גל"צ: הרדיו של החיילים?

גלי צה"ל היא כנראה תחנת הרדיו המשפיעה והתוססת ביותר בישראל, עם עשרות בוגרים בעמדות תקשורתיות בכירות • אך לגל"צ יש גם בעיות למכביר של איזון פוליטי, תקציבים ונהלי עבודה בעייתיים • האם בישראל של 2015 עדיין יש הצדקה לקיומה של תחנה צבאית?

ראשית דבר

במהלך 65 שנות פעילותה תפסה תחנת השידור הצבאית 'גלי צה"ל' מקום מרכזי בנוף התקשורתי בישראל. תכניות כמו 'מה בוער', 'קולה של אמא' או 'המילה האחרונה' הפכו לחלק בלתי נפרד מ"פס הקול" של הרדיו במדינה, והשדרנים רזי ברקאי, יעל דן, טלי ליפקין-שחק וחבריהם היו לחלק משגרת יומם של ישראלים רבים בעודם ברכב, בעבודה או בבית. הם מצליחים להשפיע על סדר היום התקשורתי, לרגש ולהכעיס את המרואיינים ואת המאזינים ולעצב חלק ניכר מדור העיתונאים הבא של מדינת ישראל. גם עולם המוזיקה הישראלי מושפע רבות מרשימות ההשמעה של גלגל"צ. נראה שאנשי גל"צ יכולים ללמד את אזרחי ישראל כמה שיעורים בתקשורת, בתרבות ובפוליטיקה. יחד עם זאת, יש סיבות טובות לבחון את הרלוונטיות של תחנת רדיו צבאית בישראל של שנת 2015 ואת היחסים הראויים בין התחנה לבין צה"ל והחברה הישראלית כיום.

מרכיבי ההצלחה של גלי צה"ל

קשה למצוא דוגמאות בעולם הדמוקרטי לתחנות שידור צבאיות שהצליחו לזכות בפופולריות רבה בקרב אזרחים ולא רק בקרב חיילים, כמו זו שזכתה לה גל"צ בישראל. תחנות רדיו שמפעילים צבאות זרים משדרות בדרך כלל לחיילים המוצבים הרחק ממדינת האם שלהם, בעוד שגל"צ נועדה לפנות לחיילי צה"ל, שמשרתים כידוע בתחומי מדינת ישראל וזוכים לראות את בני משפחותיהם וחבריהם לעתים קרובות יחסית.

הרעיון להקים תחנת רדיו צבאית הועלה לאחר מלחמת העצמאות על-ידי שני אנשי חיל הקשר נפתלי רז וישעיהו לביא, שנחשפו לרדיו הצבאי הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא אומץ על-ידי הרמטכ"ל השני, רב-אלוף יגאל ידין, ובהמשך על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון. היוזמה הובאה להצבעה בממשלה ואושרה ברוב קולות ב-7 בספטמבר 1950, חרף הסתייגותה של ועדה ציבורית שהוקמה כדי לבחון את ההצעה. כעבור שבועיים וחצי, ב-24 בספטמבר 1950, החלה התחנה בשידוריה. השידור הראשון כלל נאום מוקלט של דוד בן-גוריון שייעד לתחנה מטרות ביטחוניות וחברתיות כאחד:

המשדר הצבאי נועד לשתיים: לשמש מכשיר ביטחון והתגוננות, אמצעי קשר יעיל ומהיר לגיוס ולאימון, לזירוז ולהפעלה של כוחות הצבא הסדיר וצבא המילואים, בכל חטיבות צבא הגנה לישראל ביבשה, בים ובאוויר. הוא נועד גם לשמש בצבא מכשיר לחינוך הנוער והעם, אמצעי עזר תרבותי לקליטת עולים, להנחלת הלשון, להקניית ידיעת הארץ ותולדות האומה, לליכוד שבטי ישראל, לחישול רצון לאומי ואחריות ממלכתית, להאדרת החזון ההיסטורי של עם ישראל לחיי עבודה, שלום, צדק, חירות ואחווה. שליחות-משנה זו של המשדר הצבאי טבועה במהותו ובייעודו של צבא הגנה לישראל.

