במקום להילחם בקיומה של ה"נכבה" הפלסטינית, יש לחזור ולהזכיר מי אחראי לה. העובדות הקשות עומדות לצידנו.
במקום להילחם בקיומה של ה"נכבה" הפלסטינית, יש לחזור ולהזכיר מי אחראי לה • העובדות הקשות עומדות לצידנו
"המחלה". שם בלתי מוגדר זה נהגו הבריות להגיד בעבר כאשר רצו לספר על מחלה מסוכנת במיוחד שאסור להגיד את שמה המפורש שמא תגרום עצם האמירה, להדבקה בנגע. בדרך זו נמנעו מלדבר במפורש על תופעות מביכות מן התחום המיני או האישיותי ואם כבר עלה הנושא לשיחה, התנהלה זו תוך צחקוקים ולחשושים. הניסיון המצטבר מוכיח שאין טעם בהשתקה. ברוח המאמר החותם את ספר קהלת "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע". רצוי לשוחח על נושאים מטרידים כיוון שהם יעלו בסופן של דבר למוקד הדיון ומוטב להיות ערוכים לאותה שעה שתבוא במוקם או במאוחר. משום כך, מותר, רצוי וחשוב לשוחח על המושג "נַכְּבָּה".
אסון דו-צדדי
ישראלי שעומד בפקק בצומת בית ליד או נוסע מכורדני למסמיה ובדרך חולף לצד אתר חיריה, איננו יכול להתייחס לשמות אלא כאילו היו כתובת גרפיטי דהויה ונטולת פשר. גם מי שמטייל בין חורבות אבן תימהוניות או משוכות צבר נטושות איננו רשאי להתייחס אל אלה כאילו הן פריט סתמי בנוף. במקומות הללו גרו אנשים שאינם גרים כאן עוד, וניתן להוסיף בלחש אך בקול צלול – וטוב שכך.
בדומה למונח "אינתיפאדה", גם במקרה של הנכבה הקדימה ההסברה הערבית את זו של מדינת ישראל. כך השתרש בתודעה המונח הערבי אל נכבה (النكبة), שמשמעותו 'אסון', והוא מבטא בתמצית את תוצאות המלחמה שהתחוללה בארץ ישראל בשנת 1948, אותה מלחמה הנקראת בפינו "מלחמת העצמאות".
ובכן, כל מלחמה, בכל מקום ובכל זמן, היא אסון בעצם התפרצותה. מלחמה זורעת מוות ואובדן לכל המעורבים בה, יש שהיא מחוללת אובדן של רכוש וריסוק של כבוד אישי ולאומי. כל הצדדים שהיו מעורבים במלחמת 1948 סבלו אובדן מר. אובדנם של הערבים היה גדול לאין ערוך מטעם אחד ויחיד – הם הפסידו במלחמה בה פתחו. מעתה אפוא, במקום להתכחש אוטומטית למושג הנכבה, אולי כדאי לנו לשקול לעשות בו שימוש. כמובן, בדגש על כמה עובדות שאותן הצד שמנגד נוטה "לשכוח".
אחריות התוקפן הערבי
ראשית, האחריות הבלעדית על האסון אשר פקד מאות אלפי הערבים בארץ ישראל מוטלת אך ורק על הערבים. על מנהיגותם המושחתת שנמלטה והותירה המון מבולבל, ועל צבאותיהם שלא השכילו ללכד את כוחותיהם ועל כן כשלו בכל חזיתות המערכה, אותה יזמו בעצמם. המונח נכבה בהקשר של תיאור תוצאות מלחמת העצמאות נוצק כבר בשנת 1948. הראשון שעשה שימוש במונח היה המזרחן הסורי פרופ' קונסטנטין זורייק שפרסם באותה שנה את ספרו "משמעות האסון" (معنى النكبة,'מענא אל-נכבה'). בספרו תקף זורייק את מדינות ערב: "שבע מדינות ערביות מכריזות מלחמה על הציונות בארץ ישראל, עוצרות חדלות אונים וסובבות על עקביהן. שבע מדינות מבקשות לבטל את החלוקה ולהכריע את הציונות, אך הן נוטשות את הקרב לאחר שהפסידו חלק נכבד מאדמת ארץ ישראל, אפילו אותו החלק ש"ניתן" לערבים. הן נאלצות לקבל הפוגה שאין בה לא יתרון ולא רווח מבחינתן".
