פציפיזם? לא בבית ספרנו

לא מן הנמנע כי כותבי הסיסמה הם תלמידיה של המורה אשר קוראת לסרב לשרת בצה"ל.

כעת, לאחר שמונתה למנהלת תיכון באשקלון, ישנה תקווה שמספר הכתובות הללו יעלה על שיאנית הגרפיטי הקודמת, הלא היא הכתובת "נ-נח-נחמ-נחמן מאומן" האלמותית. במיוחד אם למלאכת הריסוס יצטרפו גם תלמידיו של המורה הרצל שוברט. אם כי ישנו הבדל מהותי בין מרססי שתי הכתובות. חסידי ברסלב נמצאים חזק בתשובה. צעירי הכתובת החדשה עדיין עמוק בשאלה.

אנסה לענות להם.

גם אני בעבר הייתי פציפיסט מושבע. בחיי לא נגעתי בנשק קטלני, לא יריתי – לא בבן-אדם, לא בחיה, אפילו לא באוויר. לא נאלצתי לשרת בצבא האדום למרות שבברית-המועצות היה וקיים חוק גיוס חובה.

(במאמר מוסגר אציין: לא עשיתי קומבינות כדי להשתמט: השמיים התגייסו לעזרתי. אחרי התיכון התקבלתי לאוניברסיטה ודווקא באותה התקופה נוצר חלון של 10 שנים בהן כל סטודנט קיבל דחייה משירות צבאי עד לסוף הלימודים. הדורות אחרינו כבר לא נהנו מהסידור ונאלצו להפסיק את לימודיהם לתקופה של שלוש שנים. אחרי האוניברסיטה נשלחתי לעבוד שנתיים כמורה בבית ספר כפרי (זה היה תנאי לקבלת הדיפלומה) – וחל עלי חוק נוסף שפטר מגיוס מורים שעובדים בבתי-ספר כפריים. כשחזרתי לגור בעיר גדולה כבר הייתי נשוי עם שתי בנות; בשלב הזה הצבא בעצמו ויתר עלי כדי לא לפרנס את משפחתי).

לא התלוננתי על הגורל, להיפך, דווקא שמחתי, מכיוון שחונכתי על ספרו של ג'ונתן סוויפט מסעות גוליבר בו הוא מספר על המלחמה בין שני השבטים – בין אלה שמאמינים שיש לאכול ביצה מהצד הצר (כדי חלילה לא להיחתך מקליפתה), לאלה שמעדיפים להתחיל לאכול מצדה הרחב של הביצה. משחר נעוריי חייתי באמונה שכל המלחמות הן בעצם על קליפת הביצה.

בברית-המועצות ראיתי שאין איום ממשי על ביטחונה. אף מדינה זרה לא תעז לפתוח במלחמה נגד מולדתי. היה מקובל עלי כי מלחמת העולם השנייה הייתה מלחמה מוצדקת מבחינת בני הברית: היטלר ימח שמו היווה סכנה לאנושות כולה. אבל כל המלחמות הבאות היו לדעתי מיותרות לגמרי. ניתחתי סיבות להתלקחויות שהיו במחצית השנייה של המאה ה-20 ולא מצאתי הצדקה להרג, לקורבנות ולסבל האוכלוסיה שהתבטא בדמותן של אימהות בוכות על קברי בניהן הנופלים.

על מה הם רבים ונלחמים? על עצמאות מדינתם? הרי בגדול בשביל האדם הפשוט – לא משנה איפה בדיוק עובר הגבול, איזה המנון לשיר, איזה ציור יש על דגל המדינה, למי לשלם מסים ואת מי לשחד במשרדי הממשלה.

סיבות אידיאולוגיות? גם הן מתגמדות ליד הסבל והקורבן. מה זה משנה לאן תשתייך מדינה זו או אחרת – למחנה הקומוניסטי או לשוק החופשי? עבור האדם הפשוט ההבדל (שקיים ללא ספק) לא שווה את המחיר אותו הוא נדרש לשלם בגלל המלחמה.