דברים מלאי פאתוס אלה ביטאו את החשיבות הרבה שייעד בן-גוריון לצה"ל לא רק כאמצעי להגנת הארץ, אלא גם כמכשיר לבניינה של האומה הישראלית. הצבא נתפס כ"כור ההיתוך" של שבטי ישראל. החיבור לצבא, שתפס אפוא מקום מרכזי בישראליות היה למרכיב ההצלחה הראשון של גל"צ. צה"ל נהנה שנים רבות ממעמד רם במיוחד בקרב רוב החברה הישראלית, וגל"צ, שהיא חלק בלתי נפרד חלק ממנו, נהנתה מההילה הצבאית הזו.

מרכיב הצלחה נוסף הוא היכולת להישען על משאבי הצבא – כספיים ואנושיים כחד. במישור הכספי, גל"צ מומנה – ועודנה ממומנת חלקית – באמצעות תקציב הביטחון. היא לא נאלצה להתמודד באופן מלא עם האילוצים של שוק תקשורת תחרותי, ובמרוצת השנים גדלו מספר שעות השידור של התחנה ותקציבה (בשנים האחרונות החוק מאפשר לגל"צ לשדר תשדירי חסות, וכך היא נהנית ממקור כספי חשוב נוסף). במישור המשאב האנושי, גל"צ קלטה לשורותיה חיילים וחיילות בשירות חובה ונהנתה מכוח אדם צעיר, רענן וזול יחסית. בשנת 2014 למשל, שירתו בגלי צהל 260 איש, מתוכם 172 חיילים בשירות חובה או בקבע, ו-88 אזרחים עובדי צה"ל. כמו כן, מפקדי התחנה יכולים היו לגייס לשירות מילואים עיתונאים באמצעות ניצול של מכסת ימי המילואים שקיבלה גל"צ – אמצעי שלא עמד לרשות אף אמצעי תקשורת אלקטרוני אחר.

מרכיב הצלחה שלישי קשור למרכיב הקודם, והוא אפיין את התחנה כבר בשנים הראשונות לקיומה: יכולתה של גל"צ לאמץ שינויים וחידושים, וכן סגנון ההגשה של שדרניה, שהיה קליל ורענן לעומת זה של השדרנים ב'קול ישראל'. הדבר נבע מגילם הצעיר של השדרנים, שהיו ברובם חיילים בשירות חובה. הגמישות וה"ראש הצעיר" של התחנה אפשרו לה לאמץ אמצעים טכנולוגיים חדשים, כמו שימוש ברשמקולים ניידים לצורך הקלטות בשטח, וכן סגנונות הגשה ותכני שידור חדשים. היתרונות הללו בלטו על רקע התקופה: בעשורים הראשונים היו תחנות רדיו מעטות יחסית בישראל, וגל"צ הייתה מדיום תקשורתי חי ודינאמי בהשוואה למתחרות, ועל אחת כמה וכמה בהשוואה לעיתונות הכתובה – דבר שמשך אליה מאזינים. לבסוף, יש לציין בהקשר זה ששילובם של אנשי תקשורת ותרבות שנקראו לשירות מילואים או שהועסקו כאזרחים עובדי צה"ל, בתור מגישי תכניות לצדם של חיילים צעירים, יצרה מפגשים פוריים של ניסיון ומטען מקצועי עשיר עם רעננות וגמישות.