הנכבה, כהגדרתה המקובלת כיום, הייתה אירוע דו סטרי. בשעה שהיהודים תקפו כפרים ערבים, תקפו צבאות ערב ישובים עבריים ואף כבשו אחדים מהם ובכלל זה העיר העתיקה בירושלים, גוש עציון, ניצנים, משמר הירדן ועוד. העובדה שמנין הפליטים היהודים בתום המלחמה עמד על שבעת אלפים, כאחוז מהמניין המשוער של הפליטים הערבים, נבעה אך ורק מן העובדה שהיהודים היו אלה שניצחו בקרבות. הטבח בתום קרב גוש עציון מעיד על אשר היה עשוי לקרות לו היו התוצאות הפוכות.
מי בגד בפליטים?
מעיון בפרוטוקולים של ישיבות ממשלת ישראל עולה הרושם שמרבית השרים לא חשו צער על הסתלקות הערבים. עם זאת, היו הבריחה והגירוש תוצר של המלחמה ולא תכנית פעולה שיטתית. על כן יש לדחות את האמירות המופיעות במנשרי ההסברה שהפיקה הרשות הפלסטינית בשנת 2011: "הנכבה של פלסטין היא תהליך של טיהור אתני המלווה בחורבן ובעקירה חמושה ושיטתית של עם מארצו, כדי שאת מקומו תתפוס אומה אחרת. הנכבה הפלסטינית התרחשה כחלק מתוכנית צבאית דקדקנית מעשה ידי אדם, שלקחו בה חלק מדינות גדולות – והביאה לטרגדיה הגדולה שפקדה את העם הפלסטיני".
ההפך הוא הנכון. ההנהגה הערבית בראשות חאג' אמין אל חוסייני היא שהביאה לטיהור אתני של יהודי יפו בשנת 1921, לטיהור אתני של יהודי חברון, שכם ועזה בשנת 1929 וביקשה להביא להשמדה כוללת של יהודי ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה, בחסות הקורפוס האפריקני הנאצי אשר, כידוע, לא הצליח להגיע לארץ ישראל.
סוגיית הפליטים, הערבים והיהודים, הלכה והתעצמה עוד תוך כדי המלחמה. עד חודש ספטמבר 1948 ניסה מתווך האו"ם הרוזן ברנדוט להשתית כל הסכם על עקרון לפיו: "תוכר זכותם של כל תושבי ארץ ישראל, שמחמת התנאים שנוצרו על-ידי היריב עזבו את מקומות מגוריהם, לשוב לבתיהם לאלתר וללא תנאי ולקנות שוב חזקה ברכושם".
ביום 17 בספטמבר 1948 הרגו לוחמי לח"י את הרוזן ברנדוט (להתנקשות לא היה כל קשר לסוגיית הפליטים ונבעה מעמדתו של המתווך בנוגע לירושלים). את מלאכת התיווך נטל על עצמו האמריקני ראלף באנץ'. הוא זימן את הצדדים לארמון השושנים ברודוס ושם ניהל באופן מבריק משא-ומתן שנחתם בשורה של הסכמי הפסקת אש, ללא התייחסות לסוגיית הפליטים. מדינות ערב (פרט לעיראק), חתמו על ההסכמים הללו ולא התנו את חתימתם במתן פתרון לסוגיה הבוערת. ישראל מצדה, כמובן שלא דרשה זאת. בכך בגדו מדינות ערב פעם נוספת באחיהם.
