים בצרפת. הארגון הצליח עד אז להציל את חייהם של אלפי ילדים על-ידי הסתרתם בבתים ובחוות באזורי הכפר, בבתי יתומים ובמנזרים. ב-11 בספטמבר ביקש הארגון סיוע דחוף: "ילדים נספים מחמת המחסור ב-2000 הפראנקים הדרושים לשלם את דמי הנסיעה לערי השדה. אפילו 3,700 הילדים השרויים במחבוא נמצאים בסכנה מכיוון שהקצבה החודשית על סך 600 פראנק אינה מובטחת לחודשים הבאים", כתבו אנשי הארגון. המוסדות היהודים בארצות-הברית הבטיחו כאמור לשאת בעלויות של מבצעי הצלה מסוג זה, וארגוני ההצלה בצרפת התחייבו כי הכסף לא ימצא את דרכו לידי הנאצים.

הכומר גלאזברג, אחד מאנשי ההצלה, אמר לאחר המלחמה שהיה ביכולתם להציל כמעט את כל 60 אלף קורבנות היהודים של הנאצים בצרפת אילו היו להם אשרות אמריקניות וכסף רב יותר. אך ועד ההצלה הבין-ממשלתי והפקידים שהיו אחראים על הצלת היהודים לא מצאו לנכון לסייע.

פרשה דומה התרחשה ברומניה. ב-1943 הבין המארשל אנטונסקו כי פני המלחמה השתנו וכי הגרמנים בדרך לתבוסה. הוא חשש לגורלו בשל חלקו בגירוש 185 אלף יהודים למחנות באוקראינה וטבח מאות אלפים מיהודי רומניה; אנטונסקו קיווה לחמוק מעונש באמצעות הצעה שהעביר לבעלות-הברית בפברואר 1943 לפיה רומניה "מוכנה לשתף פעולה בהעברת 70 אלף יהודים רומנים לכל מקום מקלט שייבחר על-ידי בעלות הברית". אנטונסקו אף הציע שההעברה תתבצע באמצעות אוניות רומניות.

הצעת אנטונסקו נותרה בלא מענה, עד שבאפריל הועבר מסר נוסף מגרהרד ריגנר: "פעולת הצלה רחבה אפשרית לגבי רומניה… בתנאי שיועמדו לרשותנו סכומי הכסף הדרושים". הסכום המוערך עמד על כ-600 אלף דולר וריגנר התחייב כי הכסף לא ימצא את דרכו אל הנאצים שכן "העברת הכסף לרומניה אינה הכרחית, אם תינתן ערובה מוחלטת כי הכסף יופקד… וישולם לאחר המלחמה". תשובת מחלקת המדינה לפנייה התבטאה בדברי רוברט בורדן רימס:¨"יש לי אי אלו ספקות עזים לגבי הנושא שנזכר במברק. אך ראשית כל צריך ששאלות ממין זה יידונו בתחום סמכותה של הוועדה הבין-ממשלתית". הוועדה הבין-ממשלתית לא עשתה כאמור דבר, כפי שהעיד רימס עצמו.

ההצעה הרומנית התגלגלה בין פקידי מחלקת המדינה במשך חודשים מבלי שרומניה או ריגנר קיבלו תשובה, למרות פניות חוזרות ונשנות וחזרה של הרומנים על התחייבותם. מחלקת המדינה ומשרד האוצר זרקו את האחריות לטיפול בנושא מאחת לשני, ובסופו של דבר הסכים משרד האוצר להסדרים הכלכליים שהבטיחו שהכסף לא ייפול לידי הנאצים – זאת לאחר התערבות שר האוצר היהודי מורגנטאו. אולם התשובה האמריקנית עוכבה על-ידי מחלקת המדינה במשך חודשים. רק בספטמבר 1943, שבעה חודשים לאחר הפניה מהרודן הרומני, קיבלה פעולת ההצלה את אישור מחלקת המדינה האמריקנית, אולם בשלב זה נתקלה התכנית בהתנגדות של הביורוקרטיה הבריטית שעד אז תמכה בתכנית. בנובמבר 43' הודיע הציר האמריקני הריסון כי המיניסטריון הבריטי ללוחמה כלכלית מתנגד לתכנית ולכן יש "לעכב בינתיים את מתן ההסכמה".

ב-15 בדצמבר 43' כתבו הבריטים: "קיבלנו את השקפת משרד החוץ על הצעת האוצר של ארצות-הברית להרשות את העברתם של 25,000 דולר לשוויץ כתשלום ראשון לצורך מימון ההוצאות להצלת יהודים מצרפת ומרומניה. אנשי משרד החוץ חוששים מפני הקשיים הכרוכים בסידור מספר ניכר של יהודים, אם יינצלו… הם משערים כי יהיה זה, כנראה, כמעט בלתי אפשרי אם לא בלתי אפשרי לחלוטין, לטפל במספר כה גדול כ-70,000 פליטים, שהצלתם חזויה בתכניתו של ריגנר".

במילים אחרות: אנשי משרד החוץ הבריטי ביקשו לגזור את גורלם של 70 אלף יהודים למוות בשל הקשיים שצפו בטיפול בהם. ב-1943 ראוי לציין, עמד הספר הלבן של בריטניה בתוקפו וסגר את שערי ארץ ישראל. לארצות-הברית נכנסו באותה שנה רק 23,725 פליטים מתוך מכסת הגירה שעמדה על 150,000.

שר האוצר היהודי הנרי מורגנטאו קיבל את הדברים בתדהמה. באיחור ניכר הוא החל להפעיל את מלוא כובד משקלו וב-23 בדצמבר, באיחור של עשרה חודשים, ניתן האישור להוציא את פעולת ההצלה לפועל. "לרוע מזלם של היהודים, לא פעלו הנאצים על-פי לוח זמנים כה איטי", מסכם מורס את הפרשה.

כשהמצילים מסכלים את ההצלה

מורגנטאו נכנס בעובי הקורה ובחודשים שלאחר מכן הטיל על עוזריו לחבר דו"ח שיוגש לנשיא רוזוולט. בדו"ח נכתב כי פקידי משרד החוץ "לא זו בלבד שנמנעו מלהפעיל את המנגנון הממשלתי העומד לרשותם כדי להציל את היהודים מידי היטלר, אלא אף הרחיקו לכת עד כדי שימוש במנגנון ממשלתי זה על מנת למנוע את הצלתם של יהודים אלו. לא זו בלבד שנמנעו מלשתף פעולה עם ארגונים פרטיים במאמציהם… אלא אף נקטו אמצעים שנועדו למנוע הוצאתן לפועל של תכניות אלו".

… "בעוד שמשרד החוץ חוקר כך את כל בעיית הפליטים, בלא להבחין בין השרויים בסכנת מוות מיידית לבין אלה שאינם שרויים בה, הונח למאות אלפי יהודים למות ולהיכחד".

המסמך ציטט גם קביעה של נציב ההגירה ושירות ההתאזרחות, לפיה מאז 1862 לא היה מספר כה קטן של זרים שנכנסו לארצות-הברית. מורגנטאו העניק למסמך את הכותרת "דין וחשבון אישי לנשיא", ומסר אותו לרוזוולט ב-16 בינואר 1944. במסמך כתב מורגנטאו כי: "קרוב לוודאי שאינך בקיא כמוני באוזלת ידם המוחלטת של פקידים מסוימים במשרד החוץ, המופקדים על ביצועה של מדיניות, שלא נקטו שום פעולה יעילה כדי למנוע את השמדת היהודים באירופה הכבושה… אם כי נקטו אמצעים כגון ארגונים בין-ממשלתיים לעריכת סקר על בעיית הפליטים, ועל ידי זה עוררו את הרושם כי ניתן לצפות לפעולה חיובית, לא בוצע למעשה שום דבר…".