גורם הצלחה נוסף של התחנה הוא היכולת של אנשיה לטוות רשת של קשרים ותמיכה בתקשורת ובפוליטיקה. כידוע עיתונאים רבים בישראל שירתו בתחנה שירות חובה או מילואים, הועסקו בה כאזרחים עובדי צה"ל או הגישו במסגרתה תכניות בהתנדבות. אחד ממפקדי גל"צ הרחיק לכת וטען כי התחנה היא "בית הספר הלאומי לתקשורת" של ישראל, שכן ב-15 השנים האחרונות רבים מבוגרי קורס העיתונאים הצבאיים של התחנה איישו עמדות מפתח בערוצי החדשות המסחריים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה. בין בוגרי קורס העתונות בתחנה נמנים ארז טל, אברי גלעד, ירון דקל (כיום מפקד התחנה), אילנה דיין, גיא פינס, יונית לוי, תמר איש-שלום, נדב פרי, עמית סגל, מתן חודורוב, ספי עובדיה, יונה לייבזון, עמליה דואק, קרן נויבך, סיוון רהב-מאיר, עידן קוולר ועוד רבים בעבר ובהווה.

אחד הגורמים שסייעו לתחנה לצלוח תקופות קשות בעשרים וחמש השנים האחרונות הוא עמותת ידידי גלי צה"ל. העמותה שנוסדה בשנת 1990, שמה לה למטרה "להעניק לתחנת "גלי צה"ל" גיבוי ומעטה ציבוריים, לסייע בגיוס כספים, רכש ותמיכה לשיפור והעלאת רמתה של התחנה, הרחבת והגברת עצמת משדריה".

סביב התחנה התגבשה אפוא שדולה של אנשי תקשורת ותרבות עם עוצמה רבה, שיכולה הייתה להפעיל לחץ כזה או אחר על קובעי מדיניות ששקלו לסגור אותה. לאורך השנים מאז הוקמה, עמדה גל"צ מספר פעמים בפני סכנת סגירה מטעמים שונים – תקציביים, ארגוניים, אידיאולוגיים ועוד. אך היא הצליחה לשרוד, להתעצם, לזכות בפופולאריות מצד מאזינים בצבא ובחברה האזרחית ולהתבסס במשך תקופה ארוכה כשחקן מרכזי בזירה התקשורתית.

גל"צ 2015?

ניתן אם כן לראות בגל"צ סיפור הצלחה תקשורתי וארגוני.

אף על פי כן, פעילותה של התחנה מעוררת מספר קשיים עקרוניים שאין להתכחש לקיומם. גם אם מביאים בחשבון את יתרונותיה, נשאלת השאלה מדוע צבא צריך לעסוק בהפקת שידורי רדיו בשנת 2015 עבור חיילים – קל וחומר עבור אזרחים? מדוע צה"ל צריך להכשיר כתבים, קריינים, מפיקים ועורכים? והאם החברה הישראלית לא יכולה לייצר בכוחות עצמה תחנת רדיו איכותית ללא עזרת הצבא?

אם בעבר היה צורך ביטחוני ברשת רדיו לשם הפעלת כוחות צבא, הרי כיום ישנם אמצעים אחרים להשגת מטרה זו. אם ישנו רצון לספק לחיילי צה"ל ולציבור הרחב תכנים חדשותיים, הרי שמידע כזה זמין בימינו באינספור ערוצי תקשורת ומדיה שאינם צבאיים כלל. וגם אם יש רצון לייחד ערוץ תקשורת לענייני צבא וביטחון במדינה מאויימת כמו ישראל – לא בטוח שיש בכך צורך. אמצעי תקשורת אזרחיים מעסיקים כתבים ופרשנים צבאיים לרוב ונותנים להם במה רחבה להתבטא, ואפילו מספר שעות השידור המוקדשות לנושאי ביטחון בגל"צ עצמה אינו גדול. מה אפוא הצורך בתחנה צבאית שמתפקדת במובנים רבים כתחנה אזרחית לכל דבר?