בתום המלחמה נערכה מדינת ישראל למפעל האנושי האדיר של קליטת הפליטים היהודים. היא קלטה לקרבה כאזרחים שווי זכויות את היהודים שגורשו ממקומות מושבם בשטחים שנכבשו בידי הערבים, בה בעת קלטה רבבות ניצולי שואה ופליטים מארצות ערב שהותירו אחריהם רכוש עצום. במהלך עשרות השנים בהן היו הפליטים היהודיים לאזרחים גאים המשולבים בכל מערכת החברה הישראלית, נותרו הפליטים הערבים במחנות עלובים ומכמירי לב, משמשים ככלי שרת ציני המשמש כאיל ניגוח כלפי מדינת ישראל.
דו-קיום
עד שנת 1948 פעלו סוחרים עבריים, חלקם עצמאים וחלקם שליחי המוסדות הציוניים, בגאולת קרקעות. הם ניהלו משא-ומתן מפרך עם האנשים שהיו רשומים כבעלי הקרקע, במידת הצורך פיזרו שוחד ככל שנדרש, ובמקרים רבים, שבו ושילמו, לאחר השלמת העסקה, לאריסים הערביים שישבו בשטח ללא שטר קניין תקף וסירבו להתפנות. על רקע זה צמחו טענות שונות של נישול פלחים ערבים מאדמתם.
בדיקה של כל מקרה לגופו מעלה שגם אם היו חיכוכים, לעיתים אלימים, מדובר היה במחלוקות משפטיות בין סוחרים שנבעו מחוסר מהימנות של מסמכים ומדידות ולפעמים גם ממצגי שווא. לא ידוע על מקרים של נישול בכוח הזרוע עד פרוץ המלחמה. מראשית דרכו של המפעל הציוני התקיים יחס דו-ערכי כלפי האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל. בכתבי החלוצים העבריים ניתן למצוא דברי גידוף והתנשאות כלפי אורח חייהם של הערבים שנדמה כפראי, במקרים רבים היו עימותים אלימים על רקע מעשי גניבה וחבלה, עסקים רומנטיים, אי הבנות על רקע מכשולי שפה והסתייגות על רקע דתי ומנטלי.
לצד אלה, התבטאו מנהיגים ציוניים רבים על ההכרח ביצירת מערכת של קיום חברה בריאה בשילוב מלא של ערבי ארץ ישראל. הרצל תיאר בספרו 'אלטנוילנד' את השתלבותם המלאה והשוויונית של אזרחים ערבים בחברה הציונית החדשה, אחד העם תבע מן החלוצים להדק את קשריהם עם שכניהם הערבים. מנהיגים ואנשי רוח, בעיקר בני העדה הספרדית, ערכו פעילויות תרבות משותפות עם אינטלקטואלים ערבים. בהיותו נער בן 17 שנים כתב זאב ז'בוטינסקי את שירו 'עיר שלום' ובו תיאר מחזה סוריאליסטי המתחולל מול חומות ירושלים ובו הוא מטייל בחברת "מדריכי שייח' איבן עלי, צאצא רוזני ערב". בשנת 1929 כתב ז'בוטינסקי בשירו "שמאל הירדן": "שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר, בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבנִי, כִּי דִגלִי, דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר, יְטַהֵר שׁתֵּי גְדוֹת יַרדֵּנִי". לא ידועה מקבילה לאמירות מסוג זה בספרות ובשירה הערבית.
אפשר גם אחרת
מתוך כל אלה, ובוודאי שיש נימוקים כבדי משקל נוספים, מחויבת ההסברה הישראלית להשתלב בשיח הנכבה ואף להוביל אותו. הסברה נאותה תבהיר את האיוולת הצינית שבניסיון ליצור זיקה בין הנכבה לשואה הנאצית. אין להשאיר את הזירה ההסברתית מופקרת לדברי הבלע והסילוף הצדקניים, אלא לבטא באמצעות כל השופרות שגם אם אכן הייתה נכבה, האחריות לקיומה והנצחתה של מוטלת כעת על הערבים. אנחנו כבר קלטנו פליטים באופן מופתי שאין שני לו בתולדות האנושות. עכשיו תור אחיהם הערבים.