מורגנטאו איים למעשה על רוזוולט, כי ייתן פומבי לדברים במידה ומדיניות ארצות-הברית בנושא ההצלה לא תשתנה מהקצה אל הקצה. רק בעקבות איום זה הורה רוזוולט על הקמת 'המועצה לפליטי מלחמה'. גוף זה הציל בשנה האחרונה למלחמה את חייהם של מאות אלפי יהודים.

סוגרים את השערים

מזכיר המדינה קורדל האל השיב לפניות החוזרות להגדיל את מכסות ההגירה ליהודים וכתב במאי 1943 כי: "איני יכול להמליץ כי נכניס פליטים כאורחים זמניים, שעל-ידי כך נחשוף עצמנו להאשמות אפשריות של ביטול או של עקיפה של עקרונות המוצא הלאומי הגלומים בחוקי המכסה". הנשיא רוזוולט הסכים עם האל וסיכם: "כבר הכנסנו מספר גדול".

האל לא הסתפק בדחיית הבקשות מצד ארגוני ההצלה והדיפלומטים שכן ביקשו לסייע לזרם הבלתי פוסק של יהודים שהתחננו על חיי משפחותיהם, ותלה את סירובו בדאגה כביכול לגורלם של הפליטים שבכל זאת הצליחו להיכנס לארצות-הברית. לטענתו אסור היה להגדיל את מכסות ההגירה שכן: "הדבר עלול להסתיים בהעלאת שאלת הפליטים כולה בפני הקונגרס, שבו רווחה נטייה לקיצוץ דרמטי של ההגירה לארץ זו בשעת מלחמה… איני יכול להמליץ כי נעורר את השאלה בדבר הקלת חוקי ההגירה שלנו ולהסתכן במחלוקת מרה וממושכת בקונגרס בשאלת ההגירה בהתחשב במספר הנדיב של פליטים, שכבר הכנסנו".

האל, במילים אחרות, סירב לסייע למאות אלפי יהודים בשם הדאגה למעטים שנכנסו למדינה. חשש שכזה מעולם לא עמד באמת על סדר היום; דעת הקהל האמריקנית ציפתה מהממשל לפעולה ביעילות להצלת יהודים.

העובדות הן שבין 1933 ל-1943 היו למעלה מ-400 אלף מקומות שלא נתמלאו במסגרת מכסות ההגירה לארצות-הברית מהארצות שבשליטת הנאצים. פקידים בכירים במחלקת המדינה אף הציגו מידע שקרי כשנדרשו לתת דין וחשבון על פעילותם בנושא. בתשובה לשאלת חבר הקונגרס רוג'רס השיב  ברקינרידג' לונג כי "מאז עליית משטרו של היטלר ורדיפות היהודים ועד היום, הכנסנו לארץ זו 580,000 פליטים בקירוב". זה היה שקר גמור. הדו"חות של מחלקת ההגירה גילו כי מתוך 476,930  מהגרים שנכנסו למדינה בין יולי 1933 ליולי 1943, רק 165,766 היו יהודים. מתוכם 138,000 פליטי רדיפות. בעשור זה יכלו מכסות ההגירה הקיימות, מבלי שיורחבו אפילו, לאפשר את קליטתם של 1,500,000 יהודים לו היו עובדי מחלקת המדינה מקלים על הנהלים הבירוקרטים שהותאמו למצבי שגרה ולא לשעת חירום בה נרצח עם שלם.

החלטת קורדל האל שלא להגדיל את מכסות ההגירה ליהודים הועברה לקונסולים האמריקנים שמעבר לים; אלה עמדו בלחץ בלתי פוסק של יהודים מבקשי הצלה וארגונים שעסקו בנושא. לשם השוואה, ולהבנת משמעות ההחלטה, די להשוות זאת לפעולתו של ראול וולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל את חייהם של עשרות אלפי יהודים באמצעות חלוקת דרכוני חסות, שיכון בבתי מחסה והשבת אנשים מרכבות למחנות ומצעדות המוות. מחלקת המדינה יכלה עם מעט רצון והוראות פעולה להציל את חייהם של מאות אלפי יהודים.