העשרת עולמם התרבותי של חיילי צה"ל או סיוע בקליטת חיילים עולים, יכולים גם הם להיעשות באמצעים מגוונים אחרים ואין צורך בתחנת רדיו צבאית לשם כך. במצב עניינים זה קשה גם לטעון שהקשר בין החיילים לבין החברה הישראלית מחוזק בזכות שידורי התחנה. את קולה של אימא, שנמצאת בדרך כלל במרחק קטן יחסית של עשרות או מאות קילומטרים מהם, יכולים החיילים לשמוע בטלפון הנייד שברשותם. ואולי החשוב מכל: מצב בו בחברה חופשית צבא מפעיל אמצעי תקשורת רב עוצמה שמכוון גם לאוזניהם של אזרחים הוא בעייתי בלשון המעטה. למרבה המזל, הממשלה, משרד הביטחון וצה"ל לא עשו שימוש בתחנה על מנת לשדר מסרים תעמולתיים לאזרחי המדינה, אך יש מקום לחשוש מניצול לא ראוי של התחנה.

כנגד הטענות הללו, טוענים ראשי התחנה כי חיילים ואזרחים מעדיפים להאזין בעיקר לתכנים אזרחיים – אקטואליה, מוזיקה ועוד – וכי הקדשת שעות שידור רבות לתכנים צבאיים תבריח מאזינים מגל"צ. יחד עם זאת, במשך שנים רבות לא ערכה התחנה סקר שבדק באופן ממוקד מה רוצים החיילים בסדיר ובמילואים לשמוע, ומספר השעות השבועיות המוקדשות בגלג"לצ לבחירות המוזיקליות של חיילים עומד על חמש בלבד. כך, תחנת הרדיו שמלכתחילה נועדה לשרת את החיילים, לא בדיוק מממשת את יעדיה בהקשר הזה. (יש לציין כי בשנה האחרונה קיבל מפקד התחנה את הצעתו של כותב שורות אלה לערוך סקרים בקרב חיילים על מנת לעמוד על העדפותיהם הרדיופוניות ולבחון באיזו מידה התכניות בגל"צ ובגלגל"צ מואזנות על-ידם).

אך אפילו אם נקבל את הטענה ששידורי גלגל"צ פופולאריים במיוחד בקרב חיילים, השאלה הראשונית במקומה עומדת: האם מתפקידיו של הצבא להפיק שידורי מוזיקה ולהיאבק בתאונות הדרכים? האם לא ניתן לקדם מטרות אלה בערוצי שידור אזרחיים – מסחריים וציבוריים?

צבא ופוליטיקה לא הולכים יחד

העיסוק הגובר של התחנה בחדשות ובאקטואליה בארבעים השנים האחרונות העצים את המתח בין תביעתם של עיתונאים בתחנה להבטיח את חופש העיתונות שלהם, ובין הצורך של צבא במדינה דמוקרטית להתרחק מסוגיות פוליטיות, לשמור על ההירארכיה הפיקודית בתוך הצבא ועל כפיפות הצבא כולו לדרג המדיני הנבחר. את המתח הזה ניתן להקטין משמעותית, למשל, על-ידי הרחקת התחנה מהפקת שידורי חדשות באופן עצמאי, ובוודאי שעל-ידי הרחקת חיילים בשירות מעיסוק בנושאים פוליטיים. בהקשר זה יש לציין כי בימים אלו, למרבה האבסורד, את ועדות הכנסת מסקר בתחנה חייל בשירות חובה בעודו לובש מדים. כמו כן, עיתונאים בתחנה היו מעורבים בעבר בביצוע תחקירים על נבחרי ציבור. תחנת הרדיו הצבאית מתיימרת, אפוא, לשמש אחד מכלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית…

מרכזיותה של גל"צ והעיסוק הרב שלה בפוליטיקה מפלגתית ובתרבות הגבירו טענות שנשמעו כלפיה, בעיקר החל ממבצע "שלום הגליל", בדבר היותה תחנה שנותנת במה בעיקר לעמדות השמאל הפוליטי ומשקפת הוויה תרבותית תל-אביבית, חילונית ואשכנזית. הדבר ניכר הן ברקע של העיתונאים האזרחים המועסקים בתחנה והן ברקע של החיילים המגויסים אליה לתפקידים עיתונאיים. נכונה הטענה כי כפי שצה"ל אמור להיות הצבא של כל האזרחים, כך תחנת הרדיו שלו צריכה להיות התחנה של כל החיילים ולתת ביטוי לשדרות מגוונות בחברה הישראלית – בזהות מגישיה ובצביון שידוריה כאחד. בחמש עשרה השנים האחרונות נעשו אמנם מאמצים לקלוט לשירות בגל"צ חיילים מרקע מגוון יותר, אך המלאכה לא תמה.