"נס גדול היה פה" – – "פרשת בלק: בא לקלל ונמצא מברך"- – לתת לחאגי' אמין אל חוסני את אות המופת, האדם שהציל את מדינת ישראל מרוב המחבלים שלה,
אני חושב שלו היו נשארים כאן וצומחים עם המדינה, לא היו נהיים מחבלים. אני גדלתי בחיפה, עיר מעורבת לגמרי ואין שם מחבלים. הגליל כולו לא באמת מורכב ממחבלים. הבעיה נמצאת סביב התפר עם השטחים וגם שם אנשים יודעים היטב על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה…
בואו נדבר על הנכבה?
בואו קודם נדבר על פיית השיניים ועל ידי הקרן.
אכלת אותה. לא משנה מה כתבת, צפה פגיעה להיות שמאלן, בוגד, עוכר ישראל ושאר איחולים במיתות משונות
כאשר פיית השיניים תפעל במרץ, בכל העולם, כל הזמן ובכל הכוח נגד עצם קיום מדינת ישראל – נדבר גם עליה. (מבטיח)
אני לא כל כך מבין: הרי רוב הערים המעורבות נכבשו לפני קום המדינה. ערביי יפו, חיפה, צפת, טבריה ועוד, עשרות כפרים שנכבשו במסגרת תוכנית ד' – כל אלה נכבשו לפני קום המדינה. מי היתה הממשלה האחראית בארץ אז? איזה צבא משל בארץ? איזה דואר עבד? מי לקח מיסים? מי הסיע אצת ערביי חיפה ללבנון באוניות המלחמה שלו? צה"ל או הצי הבריטי? מי היה אחראי על מה שקרה בארץ, ממשלת ישראל או ממשלת בריטניה? אז על מי האחריות לעובדה שאבו עבאס פליט? על ממשלת ישראל או על ממשלת בריטניה? אז מה רוצים מהחיים שלנו?
אני רק שאלה למומחים: מי שלט בארץ כשערביי יפו + חיפה + טבריה + צפת + כל הכפרים באזור ת"א / רחובות / רמות מנשה / עמק יזרעאל ועוד ועוד אזורים בארץ ברחו? מי לקח מיסים? איזה חיל אויר היה פה עד אוגוסט 1948? איזה חיל ים הסיע את ערביי חיפה ללבנון? צה"ל או חיל הים הבריטי? איזה משטרה נתנה קנסות בתל אביב כשבקסטל לחמו ערבים ביהודים, והערבים ברחו? משטרת ישראל או משטרת המנדט הבריטי? אז למה אומרים שאנחנו אחראים על זה? יש שילטון – הוא אחראי למה שנעשה בשיטחו. אנחנו אחראים למה שקורה ביו"ש היום. ממשלת המנדט = ממשלת בריטינה היא לבדה אחראית למה שקרה בארץ עד 15 במאי 1948. אז שאבו מאזן ישאל אותם למה הם לא מנעו את בריחתו מצפה.
למה לא לתרגם לאנגלית????
הנכבה
תגובה למאמרו של עופר רגב.
קראתי בעיון רב את מאמרו הקצר של עופר רגב, אודות הנכבה. כמו תמיד, מצטיין הכותב בשפה קולחת, מעוררת, המעניקה לקורא תחושה שמדובר בחבר לשיחה, מולו ליד שולחנו.
אני מסכים הנחת היסוד של רגב, שמלחמת הקוממיות היתה מלחמת מגן, שנכפתה על היהודים ואלו נצחו בה.
למי שלא בקי, עופר רגב הוא מדריך טיולים רב ניסיון ודעת וחוקר ארץ ישראל במסירות ובכישרון רב. מאמריו מצטיינים באהבת העם והארץ וסוחפים את קוראיו, כמעט כמו את שומעיו.
יחד עם זאת, דומה ולעתים הוא חוצה את הגבול בין חוקר המתאר תופעה, לבין תועמלן המצדיק אותה. כמי שקורה באדיקות את כתביו, אני חוזר וממליץ לו לשמור על ריחוק צונן ממושא הכתיבה שלו.
