עדי אמסטרדם, דוקטורנט ומרצה ללשון, מסביר מדוע – למרות הכל – חשוב לדעת לנקד.
מאמרו האחרון של הלל גרשוני, "הבו לנו מורים שיודעים ניקוד", עורר תגובות רבות • ביניהן הגיע למערכת מאמרו של עדי אמסטרדם, דוקטורנט ומרצה ללשון, המסביר מדוע, למרות הכל, חשוב לדעת לנקד
כשראיתי את כותרת מאמרו של הלל גרשוני "הבו לנו מורים שיודעים ניקוד" נמלא לבי שמחה. סוף סוף מאמר העוסק בנושא חשוב אף נחבא אל הכלים: נחיצותו של הניקוד בשפה העברית.
אך כפי שהעירו מגיבים רבים, למרות שגרשוני טוען לנחיצות לימוד הניקוד הוא לא מנמק את טענתו. תגובות אחרות תהו בדבר נחיצות הניקוד לאדם הבוגר ולמערכת החינוך בכלל, וגם כאן יש צורך בהסבר נוסף.
אנסה אפוא לעמוד לצד גרשוני, ולהסביר על דרך החיוב את נחיצות לימוד הניקוד.
נכונה הטענה כי בימינו אין הבדלי הגייה בין תנועת הפתח לתנועת הקמץ לתנועת חטף פתח, וכן אין הבדלי הגייה בין הסגול לבין הצירי, בין החולם המלא לבין החולם החסר והקמץ הקטן ובין הקובוץ לשורוק. ידוע כי הגיית התנועות בעברית החדשה היא ההגייה הספרדית בעלת חמש התנועות (a, e, i, o, u) אשר אומצה על ידי מחיי השפה בראשית המאה העשרים. הגייה זאת שונה מההגייה האשכנזית, אשר בה נהגית תנועת הקמץ כתנועת o בתנאים מסוימים (וראו למשל ההגייה שׁוֹלוֹם למילה שָׁלוֹם).
יש סיבה לחיריק
אולם הטענה לפיה אין סיבה לטרוח על הסימנים הללו מכיוון שממילא הסימנים רבים מאופן הגייתם דומה לטענה נגד ריבוי הקבלים, הנגדים ושאר ג'וקים בלוחות אלקטרוניים. לכאורה הם נראים מרובים וחסרי שימוש, אך שילוב נכון של כולם מביא לפעולה טובה של הטלפון הנייד שלנו.
אני נוהג לומר לסטודנטים שלי שסימני הניקוד לא הומצאו כחלק ממזימתם של המורים ללשון להגדלת פרנסתם. הם נוצרו לשמר את ההגייה של השפה העברית כפי שהייתה נהוגה בתקופת בעלי המסורה, וזאת משום שהכתב העברי הוא כתב עיצורי (היינו, כתב שאין בו אותיות ניקוד כמו במערכת הכתב הלטינית) ולא זאת בלבד שהגיית המילים עלולה להשתנות, אף המילים עשויות להתפרש במובנים רבים, ויפות היו הדוגמאות שהביא גרשוני. בהיותי מרצה לא יצירתי במיוחד אני נוהג להציג בפני תלמידיי את המשפט "הילד פתח את הספר", ולהצביע על כך שאלמלא הניקוד, אחת המשמעויות של המשפט הזה היתה מתפרשת באופן פלילי. המצב כיום הוא הפוך, משום שהניקוד שינה את תפקידו: מִמְּשַׁמֵּר ההגייה הוא הפך להיות מְלַמֵּד ההגייה. נשימתם של סטודנטים רבים נעתקת כשאני מוכיח להם שההגייה מְמֻלָּא הרבה יותר הגיונית מאשר מְמֻלֵּא, וזאת על פי צורת הרבים (מְמֻלָּאִים ולא מְמֻלֵּאִים).
אך מדוע להטריח את הקוראים להבדלים בין הפתח לבין הקמץ?
ההבדלים בין התנועות אינם רק הבדלים של איכות, כלומר אופן ההגייה, אלא הבדלים כמותיים, לפי המינוח הבלשני. מושג זה טעון הסבר, משום שהקורא עשוי לחשוב כי הגיית החולם המלא נמשכת זמן רב יותר מאשר הגיית החולם החסר, אך לא זאת הכוונה.
ההבדלים הכמותיים בין התנועות באים לידי ביטוי בהתאם לסוג ההברה, כלומר אם היא פתוחה או סגורה, וכן אם היא מוטעמת או לא. כך, למשל, התנועות הקצרות (פתח, סגול, חיריק, קמץ קטן וקובוץ) באות בהברה סגורה לא מוטעמת (הטעם הוא ההדגשה הקיימת בכל מילה או בכל צירוף מילים), כלומר בהברה לא מודגשת המסתיימת בשווא נח או בדגש חזק. התנועות הבינוניות (צירי, קמץ וחולם חסר) מצויות על פי רוב בהברה פתוחה, אך אינן שורדות כשטעם המילה זז ממנה. התנועות הארוכות, אלה עם אימות הקריאה (חולם מלא, חיריק מלא, צירי מלא ושורוק) מצויות בהברות פתוחות שאינן מוטעמות או סגורות ומוטעמות, והן אינן משתנות כלל. אדגים באמצעות המילה שׁוֹמֵר, המכילה תנועה ארוכה ותנועה בינונית. בהטייה לצורת הרבים נשמרת התנועה הארוכה, אך הבינונית הופכת לשווא נע כאשר טעם המילה (ההדגשה של ההברה האחרונה) זז לתוספת הריבוי –ִים: שׁוֹמְרִים.
מכאן שאין לומר מְכִּירִים או חלילה מֵכִּירִים אלא מַכִּירִים, ומי שיטעה ייאלץ להקליט את השיר שלו מחדש. ישנם מקרים נוספים שבהם ידיעת הניקוד עשויה להציל משיבושי הלשון בדיבור, למשל צורת ההווה נִרְאֶה,[1] או המֶּחְלָף ממשקל המקומות, בדומה למִגְדָּל, מִדְבָּר, מִשְׁלָט וכו' (הסגול במ"ם נובע משינוי תנועה בהשפעת האות הגרונית שבאה בהמשך). אף בתחום הכתיבה אנו עשויים למצוא שגיאות כתוצאה משימוש לקוי בסימני הניקוד, בייחוד כאשר מדובר במושג כלשהו המופיע בטקסט עיוני. או אז ינוקד המושג, וניקוד קלוקל או חוסר הכרת סימני הניקוד מצד הקורא עלולים לגרור שיבושים מביכים שבקלות ייכנסו ללשון הדיבור: רֶפְּלֶקָּצְיָה (במקום רֶפְלֶקְצִיָה). לימדתי בעבר נערה חביבה ונבונה, אשר נהגה לקבוע חולם מעל כל ו"ו שכתבה: "זכרוֹנוֹת הילדוֹת שלוֹ וֹחלוֹמוֹתיו היוֹ טוֹבים." מעת לעת אני פוגש עוד תלמידים וסטודנטים המנדבים חולמים לכל דורש. אולי אלה עניינים זניחים, אך ריבוי טעויות זניחות אינו זניח כלל, ועשוי להשפיע על שימור השפה ועל התקשורת בין דובריה. יאמרו המתנגדים: לשון מדוברת – דינה להשתנות. אכן, יש צדק בדברים, אך מוטב שיהיו אלה שינויים שהם תוצאה של התפתחות טבעית מאשר שינויים שנובעים מבורות ומהזנחה. סוג כזה של שינויים אפשר לתקן ורצוי לתקנם.
לכתוב בלי שגיאות
ניתן לקבוע בביטחון כי אילו היו תלמידי התיכון לומדים את תורת הניקוד, היו נחסכות מהם שעות הוראה רבות בנושאי דקדוק שונים. תורת הניקוד היא מערכת סדירה למדי, ובאמצעות היקשים ולוגיקה ניתן להסביר תופעות רבות. במקום זאת עמלים המורים ללשון על שיטות ועל סיסמאות שבאמצעותן התלמידים לומדים רשימות על גבי רשימות, והתלמידים תופשים רשימות אלה כדבר שרירותי לחלוטין (מעט מן הקיצורים והסיסמאות הללו: חד"ק, נלי"ה ונפי"ו, "בגד כפת בראש מילה" – משפט תמוה לכשעצמו משום שאינו מסביר אם אותיות אלה צריכות לקבל דגש או שמא עליהן להיוותר רפות). התלמידים לומדים שהלשון העברית אינה אלא רשימה של חוקים, לפחות כמו קורס מבוא בתואר למשפטים, ועל כן עדיף להימנע מהם לגמרי.
עניין נוסף העומד לזכות תורת הניקוד הוא שירותהּ הנאמן במניעת שגיאות כתיב. משלמדתי והבנתי את ההבדלים בין השוואים ואת ההבדלים בין התנועות, לא יהיה לי עוד צורך לשנן את רשימת המקרים שבהם לא אכתוב יו"ד: מִכתב, הִתלבש, נִכבש וכו', וכן את רשימת המקרים שבהם תבוא יו"ד: קִיבלה (ולא – קבלה); ייכנס (צורת העתיד של נִכנס, ולא – יכנס); ילדינו (= הילדים שלנו, להבדיל מ-ילדנו = הילד שלנו) ועוד.
חשיבותה של הוראת תורת הניקוד אינה מוטלת בספק, וברור שהיא אינה צריכה להישאר נחלתם של לשונאים בלבד. אם כן, מדוע היא אינה נלמדת במכללות להכשרת מורים? משרד החינוך מחייב את הסטודנטים במסלולי ההוראה ללמוד קורסי חובה בשפה, אולם יש לזכור כי סטודנטים אלה הגיעו מתוך מערכת החינוך, והידע הלשוני של רבים מהם מבוסס על זיכרונות מבחינת הבגרות בלשון. כפי שכתבתי לעיל, מורים ללשון נדרשים למצוא דרכים שונות ומשונות להוראת הדקדוק, במקום שבו תורת הניקוד מציעה הסברים פשוטים ויפים. לאלה יש להוסיף הקצאת שעות מוגבלת, שכן העומס המוטל על סטודנטים לתואר הראשון רב ממילא.
לא הייתי ממהר לחבוט בשר החינוך החדש. אשמח אם יצליח לקיים שליש מתכניותיו, ובהן שיפור יכולות ההבעה בעל פה של התלמידים. ייתכן שהפתרון הוא בהנחלת תורת הניקוד כחלק מלימודי הלשון בתיכון, ולא במכללות. מורי הלשון אשר תורת הניקוד פרחה מזכרונם ייאלצו ללמוד אותה שוב, אבל לאחר הטרחה החד פעמית הם יראו כי איכות הוראתם תשתפר, ובמקום להסביר בפעם השבעים ושלוש מדוע הִפִּיל ולא הֵפִּיל, יוכלו להתפנות להבנת הנקרא ולהבעה בכתב ובעל-פה. שגיאות כגון "מחר היה טוב" (להוראת עתיד – יהיה) או "מישו יבוא לכאן" צורמות לא פחות מחילופי צירי – חיריק, והן רווחות הרבה יותר ממה שנדמה.
באשר לחלום המתוק של גרשוני – באופן אישי הייתי מעדיף את המורה השני: איש יודע ספר, איש שדה, נעים הליכות ומתוק מדבש אשר אינו בקי בתורת הניקוד. המחנך הנורא והאיום – מוטב לו לבחור במקצוע אחר ולא במקצוע ההוראה. שוק העבודה יכול להציע מגוון משרות לאנשים אשר יחסי האנוש שלהם לוקים בחסר, וידיעת הניקוד לא תזיק, בייחוד אם הוא בור ועם הארץ ביתר הנושאים. תפקידו של איש חינוך הוא לשמש דוגמה לתלמידיו ולהרחיב את אופקיהם, גם אם ינקד מילה זאת בסגול או בקמץ מתחת לאות קו"ף או אפילו יגיד הֶצְחַקְתָּ במקום הִצְחַקְתָּ. ילדיי תמיד יוכלו ללמוד את תורת הניקוד ממני.
