הטרור והאסלאם ה"אמיתי"

ב-11 לספטמבר 2001 החרידה את ארצות-הברית סדרת הפיגועים של ארגון הטרור המוסלמי אל-קעידה. מגדלי התאומים קרסו, בניין הפנטגון נפגע, ואמריקה התאבלה על אלפים רבים של הרוגים ופצועים. ימים ספורים לאחר המתקפה, בשיאו של ההלם הציבורי, הצהיר נשיא ארצות-הברית דאז ג'ורג' בוש כי ה"אסלאם הוא שלום, והטרוריסטים הללו לא מייצגים את השלום".

כעבור ארבע שנים, ביולי 2005, אל-קעידה היכה שנית ברצף פיגועי תופת ברכבת התחתית של לונדון. 52 אנשים נהרגו ומאות נפצעו. ראש הממשלה הבריטי באותה תקופה, טוני בלייר, הלך גם הוא בדרכו של בוש. במאמר שפרסם מאוחר יותר בדיילי-מייל הבריטי―לאחר שצעיר מוסלמי ערף ברחובות לונדון את ראשו של חייל בריטי אומלל―הכריז בלייר כי "אין בעיה עם האסלאם. לאלו מאיתנו שלמדו זאת, אין שום ספק לגבי טבעו האמיתי ושוחר השלום".

בוש ובלייר לא היו הראשונים ובטח שלא האחרונים לזהות את האסלאם "האמיתי" – וזו מילת המפתח שעוד נידרש לה בהמשך – כדת שוחרת שלום. מחליפיהם באמריקה ובאנגליה המשיכו את אותו הקו בדיוק. ברק אובמה הודיע ש"דאע"ש אינם מוסלמים. אף דת אינה מוחלת על רצח חפים מפשע", וכן: "צריך לחזק את הקולות … המלמדים את טבעו האמיתי ושוחר השלום של האסלאם". ואפילו דיוויד קמרון השמרני והמפוכח, הכריז כי "האסלאם הוא דת של שלום. האנשים (הטרוריסטים) הללו אינם מוסלמים, הם חיות".

אליהם מצטרף גם נשיא צרפת פרנסואה הולנד, שגילה דעתו לאחר הפיגועים בפריז כי "לקיצוניים הללו אין דבר עם האסלאם", וכן האפיפיור פרנציסקוס שלא נשאר חייב והודיע כי "אסלאם הוא דת של שלום. כזו שתואמת ומכבדת זכויות אדם ודו-קיום של שלום". ועוד ועוד מנהיגים ואמירות דומות כהנה וכהנה.

מיותר לציין שהאמונה בשלומיות האסלאם לא פסחה גם על הביצה המקומית שלנו. הנשיא ריבלין למשל, שבימים כתיקונם מתריע מפני השתלטות הימין הקיצוני על מדינת ישראל, נשמע דווקא רגוע למדי בכל הקשור לקיצוניות המוסלמית: "אני מאמין באמונה שלמה, כי אין למערב, לנוצרים או ליהודים מלחמה עם האיסלאם…; כולם כאחד קרבנות חסרי ישע של ברבריות אכזרית, של טרור נפשע, שדבר אין להם עם האיסלאם או עם דברי הנביא". אמירה שחזר עליה הנשיא גם אתמול.

דא עקא, מנהיג דאע"ש נמצא איתנו כדי לקלקל את החגיגה. בהכרזה שמצלצלת אותנטיות, הכריז אל-בגדדי ללא כחל ושרק כי "האסלאם לעולם אינו דת של שלום. האסלאם הוא דת של מלחמה".

אז מי צודק? אל-בגדדי המוסלמי או בוש הנוצרי?

מהו האסלאם האמיתי?

ניתן לגשת אל השאלה הזו בשתי דרכים. את הראשונה נכנה כאן הגישה הספרותית, ואת השנייה הגישה הריאליסטית.

הגישה הספרותית משתקפת למשל במאמרו של פרופ' זאב מגן, מומחה להלכה אסלאמית. מגן הוכיח במאמר מרתק, שכנראה לא היה מבייש אף חכם דת מוסלמי, כי "דאע"ש מפר באופן בוטה ויומיומי את ההלכה האסלאמית. ההוצאות להורג שלו הן רצח ברור ופשוט, ועמדותיו מערערות את כל מה שהדת המוסלמית מייצגת מאז ומעולם. דאע"ש יורק ללא הבחנה על המסורת המשפטית, על תקדימי הח'ליפים ועל הדוגמה הנצחית של הנביא מוחמד עצמו". אך את מה שמוכיח מגן כלפי דאע"ש – והצדק עימו מן הסתם לגבי קיצוניות הארגון האכזרי – מיישמים אובמה וחבריו על האסלאם באופן כללי.