בנוסף, מעמדה הרם של התחנה בעיני האליטה התקשורתית של ישראל מצד אחד והיותה יחידה צבאית הנהנית ממעטה של סודיות מצד שני אפשרו לה לשמר דפוסי עבודה והתנהלות בעייתיים. עד עצם היום הזה לא הוסדרו דרך בחירתו של מפקד גל"צ ומשך כהונתו בהוראות הפיקוד העליון של צה"ל. תקציב התחנה אינו גלוי באופן שגרתי לציבור כולו (איזה סוד צבאי מסתירים בתחנה?), ונציב תלונות הציבור על השידורים בתחנה מגיש במקביל לתפקידו זה תכנית בתחנה, כאשר מצופה ממנו לברר תלונות שהוגשו נגד עמיתיו בראש נקי וללא לחצים ואי-נעימויות.

דרוש בדק בית רציני

בסופו של עניין, ישראל של שנת 2015 אינה ישראל של שנת 1950. המציאות החברתית והתקשורתית השתנתה לבלי הכר, ונראה כי המטרות שהתווה דוד בן-גוריון לגל"צ בראשית דרכה יכולות ברובן הגדול להיות מושגות כיום באמצעים אחרים. בנוסף, המתח בין חופש העיתונות של עיתונאי גל"צ לבין הצורך לשמר הירארכיה צבאית בתחנה הוא עז. הגיוון האנושי בתחנה אינו מספק, והמעורבות בנושאים פוליטיים בעייתית למדי מבחינה דמוקרטית. נראה גם שהזיקה של התחנה לצה"ל ולחיילים – הן בתכניה והן באופן התנהלותה – אינה הדוקה, אם להתנסח בעדינות. היא ממשיכה להתקיים מכוח מסורת עשירה וותק רב, מכוח אהדה רבה בקרב חלקים לא מבוטלים בציבור הישראלי, ומכוח עוצמה פוליטית ותרבותית של האנשים הקשורים בה. במצב כזה, יש העדר רצון של מקבלי החלטות בממשלה ובצבא לחולל שינוי בתחום, שעשוי להיות כרוך במאמץ רב ובנזק תדמיתי.

אף על פי כן, גל"צ אינה עוד יחידה צבאית ואינה עוד גוף תקשורתי. היא הפכה למוסד תוסס ועשיר בתכנים ובחידושים, שסגירה שלו לאלתר עשויה להיות דרמטית מדי שלא לצורך. גם ברמה הפרקטית יהיה קשה להוביל מהלך של סגירת התחנה או הפרטת בזק שלה.

הדרך היחידה שיכולה להצדיק את המשך קיומה של גל"צ כתחנת רדיו צבאית, תתבסס על חיזוק זיקתה לצה"ל. אם התחנה לא תפעל לפי הנחיות הדרג הפיקודי העליון בצבא, לא תכוון בראש ובראשונה לטעמם של החיילים בסדיר ובמילואים ולא תזכה לשיעורי האזנה גבוהים בקרבם, לא תכלול מספר רב יותר של תכניות על צבא ועל חיילים בלוח השידורים שלה, ולא תעבור רפורמות ארגוניות ונוהליות לרבות הפרטה של גלגל"צ, יהיה צורך "לשחרר" אותה מצה"ל ואת צה"ל ממנה.

אייל צור הוא עמית מחקר בפורום קהלת. לאחרונה הוא פרסם מחקר מדיניות בנושא גל"צ במסגרת הפורום.