_______
הכותב הוא מרצה ללשון במכללות להכשרת מורים ודוקטורנט בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב.
רב המאמר מסביר איך משתמשים בניקוד אבל לא עונה על השאלה הבסיסית מדוע בכלל צריך אותו.
לעניין האנלוגיה לרכיבים אלקטרוניים. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת כמות הרכיבים יורדת. כל קורא מוזמן לפתוח מכשיר חשמלי מלפני 5 או 10 שנים ולהווכח בכך בעצמו.
נפריד בין השימוש בשפה ככלי לתיאום בין בני אדם החיים באותה תקופה לבין שימוש בעדויות כתובות להבנת העבר.
כיום רב העברית הכתובה כתובה ללא ניקוד ולכל צורך פרגמטי ניתן לנהל חיי משפחה, חברה, מדינה וכלכלה בריאים ללא ניקוד.
מעידים על כך גרשוני ואמסטרדם עצמם שלא טרחו לנקד את מאמריהם ולא חששו לרגע שהקורא הסביר לא יבין אותם למרות שלא נוקדו.
במקרים שיש ספק להבנת הטקסט מתוך הקשרו אפשר ברב המקרים לנקד לפי ההגיה המקובלת. כיוון שפתח וקמץ נשמעים כיום אותו דבר ניתן לבטל את הכפילות, כנ"ל לגבי צירה וסגול וכו'.
במקרים הנדירים (יותר או פחות) שניקוד בסימני ניקוד שקולים בהגייתם (למשל קמץ ופתח\צירה וסגול\שורוק וקובוץ וכו') מסמלים מילה שונה בפירושה, עדיף לא לסמוך על ידיעותיו של הקורא ולכתוב את הפירוש המדויק. התפתחות תקינה של השפה אמורה לבטל מילים אלו ע"י יצירת מילים שונות בהגייתן.
לעניין שימוש בניקוד כדי להבין טקסטים קדומים, לדעתי, אין צורך שכל אזרחי\תלמידי ישראל ילמדו זאת. רק העוסקים בתחום צריכים להתמקצע בכך.
כשם שבלימוד הנדסת בנין אפשר להוסיף קורס בחירה "שיטות בניה עתיקות" שמטרתו להעשיר את ידיעותיו מהנדס הבנין בשיטות שלא ישתמש בהן בימינו ניתן להוסיף יחידת בחירה "ניקוד" לתלמידים המעמיקים את ידיעותיהם בהיסטוריה של השפה העברית.
עופר, המשך המאמר (מיד לאחר ההסברים על השימוש בניקוד) מסביר מהי חשיבותו להוראת השפה. אקצר: הגייה נכונה וכתיבה נכונה. אולי אני מיושן אך לדעתי שתי סיבות אלו מצדיקות את השימוש בניקוד.
אף התייחסתי לעניין ההבדלים (או היעדרם) בין הקמץ לפתח, וכיצד ההכרה של התנועות הללו יכולה לסייע לכתיב תקני.
כמדומני לא כתבתי שיש להשתמש בניקוד על מנת להבין טקסטים קדומים. טענתי היא שהניקוד רלוונטי להוראת העברית המדוברת ולא קורס שמטרתו העשרת ידיעותיהם של הבלשנים.
מצטערת. המאמר שלך דווקא שכנע אותי שצריך לערוך רפורמה בכתב העברי. אם ללא ניקוד ההגיה של מילה קלוקלת, ואם אנו קוראים ספרים ללא ניקוד, המסקנה היא שחשוב להכניס לכתב העברי 5 גופנים חדשים שיסמנו את . אופן ההגיה הרצוי. בדומה לשפות הלטיניות.