אין אדם יכול ואינו צריך, לנתק משולחן העבודה שלו את ערכיו והקפת עולמו, אך ראוי שהדבר יהיה פחות בוטה ורק יבצבץ מבין השורות. לדעתי, הכותב, שאינו זקוק למחמאותיי על כישרונותיו הרבים, חוטא בנימה תעמולתית ובלי משים, כמעט צדקנית, כשהוא מתאר את הטובים מול הרעים.
אני מסכים עם קביעתו הקטגורית של הכותב:
האחריות הבלעדית על האסון אשר פקד מאות אלפי הערבים בארץ ישראל מוטלת אך ורק על הערבים. על מנהיגותם המושחתת שנמלטה והותירה המון מבולבל, ועל צבאותיהם שלא השכילו ללכד את כוחותיהם ועל כן כשלו בכל חזיתות המערכה, אותה יזמו בעצמם. אין ספק שמדינות ערב לא נקפו אצבע (למעט ירדן) כדי לקלוט את הפליטים ושימרו את מצבם הנורא, לצורכיהם.
ובכול זאת, כמה הערות קטנות לסדר:
1. את המונח "נכבה", נגדו לחמה בשצף קצף לימור לבנת, טיהר כבר פרופ' יואב גלבר, בשנת 2000 בספרו המצוין "קוממיות ונכבה", שהוא ספר המחקר הראשון ((!) שנכתב אודות המלחמה.
2. מציע להימנע מהשימוש במונח "מלחמת העצמאות", שהרי לא נלחמנו לעצמאותנו. היתה זו מלחמת קוממיות.
3. אני מציע להימנע ממושגים ערכיים סובייקטיביים, כמו "כוח מגן" מול "מליציות" השגורים בפיהם של מחנכים ומדריכי טיולים. אינני הולך רחוק עד כדי שימוש במונח הנייטרלי מדי "מלחמת 1948", אבל המונח "גאולת קרקעות" יאה לנאומים חוצבי להבות. במאמר מלומד כמו זה, ראוי להשתמש בביטוי "רכישת קרקעות".
4. המונח "שבע מדינות ערב" שצוטט כאן על ידי הכותב (אם כי לא השתמש בו בעצמו), ארכאי והתאים לתעמולה ציונית שלאחר המלחמה. הניצחון על צבאות מצרים, ירדן, סוריה ועיראק היה מפואר דיו.
5. לפלא בעיני, מדוע עופר רגב, כותב כאן ובספרו הקולח (נסיך ירושלים), על "הריגת ברנדוט", בעוד שמדובר ברצח. לו היה נרצח מישהו מהצד שלנו, הינו רושמים "רצח מתועב". הביטוי המכובס הזה מזכיר מעט את שיר ההלל אודות אנשי לחי ש"התנקשו" בלורד מוין. אחר כך מתבכיין מר נתניהו ומכריז שאנו איננו מהללים רוצחים.
6. הערבים שילמו מחיר כבד על לוחמנותם וקיצוניותם של מנהיגיהם (בתקופה ההיא היהודים ידעו להסתפק בפשרה). אך ראוי לגלות גם חמלה לצד המופסד. סיבה נוספת להשתמש במושג "נכבה".
7. מנקודת מבט ערבית, הציונים הובאו הנה על ידי הבריטים (הצהרת בלפור), זכו להגנתם (כן ידידי עופר, למרות קארפאטה שאיבד את עשתונותיו בחברון, היהודים שרדו את מאורעות תרפ"ט על גבי הכידונים הבריטים). האינטרס הבריטי במהלך שנות המנדט, חפף יותר את האינטרס הציוני מאשר את זה הערבי (הקמת הנוטרות, משטרת הרכבות, פלוגות האש של וינגייט, הפלמ"ח). לכן, קשה היה לערבים לחלוק משהו שמלכתחילה נתפש היה כשלהם. לא ניכנס כרגע לדיון החשוב הזה, אך חשוב לבדוק ולהבין גם את נקודת המבט הערבית. היהודים נתפסו מבחינתם, במידה מסוימת של צדק, כראש גשר מערבי, בעולם ערבי – מוסלמי.