ב-12 במאי 1943, יום לאחר נעילת ועידת ברמודה, התאבד שמואל זיגלבוים, חבר הממשלה הפולנית הגולה. במכתב ההתאבדות כתב: "איני יכול לשתוק, איני יכול לחיות בעוד שארית הפליטה של יהודי פולין, אשר אני מייצגם, הולכים ונכחדים. חברי בגטו וארשה מתו בנושאם בידיהם כלי נשק בקרב הגבורה האחרון. לא עלה בידי למות כמוהם, יחד עמם, אך אני שייך להם ואל קבריהם ההמוניים".

"במותי רוצה אני להשמיע את המחאה העזה ביותר נגד האדישות שבה משקיף העולם על הנעשה ומרשה את השמדתו של העם היהודי. אני יודע מה דל הוא ערכם של חיי אנוש כיום, אך מאחר שלא היה לאל ידי לעשות דבר בחיי, אולי אסייע במותי להפרת האדישות של אלה העשויים עתה, ברגע שהוא אולי האחרון, להציל את יהודי פולין המעטים שנותרו בחיים… אני נפרד מכולם ומכל שהיה יקר לי ושאהבתי!".

הפצצת מחנות ההשמדה

כשמסתכלים על מכלול המדיניות של מחלקת המדינה, ועל התנהלות הנשיא רוזוולט, ניתן להתייחס בספקנות רבה לטענה כי בעלות-הברית נמנעו מלהפציץ את מחנות ההשמדה מכיוון שהדבר היה פוגע במאמץ המלחמתי, ומשום שהללו היו רחוקים מדי עבור מפציצי הקרב.

בחודשים יוני-יולי 1944 תבע ראש 'הוועד לפליטי מלחמה' ג'ון פהלה להפציץ את מחנות ההשמדה, או לכל הפחות את פסי הרכבת שהוליכו אליהם. "אם ייהרסו מתקני הרצח המשוכללים ליד בירקנאו כמעט אין ספק שהגרמנים לא יוכלו לחזור ולהקימם במשך זמן מה…", כתב פהלה והוסיף: "אני ממליץ בתוקף כי משרד המלחמה ישקול ברצינות את האפשרות להרוס את תאי ההרג ובתי המשרפות בבירקנאו באמצעות פעולת הפצצה ישירה".

ג'ון מאקלוי, שהיה אחראי על הקישור בין הוועד לצבא, השיב לפהלה כי מטה המבצעים בחן את הצעתו אך דחה אותה, מכיוון שהמטרה רחוקה מדי עבור מפציצי הקרב. תביעות חוזרות ונשנות להפצצת המחנות הועלו על ידי הממשלות הגולות של צ'כיה ופולין שאף סיפקו מידע מודיעיני מדויק על המחנות, ועל נתיבי פסי הרכבת שהובילו אליהן. הפניות נענו כולן בשלילה בנימוק שהדבר יוביל להסטת משאבים הנחוצים לניצחון במלחמה, שהוא הדרך היחידה לעצור את ההשמדה. באחד המברקים אף טען מאקלוי כי ההפצצה "עשויה לעורר פעולות נקמניות עוד יותר מצד הגרמנים", שבאותה עת חיסלו כ-10,000 יהודים מדי יום.

