פרשת כי תבוא: עם סגולה

במקרא קיימים מספר דימויים ליחס בין אלוהים לעם הנבחר • מה משמעות הביטוי "עם סגולה", ואיזה יתרון מעמד זה נותן?

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל-מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (דברים, כ"ו, 18-19).

מדוע בחר אלהים דווקא בישראל? לשאלה זו אין תשובה ברורה במקרא. הרמב"ם סבר שאין בידנו תשובה לשאלה זו מלבד התשובה שכך עלה במחשבה לפניו (מורה נבוכים ח"ב פרק כ"ה, עמ' 343 בתרגום שורץ), בעוד יהודה הלוי תולה את הבחירה בתכונת גזעו של ישראל ואת מתן הנבואה בתכונת ארצו, שהיא ארץ הנבואה, מפני שהיא נמצאת באמצע ארצות האקלימים הנוחים (כוזרי מאמר ראשון צ"ה, עמ' לב בתרגום אבן שמואל). מאגדת חז"ל (שהבאתי בפרשת לך לך) המספרת כיצד הגיע אברהם מתוך התבוננות בעולם לאמונת היחוד יוצא שישראל בחר בה'. "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג?" (בראשית רבה לט, א).

מכל מקום לאחר שנבחר ישראל הוא קרוב לה' ואהוב במיוחד. רעיון זה מובע במקרא בדימויים רבים. יש מבין הדימויים האלה שנשאבו מיחסי אנוש הדדיים, יש מן המיתוס ויש מן המשפט. את הדימויים הראשונים שעוצבו על פי דוגמה של יחסי אנוש נזכיר אגב אורחא להלן, את הדימוי שנשאב מן המיתוס נפקוד בפרשת האזינו . ובדימוי שניטל מן המשפט נעסוק ברשימתנו השבוע.

דימויים שניטלו מיחסי אנוש: ישראל היא אשת בריתו של ה' וגם אם זנתה והלכה אחרי מאהביה היא עתיד לשוב אל אישה הראשון באחרית הימים: וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי (הושע ב, 18). או ישראל הם בנים למקום: בְּנֵי אֵל-חָי (הושע ב, 1). הדימוי האחרון של היות ישראל בן לה' אלהיו, לאביהם שבשמים, רווח בספרות חז"ל וגם בברית החדשה בנאומיו ובמשליו היפים של ישו.

הרקע המשפטי של "עם סגולה"

הדימוי "עם סגולה" המופיע בפרשה שלנו ורווח במיוחד בספר דברים שייך גם הוא לקבוצת הדימויים האלה, המביעים יחס של קרבה מיוחדת. הביטוי "עם סגולה" מצריך ביאור ולהלן נשתדל לדייק בפירושו. על מובנו של הביטוי אנו יכולים לעמוד מניתוח הטקסטים המקראיים שהביטוי הזה מופיע בהם ומהתחקות אחר המילה סגולה בטקסטים עתיקים שמחוץ למקרא (דיון מפורט בהצעות החוקרים השונות מצוי במאמרו של ליונשטם, עם סגולה).

הביטוי מופיע לראשונה בשמות י"ט 5 (בצורה שונה במקצת:סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים) במסגרת הטקסט הבא: 3 וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 4 אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. 5 וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. 6 וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.

לפנינו טקסט של כריתת ברית בין ישראל ובין ה' ככתוב במפורש בפסוק 5 וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי. הצדדים הבאים כאן בברית אינם שווים כלל, אלא הברית היא בין אדון לבין מי שכפוף לו. למרות זאת אין הברית מנוסחת כאולטימטום אלא משתדלת לשכנע את הצד החלש בדברי נועם. היא פותחת בתיאור החסד שעשה מציע הברית: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. משנה תוקף נודע למעשה חסד זה, כי כידוע ישראל היו עבדים לפרעה במצרים, ומי ששחרר אותם זכאי להיחשב כאדונם החדש.