8. כדאי לרענן מעט את הביטויים המתקרבנים של הצד היהודי. עד פלישת צבאות ערב, היו שני מקרים של טבח ערבי באזרחים יהודים: בבתי הזיקוק של חיפה (בעקבות פרובוקציה של האצ"ל) ובגוש עציון. בסך הכול, עד הפלישה, נהרגו יותר אזרחים ערבים מאשר יהודים. את המקורות ניתן למצוא בעבודת דוקטורט שנקראת "מקומם של שיקולים אתיים-מוסריים בהפעלת הכוח ויישומם בפועל בתקופת המנדט".
9. היהודים השכילו להדוף את הפולשים הערבים מהשטח שיועד למדינה היהודית ואחר כך המשיכו בצעדים מלחמתיים בשטח שיועד למדינה הערבית. העולם קרא להם לעצור, אך הם המשיכו בכיבושים, בעיקר בנגב ובגליל, כדי לתת למדינתם משאבים הנחוצים לקליטת עליה. היה זה ניצול נכון של מצב, שהעולם, לו אנו מייחסים שנאת ישראל, קיבל. כל זאת, כי למרות שהמלחמה בשלבה השני, היתה מלחמה בין צבאות, היא נתפשה כמלחמה בין אוכלוסיות.
10. המלחמה לוותה במעשי טבח, אונס וביזה מהצד היהודי. אין מדובר במקרים של הגנה עצמית, אלא בפשעי מלחמה לכול דבר. אני מסכים כי הליקויים ב"צדק במלחמה" אינם סותרים את "צדק המלחמה" , אבל יש לחדול מתיאור המלחמה מזווית רגשית וחד צדדית.
11. אני מסכים לגמרי עם הכותב כי השוואת הנכבה לשואה היא מופרכת. יחד עם זאת, מדינת ישראל יכולה להתגאות בניצחונה המלחמה, ויחד עם זאת, להתבייש במעשי זוועה רבים שהיו קשורים בה, להכיר באחריותה לעזיבת פליטים רבים, במיוחד לאילו שגירשה, שגירשו, ולדון על פיצוי, כחלק מתהליך של שלום.
מעבר למחלוקת, אחת מיני רבות, אני רוצה להודות שוב לעופר רגב, על שהציף את הנושא ועל יכולתו המופלאה לעורר בציבור עניין בתולדות הארץ והעם
אתה דן על הסובייקטיביות שלתכתיבתו, אך לא משאיר הרבה ספקות לגבי הסובייקטיביות שלך. אם אני צריך לבחור בין שתי סגנונות הכתיבה הסובייקטיביות, אני מעדיף אדם שאוהב את עמו יותר מדי מאשר אדם שמתעב את עמו ואוהב את אויבו.
סעיף 6: "ראוי לגלות חמלה כלפי הצד המופסד"
למה?
למה כש 1.800.000 ערבים מנסים לזרוק לים 600.000 יהודים אז הערבים ראויים לחמלה?
האם התוקפן, הגדול פי שלוש מהמותקף, המגובה בארבעה מדינות הוא זה המסכן? אם רוצים לתקן את עוולות המלחמה, אז הצד המפסיד צריך לממן לצד המנצח את הוצאות המלחמה ואת נזקיה.
לא לפני שיבקש סליחה על תוקפנותו.
גילי אחי,
נקודות 1-4 מקובלות.
נקודה 5, על שום מה לוחמי אצ"ל התנקשו בחייו של אותו קצין בריטי?
נקודה 6, אכן יש לגלות חמלה גם כלפיי הצד המפסיד. אך אני חש צורך לסייג את האמירה שלך שזוהי סיבה נוספת להשתמש במושג נכבה. אומנם לא בשימוש הנכון של המילה, כי אכן הצד המפסיד גם חווה אסון, יותר נכון לומר, האזרחים שלצורך הדיון אינם שייכים לשום צד, אלא בשימוש במושג כפי שנעשה בו שימוש בידי שוחרי רעת מדינת ישראל.