בעת פרסום ספרו של מורס לא היו בידיו הוכחות מכריעות בנושא. אולם לאורך השנים החלו להצטבר עדויות של ניצולים במחנות לפיהם ראו בעיניהם הפצצות של מפציצים אמריקאים בקרבת מחנות ההשמדה. עדות מכריעה סיפק לא אחר מג'ורג' מקגוורן, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות 72' (הפסיד לריצ'רד ניקסון) שהיה טייס מפציצי קרב במלחמת העולם השנייה. מקגוורן, שהוצב עם הטייסת שלו באיטליה, אמר כי החל מסתיו 1943 היה אושוויץ בטווח הגיחות של מפציצי חיל האוויר. הוא העיד כי בקיץ 1944 החלו חילות האוויר של בעלות הברית בהפצצת מפעלי שמן סינתטי בשלזיה, אחד מאותם מפעלים מוקם במרחק פחות מ-8 ק"מ מתאי ההשמדה באושוויץ. מקגוורן העיד כי השתתף באופן אישי בגיחה שהפציצה באושוויץ בחג המולד (דצמבר) 1944, אך לדבריו הוא וחבריו לא ידעו באותה עת על המתרחש במקום. הממשל האמריקני, חשוב להדגיש, ידע בשלב הזה באופן מושלם על המתרחש במחנה בעקבות עדותם של שני יהודים שנמלטו מהמחנה וחיברו את המסמך שנודע בשם 'הפרוטוקולים של אושוויץ'. צילומי אוויר של המחנה מלמדים כי מטוסי בעלות הברית חלפו מעל המחנה, ידעו היטב על המתרחש בו, ויכלו להפציצו באותה עת בוודאות.

"אין כלל מקום לשאלה אם היינו צריכים לפעול באושוויץ", אמר מקגוורן בראיון לטלוויזיה הישראלית. "היה לנו סיכוי לא רע למחות את פסי הרכבת האלה מעל פני האדמה, מה שהיה פוגע בהעברת האנשים לתאי המוות האלה, והיה לנו סיכוי די טוב להשמיד את תנורי הגז האלה".

הטענה לפיה הפצצת המחנות או פסי הרכבת היתה מסיטה משאבים יקרים במלחמה להכרעת הנאצים נראית קלושה לאור העובדה שמטוסי בעלות הברית טסו בקרבת המחנות, ולאור העובדה שבעלות הברית נמנעו מהפצצת מחנות וקווי רכבת שהובילו למחנות שהיו קרובים יחסית לשטחים שבשליטת בעלות הברית. בעלות הברית יכלו להפציץ את מחנה מטהאוזן באוסטריה או את מחנה דכאו בגרמניה. דבר מכל אלו לא נעשה.

בין אז להיום

פרק אפל זה בהיסטוריה מלמד כי החלטת אובמה והממשל הנוכחי על נטישת בת בריתה של ארה"ב, איננה הפעם הראשונה בה הפנה הממשל האמריקני עורף לעם היהודי ולהתחייבויותיו הפומביות כלפינו. גם אז, כמו היום, עמד בראשות הממשל נשיא דמוקרטי. גם אז, כמו היום, טענו המפקירים כי מדיניות תקיפה יותר תסכן דווקא את היהודים. גם אז, כמו היום, פטרו אנשי מחלקת המדינה ובכירי הממשל את האזהרות בדבר סכנת ההשמדה הנשקפת ליהודים באומרם כי "המקור למידע זה הוא מקורות יהודים בלבד", ועל כן יש להתייחס אליהם בספקנות. גם אז, כמו היום, היו יהודים שתבעו לנקוט קו הסברתי נחרץ ותקיף יותר למול ממשל אמריקני שהפקיר את בטחון היהודים. גם אז, כמו היום, הושמצו אותם יהודים שפעלו בנחרצות (הלל קוק, בן הכט ועוד) והוקעו כקיצוניים המסכנים את יחסו החם של הנשיא האמריקני כלפי היהודים.

הלקח שהיינו צריכים להפיק מהשמדת העם היהודי בשנות ה-30 וה-40 הוא בהיר וחד משמעי: אחרי הבריתות והיחסים ההדוקים, אסור לעם היהודי לסמוך על איש זולת על כוחו ויכולתו שלו. העם היהודי איננו חסר אונים כפי שהיה בשנות ה-40. חובתה של ממשלת ישראל לעשות כל שביכולתה כדי למנוע התהוות סכנה קיומית לעתיד המדינה והעם היהודי, כולל תקיפת מתקני הגרעין, במידה ותקיפה כזו עודנה אפשרית ויעילה. מלבד זאת חייבת ישראל לייצר הרתעה גרעינית אמינה שתגדיל את הסיכויים להרתיע אפילו מנהיגים ג'יהאדיסטים בעלי השקפת עולם משיחית דוגמת הנהגת איראן.