במלה "וְעַתָּה" בראש פסוק 5, כשגור במקרא, עובר הכתוב לחלק האופרטיבי. בשכר שמירת הברית – וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי – מתחייב האדון, שכל הארץ וכל העמים ברשותו, שישראל יהיו לו סגולה מכל העמים. מכאן מסתבר שסגולה כולל בתוכו העדפה, יחס מפלה לטובה. את הפסוק האחרון היטיב לבאר ארליך (במקרא כפשוטו): "ואתם בפסוק 6 בא לחלק. וזה החלוק: אחר שאמר והייתם לי סגולה וגו', שהוא חובת ה' מישראל לעשותם עם סגולה, הוא אומר ואתם זאת חובתכם ממני להיות לי ממלכת כוהנים, כלומר אתם תעשו מצוותי ותשמרו חקים שלא ישמרום מהעמים האחרים כי אם הכהנים . וגוי קדוש שאמר אחריו מעיד בפירושי שהוא האמת." הולם את דרך הנועם הננקטת כאן שבניגוד למקומות אחרים במקרא הברית המוצעת כאן מציינת רק את השכר של שמירת הברית ואינה כוללת עונש במקרה של הפרתה.

יחס מועדף

גם הכתוב בפרשה שלנו: לְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה מסייע להבנת סגולה ככולל בתוכו יחס מועדף.

לדיוק בהבנת הביטוי תורמות תרומה מכרעת המקבילות מן העולם העתיק ובעיקר מכתבו של מלך החתים אל עמרפא מלכה האחרון של אוגרית (ראשית המאה השתים עשרה לפנה"ס) . אוגרית הייתה עיר נמל חשובה בקרבת העיר הסורית המודרנית לטקייה. מעמד מלך אוגרית כלפי מלך החיתים היה כשל וסל למלך עליון. יחסים אלה נקבעו בדרכי שלום ולא כתוצאה ממפלה צבאית של אוגרית. וכבר ציינו החוקרים באופן כללי את דרכי הנועם של הממלכה החיתית בכריתת הבריתות שלה עם האומות הכפופות לה, ולהבחנה כללית זו הוסיפו החוקרים שעושרה וחשיבותה של אוגרית השתקפו בהיותה וסל נכבד.

במכתבו פונה מלך החיתים אל מלך אוגרית בנוסח הבא: "הנה אתה לשמש (כינויו של מלך החיתים) בעלך עב[דו] וסגולתו אתה". ההקבלה ברורה: גם כאן ברית בין אדון למי שכפוף לו וגם כאן מביע סגולה לא רק שעבוד אלא יחס וסלי אל עבד אהוב ונבחר. במשמעות דומה מופיעה סגולה בחותמו של מלך אלאלח (עיר עתיקה בקרבת העיר הטורקית אנטקיה) בחותם מכנה המלך את עצמו "עבד הדד אהוב הדד סגולה של הדד" (הדד הוא אל ראשי בפנתיאון השמי, לעתים קרובות שם נרדף לאל בעל). מן החותָם אנו למדים שגם מחוץ למקרא שימש המונח סגולה לא רק בתחום המשפטי החילוני-פוליטי אלא גם בהגדרת היחס בין האדם ואלהיו. מן הסתם תחילת שימושו של המונח סגולה הוא במישור המשפטי כעבד אהוב ונבחר וממנו עבר לתחום הדתי.

צד שווה למקרא ולחותמו של מלך אלאלח הוא השימוש במונח המשפטי בתחום הדתי. אבל יש גם הבדל. באלאלח "הסגולה של הדד", כלומר עבדו הנבחר של הדד, הוא המלך. הביטוי בא להדגיש את רום מעלתו של המלך לעומת אחרים, בעוד בישראל כולל הביטוי "סגולה" את עם ישראל כולו ובא להדגיש את יתרון מעלתו של עם ישראל כולו לעומת עמים אחרים. יש כאן כעין דמוקרטיזציה דתית. דמוקרטיזציה כזאת מוכרת גם בדימויים נוספים. כך למשל הראה שמואל ליונשטם (במאמרו:חביב אדם שנברא בצלם), שהדימוי "צלם אלהים", החל במקרא על אדם וצאצאיו כולם, שימש במזרח העתיק ככינוי למלך בלבד.

__________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.