נקודה 7, התפזרת פה על מגוון נושאים שעדיין נתונים למחלוקת. אתה מחזיר אותנו לנקודה 5 בין השאר. אקצר, שלא אשב פה כל היום. כל הכבוד על הסובייקטיביות שלך וההסתכלות מנקודת מבט ערבית (למה לא פלשתינאית?) 1. יהודים התחילו לעלות לארץ ישראל ואף שמרו על נוכחות בה, הרבה לפני הצהרת בלפור. 2. על שום מה היה צורך בהקמת פלוגות ההגנה, המחץ והשמירה? 3. האומנם הבריטים שמרו על היהודים מכל משמר?! האומנם האינטרס שלהם היה קרוב יותר לציוני?! ידוע שהבריטים היו מאוד מעוניינים בגז הערבי, ידוע על מקרים שהבריטים עמדו מנגד, צריך להזכיר לך את הספר הלבן? 4. היהודים נתפסו, מבחינה מסוימת של 'צדק'(?!), כראש גשר מערבי? סלח לי, אבל עברת את גבול הדיון האובייקטיבי אותו אתה מתיימר לפרוס פה.
שיהיה יום טוב
או/סו-בייקטיביות – בויקי העימות מנובמבר 1947 עד מאי 1948 נקרא מלחמת האזרחים בפלסטינה
https://en.wikipedia.org/wiki/1947%E2%80%9348_Civil_War_in_Mandatory_Palestine
הנכבה של ערביי ארץ ישראל אחלה עם כיבוש הארץ ע"י הערבים מהצלבנים הנכבה של הצלבנים אחלה עם כיבוש הארץ בסוף מסעי הצלב כך גם הנכבה של הביזנטים וכל אותם כובשים שידעו ויודעים את מה הם כובשים
מדינת ישראל המיצגת את היהודים החיים בארצם שניכבשה אינה יכולה לדרוש
דבר מרוב אלו שכבשו את הארץ כי פשוט אין עם מי לדבר ,לעומת זאת הערבים צאצאי הכובשים רלוונטיים לדרישת סילוק יד ופיצויים על כיבוש וגרוש אתני ובנוסף תביעה לתשלום דמי שימוש בארץ וקנסות על הזנחתה תוך שהם מתעלמים מבעליה שברור להם מי הם
ואנו בשעה שחזרנו להגן ולממש את קנינינו וזכויותינו בארץ עושים זאת בהתנצלות ודיון על זכיות השודדים י
מתי ייצא חלק 2 למאמר: 'הנכבה היהודית'?
למה היא לא מוזכרת?
בעוד כחצי מליון ערבים 'גורשו' מישראל, במקביל במדינות ערב, גורשו כמעט מליון(!!) יהודים.
חלקם אכן עזב מרצון, אך חלקם נכפה לעזוב תוך כדי התעללות ורצח ברחובות, כולל הקמת מחנות ריכוז ליהודים (ראו לדוגמה רצח ופוגרומים ביהודי עידן בתימן ב-47).
וכל זה, בניגוד לערבים בארץ שהתקוממו ונלחמו נגד המשטר, יהודי ערב לא קמו כנגד אף אחד וללא יכולת להגן על עצמם נשחטו ברחובות ורכושם הוחרם, כולל ביזה של בתי כנסת.
כמו כן, רבים מערביי ישראל עזבו גם מרצון או מגרוש, אך רבים אחרים עזבו כי מנהיגי ערב אמרו להם: צאו משם כי אנחנו נכנסים לשחוט את 'הייהוד'.