הייתי גאה בהשקפותיי הנאורות, הרגשתי שייכות למחנה המתקדם. שרתי יחד עם זמרי הפופ והרוק: "מייק לאב, נוט וור". היה ברור לי שכל המלחמות לא שוות את דמעתו של הילד הקטן שאיבד את אביו בקרב או את אמו בהפצצה.

אבל עזבו את העבר, נדבר על ההווה. עם כל הכבוד לסכסוך הנוכחי בין רוסיה לאוקראינה – על מה הסכסוך שם? לאיזה מדינה תשתייכנה האוכלוסיה שגרה באזורי המריבה? מה זה משנה? גם תחת שלטון רוסי, גם תחת שלטון אוקראיני, האזרחים יחיו בערך כמו לפני האירועים – עם הבדלים שוליים. בכפוף לתוצאת המלחמה המשכורות והפנסיות יהיו טיפה גדולות או קטנות יותר, איכות החיים תהיה קצת שונה לכאן ולכאן, השוחד שיאלצו לשלם יהיה גדול יותר או גדול פחות. אבל עדיין ישלמו. זה עקרוני איזה דגל מתנוסס מעל בניין העירייה? או לאיזה פרלמנט להצביע? בכל מקרה תקבל שקרן, נהנתן וטיפש בבית הנבחרים שהלך לפוליטיקה כי לא הצליח בשום מקצוע אחר. באיזו שפה לדבר? זו סיבה להפציץ שכונות ובתי חולים? לא משנה מי ינצח, אף צד לא מתכוון להשמיד את האזרחים החפים מפשע.

אותו הסיפור לגבי כל אזור סכסוך בעולם – סודן, אריתריאה, פקיסטן, אפגניסטן, עירק. עבור האוכלוסייה הפתרון תמיד קיים. לפעמים קשה ביותר – אבל לא קטלני.

לא מזמן ראיתי סרט תיעודי על חיי הצרפתים תחת הכיבוש הנאצי: נדהמתי לגלות שהם המשיכו באורח החיים הרגילים: ביקרו במסעדות, טיילו בבולברים, התחתנו, קנו אחד לשני זרי פרחים. אולי הגאווה הלאומית שלהם טיפה נפגעה – אבל הם התגברו, בלעו את הצפרדע. הם רגילים.

שורש כל רוע

לפני חצי יובל, בגלל האנטישמיות הגואה במולדתי אחרי התמוטטותה של ברית-המועצות, עליתי לישראל. ברור שמיד החלטתי שאני שייך למחנה הפייסני, ואם משהו יהיה תלוי בי – אעשה הכול כדי להגיע לשלום עם שכנינו כמה שיותר מהר (אצביע למפלגה "נכונה", אכתוב מאמרים ברוח זאת, אוציא ספרים מלאים בפאתוס פציפיסטי).

אך די מהר הפכתי את עורי. הגעתי למסקנה שבישראל זה סיפור אחר לגמרי. אם יש בעולם מדינה שלא רק רשאית – אלא גם חייבת להילחם על ריבונותה ועל ביטחונה – זו ישראל. יש רק עם אחד שלא יצליח להיקלט בתוך עם אחר. לא בגלל התכונות שלו – אלא בגלל ה"אהדה" המיוחדת של העמים האחרים כלפיו. אם ישראל תפסיד במלחמה – אין סיכוי שהיהודים ימשיכו לחיות תחת שלטון אחר תוך איזה ויתור, או פשרה, או צמצום, או ירידה באיכות החיים. לא קיימת אופציה כזאת. כלפי היהודים יש הסכמה כללית, קונצנזוס: הם שורש כל הרוע בעולם. לכן לגביהם נהוגה מדיניות אחת: לזרוק לים. או למחנה השמדה. או לתאי הגזים. ליהודים תמיד שמור הפתרון האקסקלוסיבי, שגם נקרא "הפתרון הסופי".

פציפיסטים-יהודים חושבים בלבם: "בסדר, ללא צה"ל ינצחו אותנו. אבל מה כבר יכול לקרות? מקסימום – נאבד את העצמאות, נהיה מיעוט יהודי תחת שלטון ערבי-פלסטיני".

אבל זה אומר: אם לא צה"ל – אז דאע"ש. היום דאע"ש מתאכזר אל האוכלוסיה בעירק ובסוריה. אבל יש לאנשים שם ברירה: להכיר במרותם ולקבל על עצמם את מגבלות הדת של מנהיגי דאע"ש. כשדאע"ש ניסה להשמיד את היזידים, כל העולם קם נגדו – ואין לי ספק שבסופו של דבר האמריקנים והאירופים יכריעו את הארגון.

אבל אם דעא"ש או דומיו יפלשו לישראל שתאמץ אתוס פצפיסטי ותפרק את צה"ל – הקהילה הבינלאומית לא תנקוף אצבע. היינו כבר בסרט הזה. הם כבר ימצאו הסבר למה משמידים את היהודים, ואנחנו עוד נצא אשמים בעצמנו על השמדתנו.

הזמנים השתנו? העולם איננו כשהיה לפני 80 שנים? האמנם? לפני כמה חודשים מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי שמע מהמנהיגים הערביים שדאע"ש קם בגלל ישראל. מה עשה המדינאי הדגול? הוא לא רק שלא מחה – הוא מיהר לספר על כך לעיתונאים בארצו.

נשיא המדינה הנאורה הידידותית ביותר עבורנו, ברק אובמה, השתמש ללא היסוס בקלף היהודי: שיסה את האמריקנים נגד יהודי ארצות-הברית בגלל חילוקי הדעות עם נתניהו בנוגע להסכם עם אירן. אתם רואים מצב שבו אובמה עושה תרגיל דומה עם כל מיעוט אחר? פונה ליוצאי צרפת או לגרמניה, כאשר הולנד או מרקל לא מסכימים אתו באיזושהי נקודה? כיצד קשור יהודי אמריקני דור חמישי לריב בין אובמה לנתניהו?

ישראלי-פציפיסט זה נונסנס מוחלט. אין מה לעשות – נועדנו לחיות על חרבנו. לכן ילדיי שירתו בצבא הגנה לישראל ועושים מילואים בלי לשאול שאלות קיטבג; לכן נכדיי הגדולים מגנים כיום על גבולות המדינה – האחד בצפון והשנייה בדרום.

חלק מאלה שמעודדים את כותבי הסיסמאות "למה התגייסתי?" משתעשעים ברעיון: "לא נורא, שיכבשו את ישראל, אנחנו נהגר למדינה נאורה – לאירופה, לארצות הברית…" כן. המילקי שם זול יותר. האקלים נוח יותר.

נניח שהמדינות האלה ינהגו בהומניות ולא יסגרו את שעריהן בפני מיליוני היהודים. יעמידו לרשותנו אוניות להימלט, ירשו ליהודים להיכנס לשטחיהן, להשתכן, לעבוד, ללמוד, יעניקו שירותי בריאות. נניח. ברור שאז דור שלם של מבוגרים יהפוך לחסר ערך במדינה זרה – ללא שפה, ללא בסיס כלכלי. אבל גם על זה נוותר. מה עם הדור השני? גם ילדנו ונכדנו לא יצליחו להתמסמס בחברה.

בעידנים הקודמים היהודים ניסו פטנטים שונים בשביל המטרה הזאת: הפגינו נאמנות לשלטון, המירו את דתם, לחמו במלחמות למען מדינה 'מארחת', תרמו תרומה ענקית לכלכלה, לתרבות, למדע, לרפואה. לא עזר.