לפי הגישה הזו, "האסלאם האמיתי" הוא אסלאם של כתבי-יד עתיקים, של פסקי הלכה שנשלפו מארכיוני האוניברסיטאות, ושל אימאמים מתונים שלוקטו בפינצטה. ומאחר שארון הספרים של הדתות ההלכתיות הוא מורכב ומסועף, הדבר משאיר באופן טבעי מקום רב לכל חוקר ושיטה להתגדר בו. מי שיתאמץ, יצליח גם למצוא את הפוסק המוסלמי או את כתב היד הצופי שיוכיח שהאסלאם הוא סובלני אפילו כלפי גייז. (מי לא מכיר את האימרה התלמודית הזניחה שממנה מוכיחים הירוקים כי היהדות היא בעצם סניף קדום של גרינפיס?). המוטיבציה הפוליטית של הגישה הזו ברורה: לצייר אסלאם "אמיתי" מתון ושוחר שלום – כדי לנטרל את הצורך בהתמודדות לא תקינה פוליטית עם האסלאם האחר, זה שהוא "כוזב" מבחינה ספרותית אך ממשי למדי מבחינת הנסקלים וערופי-הראש.

אנשי הגישה הספרותית, אם נתמצת, עמלים על השוואת והתאמת האסלאם כפי שהוא אל האסלאם האקדמי של כתבי-יד כפי שהוא היה צריך להיות. בבחינת כפיית תיאוריה על מציאות. הפיתוי אמנם ברור, אך לא בטוח שבן-לאדן, אל-בגדדי או חברי בוקו חראם מכירים את התבניות הספרותיות שמצאו החוקרים. ממש כמו אותו רוטווילר שלא שמע על הביטוי "כלב נובח אינו נושך".

האסלאם כפי שהוא

לעומת האסלאם המתון, הנאור ושוחר השלום, שיהיה מדויק יותר לכנותו "האסלאם הנוצרי" של מנהיגי המערב, יש את האסלאם הממשי. זה הניבט אלינו מהעובדות, מהנתונים ומהתוכן שזורם אלינו בערוצי המדיה החברתית.

והאסלאם הזה מספר לנו שרוב מוחלט של הטרור העולמי הוא טרור מוסלמי. ש-95% מפיגועי ההתאבדות הם תוצרת האסלאם. ושמבין 50 המדינות עם הפעילות הטרוריסטית הגדולה ביותר, כמחצית הן מדינות מוסלמיות (סוריה, עיראק, איראן, תורכיה, אפגניסטן, פקיסטן, תימן וכו') והמחצית השנייה היא בחלקה הלא-מבוטל מדינות לא-מוסלמיות הסובלות מטרור… מוסלמי (ישראל, הודו, פיליפינים, תאילנד, רוסיה, ארה"ב ועוד).

האסלאם הזה הוא לא מתון, לא שוחר שלום, לא סחבק.

אכן, חשוב לזכור שרוב המוסלמים אינם טרוריסטים. אך חשוב לא פחות לזכור שרוב הטרוריסטים הם מוסלמים. האם אותו רוב מוסלמי לא-טרוריסטי נותן את הטון לעולם המוסלמי, או שהוא רק בגדר רוב דומם וכנוע ואת הטון מכתיבות מדינות הטרור של האסלאם? האם קיים עלי-אדמות כוח ליברלי מוסלמי, בעל עוצמה פוליטית אמיתית, הקובע מהלכים בעולם האסלאם, או שהשחקנים המרכזיים נמצאים בכלל במגרש אחר?

הטענה הריאליסטית היא שהתשובות לשאלות הללו הן הן עיקר העניין. פה קבור הכלב. הפוטנציאל האלקטורלי התיאורטי של האסלאם המתון בכלל לא מעניין. בוודאי שלא פתוות נדירות או כתבי-יד מעוררי השראה. בענייני מדיניות נחשב רק זה האוחז בפועל בהגה הרכבת ומנווט אותה, ולא אלפי הנוסעים שנגררים אחריו. והקלסתרון של האסלאם הפוליטי האוחז בהגאים הוא עם תווי הפנים הברורים של ג'יהאד וטרור ומלחמת דתות.

הפתרון של המערב?

האם המערב הדמוקרטי יודע איך לפרק את המוקש המוסלמי? האם התבניות הפוליטיות שלו, בייחוד חופש הביטוי וחופש הדת, הן כלי יעיל בהתמודדות עם התופעה הפוליטית של האסלאם, או שמא הן דווקא קטליזטורים מסוכנים לרדיקליזציה אסלאמית? קשה לדעת.

המערב מנסה לפרק את המוקש הזה מתוך הנחת מוצא שהטרור נובע מעוני, מפערים חברתיים, מדיכוי, מהדרה ומקלוניאליזם מערבי. אבל הטענות הללו לא מחזיקות מים (הרי מדינות עולם שלישי לא-מוסלמיות לרוב אינן מייצרות טרור). הוא מנסה למצוא בספריות ובמוזיאונים שלו אסלאם אחר, מתון ושוחר שלום – בתקווה שהדבר יניע כוחות בתוככי העולם המוסלמי לאמץ את תובנותיו החדשניות על "האסלאם האמיתי" – אך הדבר משול לניסיון לחולל שינוי באורתודוכסיה החרדית באמצעות פסקי הלכה של עמוס עוז או יאיר לפיד. אלו שינויים שיכולים להתחולל רק מבפנים.

עד אז, "האסלאם הוא דת של מלחמה", ועם דת כזו מוטב להילחם.