לדעתי כל אחד שמספר על הנכבה ולא מדגיש את הדברים האלה מספר רק חצי סיפור, ולכן צבוע ואינטרסנט פולטי!
http://www.youtube.com/watch?v=g6RU5xVaywc
אין קשר בין הדברים. כל נושא עומד כשלעצמו. באתר זה נכתב לא מעט על גירוש יהודי ארצות ערב. ראה למשל במאמר הבא: 'זוכרים את הנכבה היהודית'.
https://mida.org.il/2014/11/27/%D7%96%D7%95%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%9B%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA/
לדעתי יש קשר. אמנם לא ישיר אך מתוך ראייה כוללת של הסכסוך הערבי-ישראלי הדברים כן קשורים. הפוגרומים ביהודים הפכו למשהו משמעותי וכלל ערבי לאחר האירוע שנקרא 'החלטת כ"ט בנובמבר'. אירוע זה גם היה המפתח למלחמת העצמאות בשלב הראשון שלה.
כל האירועים היו תחת אותה מלחמה- גם אם מדובר על שלבים מקדימים למלחמה. וכמו שלא דורשים פיצוי ממדינות ערב והחזרת אזרחות לצאצאים יהודים, כך גם אין לגיטימיות לדרישות הפלסטינאים.
זה כמו שעכשיו גרמניה תתבע את בעלות על הברית על הריגת ילדים גרמנים במל"ע II אשר סכומם היה יותר מכל בעלות הברית יחד.
מאמר מצוין! ההדחקה של מה שעשינו לערבים נובעת מחוסר ביטחון בדרכנו. גם אם הרגנו, וגירשנו, וחטאנו, המאבק שלנו צודק וזכותנו כאן לא מעורערת. אין עם בעולם שהקים מדינה בלא מלחמות ובלי כל הרע שכרוך בזה. על האלימות שביצעו בנו הערבים, החזרנו באלימות, וניצחנו. אין במה להתבייש.
גם טוב לזכור ולהצהיר שעוד אלימות ערבית תיענה בעוד אלימות, ולא במתנות טריטוריאליות.
שלום,
אני לא קראתי את המאמר בעיון, אלא רפרפתי עליו.
נניח שכל מה שכתוב בו מדויק – קרי הערבים הם האשמים ב"נכבה"
?מה המשמעות המעשית של קבלת הנחה זו מלבד ניסיון הסברתי שלא יצלח.
ניסיון הסברתי שאולי יצליח
There is an urgent need to explain the Jewish stand point follows:Palestine is the ancestral land of the Jewish people and its name was coined by the Romans who mad efforts to annihilate the Jews and their memory. It has nothing to do with the Philistines who disappeared from the pages of history in the 6th century BCE. Churchill wrote in his Memoirs that people from all parts of the Turkish empire came to Palestine and most if not all had a foreign passport.
The land was divided along geographical lines into trans -Jordania and Cis -Jordania. the western part for the Jews etc. While it was not accepted to some parts, it eventually served as a basis for manipulation and false promises from 1922 forwards. The Brits were the governing party and sided with the Arabs and during their reign over the middle east allowed migration of arabs into Palestine. Subsequently, the Brits imposed discriminatory policies that would stop migration of Jews into Palestine , most disturbing was the transfer of Jews to camps in Cyprus , after the Holocaust. Of not the Jews were on the British side and the Muslims on Hitlers side. When the brits left, the Arab countries invaded. The result of the events before that was and thereafter are the sole responsibility of the Brits and Arab countries. Blaming anybody else is propaganda and not based on fact.
אשמת רצח היהודים בשואה נופל על היהודים המבולבלים ולא על הגרמנים
הרוזן ברנדוט, חסיד אומות העולם אשר הציל יהודים רבים בזמן השואה, לא נהרג על ידי הלח"י אלא נרצח על ידו, בהוראה ישירה של הטרוריסט, לימים ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר. זהו רק אחד מאי הדיוקים בטור הזה, ששוכח שהאחריות הראשונית לפרוץ הסכסוך היהודי ערבי הוא על התנועה הציונית שפעלה לנשל את תושבי הארץ הערבים מאדמתם.
נכבה חרטה מ מדוע ישראל לא ו נותנת הסבר מסיבי לפרסום השקר של הערבים