שלום קמיליה,
זאב ז'בוטינסקי והבלשן עוזי אורנן הציעו לכתוב עברית בכתב לטיני, כפי שנהוג בקרב עמים רבים שאינם דוברים לשון לטינית. הוספת אותיות תהפוך את מערכת הכתב העברי לשתי מערכות כתב, והדוברים ייאלצו ללמוד את שתיהן על מנת להכיר טקסטים שקדמו לרפורמה מעין זאת. האם את סבורה שיצירותיו של קניוק או של עגנון תעבורנה "שכתוב" על מנת להתאים לכתיבה החדשה? האם המשנה תודפס מחדש? התנ"ך?
במובן זה הצעתם של ז'בוטינסקי ואורנן עדיפה, אך אני מעדיף את הכתב העברי על יתרונותיו ועל חסרונותיו.
אני חולק עליך. צריך ניקוד אבל לא צריך את הניקוד הטברייני.
הדעה המקובלת היום היא שההגיה הספרדית משקפת מסורת נפרדת ושונה מהמסורת שביסוד הניקוד הטברייני (שבו ההבדלים בין קמץ לפתח היו כנראה הבדלים איכותיים ולא כמותיים סתם). מסורת זאת מוצאת אתת ביטויה בקיומה של מערכת הניקוד הארץ ישראלית (ששונה מהניקוד הטברייני וכמו ההגיה הספרדית אינה מבחינה בין קמץ לפתח וכו') .
מדוע אם כן, להמשיך להכריח ילדים ללמוד לנקד בניקוד טברייני שאינו מתאים להגייה הספרדית שנוהגת על ידם ושיש לו מסורת ארוכה לא פחות מהניקוד הטברייני.
אכן צריך ניקוד, אבל צריך ניקוד שמתאים. ההצעה הסבירה ביותר היא כדלקמן:
א) להמשיך ללמד את כיצד לקרוא את הניקוד הטברייני (אבל לא צריך ללמד כיצד לנקד). ללימוד קריאת הניקוד הטברייני יש ערך למשל בקריאת התנ"ך.
ב) להמציא ניקוד התואם את ההגיה הספרדית התקינה. אני חושב שנכון להמציא ניקוד חדש כיוון שימוש בסימנים הקיימים מבלבל וצורם לאנשים שמורגלים כבר בצורת המילה הנכונה בניקוד הטברייני. אפשר לעשות זאת למשל על ידי המצאת ניקוד עילי (מעל האותיות) ברוח הניקוד הארץ ישראלי. ניקוד זה לא יצרום למורגלים בניקוד טברייני, ובמקביל יספק את צורכי שימור ההגיה הנכונה. ובא לציון גואל.
ש,
מערכת הניקוד הארץ ישראלית (כמו המערכת הבבלית) מתאימה בהיבטים מסוימים להגייה הספרדית, אך דבריך אינם מדויקים.
החל מהמאה העשירית החלה לעלות קרנה של ההגייה הטבריינית בקרב הרבנים והסופרים, וכך נמצאות השפעות טברניות רבות גם במערכות ניקוד אחרות כמו הניקוד הבבלי והניקוד הארץ ישראלי. הראייה הטובה ביותר לכך היא ההגייה התימנית אשר קרובה להגייה הטברנית הרבה יותר מאשר להגייה הבבלית.
בתקופות מאוחרות יותר חדלו כמעט לגמרי להשתמש במערכות הניקוד האחרות, וטעמיהם של הסופרים ושל הרבנים נכתבו במקומות רבים (אציע לך לקרוא את פרק המבוא בעבודתו המונומנטלית של ישראל ייבין ז"ל על העברית המשתקפת במסורת הניקוד הבבלי).
מדוע להמשיך ללהכריח ילדים ללמוד לנקד בניקוד טברני? משום שכתיבה היא מסורת שמרנית למדי, גם אם אינה מדויקת או מקשה על הלקוחות (המשתמשים), וראה כיצד כותבים הגרמנים את העיצור המקביל לאות ש – Sch.
באשר להצעותיך – אני חושב שבמקום להטריח ולטרוח על לימוד שתי מערכות הניקוד (זאת הטברנית והמערכת החדשה שהצעת) מוטב ללמוד את תורת הניקוד. אין מדובר בלימוד של שנים על גבי שנים, אלא בחודשים ספורים בבית הספר, בתנאי שהתלמידים מקפידים על תרגול, כמו בכל תחום מעשי.
הילדים שילמדו את הניקוד מההתחלה לא ירגישו בהבדלים, משום שהם טרם הגיעו למצב שבו הם נדרשים לשנות את הרגליהם. ההתנגדות להוראת הניקוד היא של המבוגרים, ולדעתי מדובר בחשש. ואולי החשש נובע מהתדמית לפיה מדובר בנושא מורכב ומסובך, אך לא כך הוא.
מעטים העמים בעולם שיכולים להתגאות בספרים כמו שלנו – התנך, פרקי אבות, הפיוטים מימי הביניים, והרשימה עוד ארוכה. עם ידע טוב בעברית אפשר לקרוא ספרות מקור המתפרשת על אלפי שנים. ספרות שהופכת את הקורא לאדם טוב יותר. אין דבר כזה כמעט באף אומה. אבל זה דורש מעט הכנה, וניקוד הוא חלק מהכנה זו.
אם אנחנו לא נעמול לשמר את הזהות שלנו, יותר ויותר ילדים יידבקו בנגע האנטי-ציוני (אנטי-תרבותי?) שעולה לנו בדם. אחד הנכסים הגדולים שלנו הם השפה והספרות שלנו. בואו לא נשליך את זה לפח!
יש לי עוד בעיה עם הניקוד – גם כשהוא קיים הוא בקושי נראה. ואני לא אחליף משקפיים. כל השיטה אינה ידידותית ובטח לא לאנשים מבוגרים
כשלעצמו, לא לכשעצמו*
כאשר שמעון, העובד במשרד החוץ, מספר לחבריו שהוא עתיד להתמנות לתפקיד ציר בשגרירות, סביר להניח שהשומעים מבינים ששמעון הולך להתמנות לתפקיד דיפלומטי. קשה להאמין שמישהו מחבריו של שמעון מדמיין אותו מחובר למשקוף בכניסת השגרירות כאשר הדלת סובבת עליו, למרות שלמילה ציר מספר משמעויות
משפטים בשפת הדיבור, בניגוד לשפת מחשב, ניתנים להבנה בין היתר מתוך ההקשר שבו הם נאמרים ולא מתוך ניתוח דקדוקי. המשפט "הילד פתח את הספר" הוא מסוג המשפטים החביבים על מורים ללשון, אולם במציאות משפטים מסוג זה אינם צצים להם כך סתם באמצע שיחה או טקסט ללא הקשר. במציאות סביר יותר להניח שניתקל במשפט "הייתי אתמול בספרייה וראיתי שהילד פתח את הספר טוביה החולב של שלום עליכם". אני מניח שרוב הקוראים האינטליגנטיים יבינו את כוונת המשפט הנ"ל. במקרה הנדיר שמישהו עדיין יתהה לגבי מעשיו של הילד בספרייה עם החלבן שמקצץ את שערו של שלום עליכם, שימוש בסגול או צירה יבהיר את
העניין ללא הבחנה מיוחדת בין השניים
למעלה מ 25 שנה חלפו מאז שניגשתי לבחינת הבגרות בלשון, מאז לא הזדקקתי למבול החוקים והכללים חסרי ההקשר והשימוש שלמדנו במסגרת שיעורי לשון. שום דבר מהאופן המכאני שבו למדנו לנקד מילים לא עזר לי להבהיר בצורה טובה יותר משפטים שכתבתי, כפי שהאופן המכאני שבו פירקנו משפטים לחלקיהם לא סייע לי להבין ביתר קלות משפטים מורכבים שקראתי. מקצוע הלשון, במנותק ממקצוע ההבעה החשוב שחובר לו באופן מלאכותי במסגרת בחינת הבגרות, הוא המקצוע המיותר ביותר שלמדתי בבית הספר במבט לאחור, או שיש בעיה גדולה באופן שבו הוא מועבר בבתי הספר
מאמר מעניין ומפורט עם דוגמאות למכביר.
עם זאת לא השתכנעתי בדבר נחיצות לימוד תורת הניקוד, בוודאי שלא במערכת החינוך העל יסודי.
יש צורך בלימוד התנועות בקרב תלמידי בתי הספר היסודי, שכן הוא מסייע להם ביסודות לימוד הקריאה. לדעתי, גם בקרב ילדים צעירים אלה, אין נחיצות להבחנה בין תנועה ארוכה וקצרה.
שפה היא תעודת זהות של הדובר.
לדאבוני, שפתם של התלמידים רדודה ושטחית.
לייסרם בשוטים ובעקרבים בדמות חוקים לשוניים גורם להם להתרחק מהשפה, ועל אחת כמה וכמה ממילים גבוהות.
דבר זה עומד להם לרועץ בחיים האמיתיים.
התלמידים נדרשים בבחינות הבגרות לדעת שורשים וחלקים תחביריים שמן הסתם, לא יגביהו את המשלב הלשוני שלהם, ולא יקרבם למקורות ולא יסייעו להם בעתיד.
הובל, הוקם, הוסב, למראית עין נראים זהים, אך לא כן. הם בעלי שורשים שונים. אז מה? האם ידיעת השורש תגרום להבנת המשפט טוב יותר כשהוא נתון בטקסט? הרי התלמידים לא יתחילו לנתח כל מילה.
יש צורך דחוף להתמקד בנושא הבנת הנקרא ובאסטרטגיות למידה במקום בניתוח פעלים ומשפטים. להפוך את השפה לכלי תקשורת הן בשפה שבעל פה וגם בזאת הכתובה. ללמדם להתאים משלב לשוני לסיטואציה. הרי תמצית השפה היא סבבה, אחלה, חחחח… ומגוון חייכנים.
כיום התלמידים נבחנים בבחינה שהיקפה 2 יח'"ל.
אינני חלילה טוענת שלא ללמד את תורת הצורות ותחביר. יש ללמד את הבסיס של שני הנושאים הללו, ותלמיד שמעוניין להעמיק בנושא צריכה להינתן לו האפשרות להבחן ברמה של 4 ו 5 יח'"ל.
ניקוד זה טוב ויפה, לעניות דעתי, למרות זאת בעידן הנוכחי יש להפנות את הזרקור לתחומים נחוצים יותר, שיהיו כלי שרת בידי הדוברים, ויפה שעה אחת קודם.
קראתי בעיון את מאמרו של עדי. לא שוכנעתי מדבריו, והניקוד העברי חייב לעבור רפורמה כדי שיהיה שווה לכל נפש. אין שום היגיון בעולם שהתנועה הלועזית O תוכל להיכתב בעברית בארבע(!) דרכים שונות: חולם חסר, חולם מלא, קמץ קטן וחטף קמץ.
מן הצד האחר: צא וראה את פשטות מערכת התנועות של השפה הערבית. שלוש תנועות בלבד (u, a, i) ועוד תנועת אפס (סֻכּוּן), וכל העולם הערבי כותב וקורא ומדבר ללא כל קושי.
לגבי מעבר לאלפבית לטיני, הרעיון אינו הזוי בעיניי: דבר כזה התרחש לפני פחות מ-100 שנה בטורקיה, שבה ניטש האלפבית הערבי, למרות שזו מדינה מוסלמית, עם קדושת הקוראן שמשמעותה עבורם היא כמו קדושת התנ"ך לנו.
עדי אמסטרדם הנאור, כחסיד הלשון העברית תומך בכל מילותיך!
חולם חסר, חולם מלא, קמץ קטן וחטף קמץ אינן ייצוג גרפי של התנועה הלועזית O אלא של אחד הצלילים בלע"ז המיוצג באות O. מכיוון שאינך מבחין בין תנועות ארוכות וקצרות, לא אעשה זאת גם אני. באנגלית כותבים:
AU – PAUSE
AW – PAWN
OUGH – DOUGH
OE – TOE
OA – BOAT
A(LL) – BALL
OO – DOOR
O – OLD
האם בריבוי הזה יש היגיון?