לפני עלייתי הייתי תומך ברעיון ההתבוללות. עשיתי הכול כדי לא לבלוט באוכלוסיה שבתוכה חייתי. ידעתי את השפה הרוסית יותר טוב מ-90% מהרוסים.

נעשיתי סופר רוסי מצליח ללא סייגים. הייתי לא רק נושא תרבות רוסי – הייתי אחד מגיבורי התרבות; התקבלתי בגיל די צעיר לאגודת הסופרים – ארגון יוקרתי ביותר בברית-המועצות לשעבר. עד היום כשבן שיחי מגלה פתאום שהייתי חבר בארגון – הוא קם ממקומו מתוך כבוד.

כל זה לא עזר. הגיע רגע האמת ואותה החברה שניסיתי בכול כוחותיי להשתייך לה – דחתה אותי, הדביקה לי תווית של "היהודי", הזר היחיד שלא ניתן לסבול אותו בקרבה – ואילצה אותי להגר.

אם כך התייחסו ליהודים "החוקיים" אשר במקרים רבים חיו במדינות אלה מאות ואלפי שנים – איך יתייחסו ליהודים שהפסידו את ארצם, ברחו? בכל משבר במדינה מארחת – כלכלי, פוליטי, אסון טבע, השד יודע מה – יהיה להם את האשם המיידי: היהודים. חכמים יותר, עשירים יותר, מצליחים יותר. יפריע להם שיותר מדי יהודים באקדמיה, בתקשורת, בקולנוע, בתיאטרון… אני מחדש לכם משהו?

גם אם אתה מוסיקאי גאון בשם בירנבוים, שמתנשק עם ערפאת ואבו-מאזן – יגבילו אותך כי התכונה העיקרית שלך היא – "יהודי". התיאטרון הלאומי ניסה למצוא חן בעיניי הבריטים – העלה את ההצגה "הסוחר מוונציה" בה משמיצים את היהודים – לונדון הנאורה לא קיבלה את ה'שוחד', מאות אנשים הפגינו מחוץ לאולם התיאטרון. לא רוצים אותנו בכל מיץ, בכל רוטב. כי בעיניהם, כולנו 'נגע' על פני האנושות, 'סרטן' אותו חייבים לסלק.

אגב הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה. מי האשם כאן? תלוי את מי שואלים. מבחינת הרוסים – האשמים הם היהודים, שמאחורי הקלעים מושכים בחוטים בקייב. לעומת זאת מבחינת האוקראינים האשמים הם… שוב היהודים, שמושכים בחוטים במוסקבה.

לפני מספר שנים התחוללה מהפכה בקירגיזסטן. מדינה הררית בגבול עם סין. גם בשנים בהן קירגיזסטן הייתה חלק מברית-המועצות לא היו שם הרבה יהודים. כיום אולי נשארו שניים או שלושה לרפואה. איזה שלט ענק תלו המורדים על בניין הפרלמנט שלהם כאשר כבשו אותו ואילצו את נשיאם לברוח? "נשים סוף לרודנות של היהודים". מיותר לציין שלא היה בממשלה הכושלת שלהם יהודי אחד.

ישראלי-פציפיסט זה נונסנס מוחלט. אין מה לעשות – נועדנו לחיות על חרבנו. אם יש עמים בעולם שיכולים לחנך את ילדיהם ברוח הפציפיזם, לטעון שלא כדאי להילחם, למות, להקריב את הבנים במלחמות, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה. אני כותב את רשימתי ושומע ברדיו שיר של יונתן גפן עם המילים:

"אם מספרים לי שהתחילה מלחמה
אז אני מיד עובר לצד שמנצח".

איזו תמימות. לנציג של כל עם אחר יש אופציה כזאת: לעבור לצד שמנצח. רק לא ליהודים. המקסימום שאתה תרוויח מהמהלך המבריק הזה – שאותך הם יכניסו למשרפה אחרון. אחרי שתעזור להשמיד את בני עמך שלא עברו לצד השני.