זכות השיבה: המנצח לקח הכל

מה שקרוי בפינו "זכות השיבה", מתייחס לתביעת הפלסטינים לחזור לכפרים ולערים מהם גורשו או נטשו במהלך מלחמת העצמאות. זכות השיבה עמדה על סדר היום של העולם הערבי מאז כינונה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית. עבור המצדדים בזכות זו, מדובר בדרישה המבוססת על טענה מוסרית, דרישה לעשיית צדק, ולכן הדיון בממד המוסרי של הבעיה הוא חיוני.

מבחינת הפלסטינים ותומכיהם בעולם, חזרת הפליטים וצאצאיהם למקום שבו התגוררו היא תנאי מוקדם לפתרון הסכסוך. מבחינתם, זכות השיבה – של הערבים, לא של היהודים – היא מהות ה'שלום הצודק'. אין זה רק עניין הומניטרי של פתרון מצוקת העקורים שגורשו מבתיהם. יישום זכות השיבה נועד קודם כל  לתקן עוול ולהשיב את הסדר המוסרי על כנו, לאחר שהערבים נפגעו בצורה בוטה ב"טיהור האתני" שביצעה ישראל. כמו ה"חטא הקדמון" של הישות הציונית, גם הסירוב הישראלי להסכים לזכות השיבה הפלסטינית אינו רק הפרה של זכויות אדם בסיסיות, אלא הוכחה לכך שיסודותיה המוסריים של המדינה היהודית פגומים מהותית.

חוקי המשחק של 48'

אלא שהדיון בשאלה זאת מגלה עד כמה אין בין הטיעון ההיפר-מוסרי שמציגים הערבים ותומכיהם ובין צדק ומוסר ולא כלום. ההיפך הוא הנכון.

אם לוקחים בחשבון שכל עסקה אנושית, בין יחידים או קבוצות, היא בגדר 'משחק' שיש לו חוקים וכללים ברורים, הרי ששאלת הצדק עוסקת בעיקרו של דבר בכללי המשחק, בקביעתם ובאופן שבו השחקנים מקפידים על מילוים. מלחמה היא כמובן עניין אכזרי. היא מותירה בעקבותיה הרס ומוות, אבדן ושכול. אך מלחמה היא משחק במובן זה שמהלכיה כפופים לכללים וחוקים ששני הצדדים מודעים להם היטב.

מנקודת מבט זו, הכלל הבסיסי של מלחמת העצמאות הישראלית – היא ה"נכבה" הפלסטינית – היה פשוט בתכלית: המנצח לוקח הכול. הערבים דחו את התביעה היהודית להגדרה עצמית בארץ-ישראל והכריזו כי מטרתם לחסל את הנוכחות הציונית. היהודים, מצידם, הבינו היטב מה פירוש הדבר לגבי הישרדותם הלאומית והפיזית.

הרבה נכתב על הכפרים והיישובים הערביים שנעלמו מהמפה בעקבות מלחמת העצמאות. לפי חלידי, מספרם הוא 418. בנרטיב הפלסטיני, היישובים הערביים שנעלמו הם תמצית הנכבה. רק השבת התושבים למקומותיהם תוכל להשיב את הצדק לכנו.

אלא שהמספר 418 לא צף בריק מוסרי. זהו רק צד אחד של המשוואה המוסרית המייצגת את המאבק על הארץ. המשוואה האמיתית מזכירה יותר תוצאה של משחק כדורגל: 418:11.  זוהי נוסחה המייצגת את גודלו של הניצחון היהודי באמצעות ההתייחסות למספר היישובים שאיבד כל אחד מהצדדים.

רשימת הישובים היהודים שנעקרו ממקומם בעקבות מלחמת העצמאות כוללת את בית הערבה, עטרות ונוה יעקב, ארבעת קיבוצי גוש עציון ואת הרובע היהודי של ירושלים העתיקה; כפר דרום, יד מרדכי וניצנים (שני האחרונים הוקמו מחדש לאחר שהשטח נכבש מחדש על-ידי צה"ל באוקטובר 1948); .משמר הירדן. הטיהור האתני של היהודים הקיף את שלוש חזיתות המלחמה.

גורלם של 11 היישובים היהודיים מלמד שני דברים פשוטים בתכלית. האחד הוא מה היו 'חוקי המשחק' – ועד כמה הערבים הקפידו למלא אחריהם, היכן שרק יכלו. בכל מקום שצבא ערבי כבש ישוב יהודי, האחרון הפסיק להתקיים. השני הוא גודלו של הניצחון היהודי במלחמה. העובדה שמספרם של היישובים הערביים שנעקרו גדול משמעותית ממספרם של היישובים היהודים שנעקרו אמנם מבטאת את גודל הניצחון היהודי, אך חשוב להבחין שבניגוד לערבים הרי שהיהודים לא דבקו עד הסוף ב"כללי המשחק" שקבעו הערבים: אם חלידי אכן צודק, 418 ישובים ערביים נעקרו. אך רבים אחרים נותרו במקומם גם לאחר שנכבשו על-ידי הצבא הישראלי. לעומת זאת, אף לא ישוב יהודי אחד נותר על מכונו ובמקומו בשטח שנשלט על-ידי הערבים בסיום המלחמה. אף לא יהודי חי אחד נותר בשטחי ארץ-ישראל שנכבשו או הוחזקו על-ידי צבאות מדינות ערב.

מלחמה יוצרת מצב בלתי-הפיך

אך הפרטים חשובים פחות. מה שחשוב הוא העיקרון, והעובדות הן חד-משמעיות.

עובדה היא שהערבים מעולם לא הטיפו לזכות שיבה של יהודים ליישובים שנטשו במלחמה. זכות השיבה הוגבלה באופן ברור לערבים בלבד.

אם נחזור לדיון בכללי המשחק, הרי שהתביעה של הערבים לזכות שיבה פירושה תביעה רטרואקטיבית לשינוי כללי המשחק – אותם הכללים שהערבים קבעו בראשית המלחמה. אלא ששינוי חוקי המשחק לאחר סיומו מנוגד לכל תפיסה אנושית של צדק.

ניתן לבטל עסקאות. מי שקונה מכונת כביסה ומתחרט לאחר מכן יכול לבטל את העסקה, אפילו אם זו נחתמה. ניתן להשיב את הכסף ששולם, אפשר להחזיר את המוצר שנקנה בתמורה. קנס גם הוא אפשרי כפיצוי על עגמת הנפש והטרחה הכרוכה בעסקה. כך הם פני הדברים כאשר הכללים מנוסחים מלכתחילה וברורים לשני הצדדים. אך מלחמה היא משחק שונה לחלוטין, בעיקר בגלל העובדה הפשוטה שלא ניתן לחזור למצב ששרר לפניה.

מלחמה יוצרת מצב בלתי-הפיך. הטענה שניתן להשיב את המצב לקדמותו לאחר תום הקרבות, פירושה הכחשת סופיות המלחמה והאפקט שיש לה על יצורי אנוש. 'שלום צודק' אין פירושו העמדת פנים שכלום לא קרה. להיפך. פירושו הנכון הוא ההכרה האכזרית שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולהעמיד פנים שכלום לא קרה.

'זכות השיבה' של הערבים אינה ביטוי לצדק. שינוי כללי המשחק לאחר שהסתיים היא הפרה צורמת של  אינסטינקט אנושי בסיסי, הדורש הוגנות. ובמקום שבו אין הוגנות, גם אין ולא יכול להיות צדק.

מעוז עזריהו הוא פרופסור בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה