"לירות, לחבק ולכתוב": כיצד תפעל המשטרה של גל הירש?

"הערכים קובעים את התוצאה". את המשפט הזה צפויים שוטרי ישראל לדקלם מתוך שינה, במידה וגל הירש יצלח את מסכת החקירות, הבדיקות והוועדות – וימונה למפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל. סקירה קפדנית של הופעותיו הפומביות של הירש, במקביל לשיחות עם גורמים שעבדו לצדו, מעליו או מתחתיו בצה"ל, מעלים כי אין כמעט כנס, הרצאה, נוהל קרב או סתם שיחת חולין בה היה מעורב המפכ"ל המיועד, מבלי שישלוף את אמרת הכנף הערכית שהגה.

מה הם אותם "ערכים", אליבא דהירש? לא בטוח שחקלאי הגליל או הנגב, הסובלים מפגיעות תכופות ברכושם, ישמחו לשמוע את ה'אני מאמין' של מי שצפוי להיות מפקד המשטרה הבא: "בחומת מגן נמנענו להשתמש במלוא עוצמת האש של צה"ל", הסביר המפכ"ל המיועד, שהגה את שמו של מבצע 'חומת מגן', בהרצאה שנשא לפני יותר משנתיים ב-INSS. "גם אם אנחנו סופגים בטווח הקצר, הערכים קובעים את התוצאה בוודאות בטווח הארוך".

בהמשך הדגים הירש כיצד יישם את תורת הלחימה הערכית, כשבמהלך 'חומת מגן' עברו חיילי הצנחנים בין קירות בתי מחנה הפליטים בלטה כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע. "השתמשנו באמל"ח אסטרטגי – הפטיש – כדי להשתמש בנשק אישי או מחלקתי, במקום הפצצות מטוסים". המפכ"ל המיועד המשיך וסיפר כי במהלך מבצע בשכם, שהו כוחותיו בבניין מגורים לזמן ממושך, אך הירש החליט לא לפנות את האוכלוסיה המקומית מהמקום. התוצאה היתה חייל הרוג, שנדקר על-ידי אחד הפלסטינים שגרו בבנין. "זה היה שימוש מקומם ומתסכל של היריב בערכים שלנו", ניתח הירש את הסיטואציה. "אבל תסכול זה לא בסיס לתכנית עבודה. אנחנו לא יכולים לוותר על ביטחון ומנגד לא יכולים לוותר על ערכים".

לתשומת ליבם של שוטרי ישראל, חשף הירש באותה הרצאה גם את תפיסת הפיקוד שלו. "אי אפשר להתקדם בארגון שאינו ערכי", אמר הירש. "אני דוגל ב'מנהיגות משני מילימטר'. אני עם הפקודים או העובדים שלי לכל אורך הדרך, בשטח, לא במגדל או במשרד [רמז עוקצני ל'קציני הפלזמות' ממלחמת לבנון השניה, ג"צ] אבל בשני המילימטרים האחרונים אני מציב גבולות… אני מציע לכם לא להיות חברים של הפקודים או העובדים שלכם… צריך לדעת מצד אחד ליצור חזות מרשימה, עוצמה, מה שנקרא להביא את חליפת האיומים של ויקטור מ'גבעת חלפון'. מצד שני, אסור להילחץ. מה שנראה היום שחור, מחר בבוקר ייראה אפור, לקראת צהריים אפור בהיר ולאחר מכן יהיה אפשר לשקול אותו בכלים מדודים ושקולים".

המשפט האחרון מעיד כנראה כי הירש לא חושש שהטלת הרפש ההדדית בין מקורביו למפכ"לים בדימוס ישימו לו מקלות בגלגלי המפכ"לות. אם נניח לרגע להאשמות האישיות נגד הירש, בהן נעסוק בהמשך, ולחקירות על עסקיו האזרחיים, הטיעון המרכזי נגד הירש נוגע לאי-היכרותו עם המשטרה – גוף שונה בתכלית מצה"ל בו הוא צמח. בשנים שבין הקריירה הצה"לית לזו המשטרתית הצפויה, עשה הירש סיבוב די מוצלח בעסקים (אלא אם החקירה נגדו תגלה כי עסקיו היו נגועים בפלילים), ומענין לשמוע מהירש עצמו כיצד הסתיים הניסיון שלו להנחיל את ערכי צה"ל בקהילייה העסקית. "בתחילת דרכי בעסקים ביקשתי לצרף לכל הסכם נספח של מסמך סגולות הקצין מבה"ד 1", סיפר הירש, ששימש כמפקד בית הספר לקצינים בין 2005-2003. "הבהרתי למי שעמד מולי כי אם הוא יעמוד בסעיפי המסמך הוא יקבל חוזה המשך, ואם לא אז כנראה אנחנו לא מתאימים. אחרי קצת זמן הבנתי שאין מקום לסגולות הקצין בעסקים. קיים פער בין הג'ונגל שנקרא עסקים לעולם הערכי של הצבא".

"קצין בעל טאצ' פילוסופי"

30 שנה לפני שמיצב עצמו כ"ווילה צה"לית" בלב ג'ונגל העסקים, התגייס גל הירש, יליד ערד שבגיל 14 עבר לפנימייה הצבאית לפיקוד בת"א, בשנת 1982 לחטיבת הצנחנים. הירש, לוחם אמיץ ומשובח לכל הדעות, סיים מסלול בסיירת של החטיבה האדומה, הפך לקצין, והמבצע הגדול הראשון בפיקודו הסתיים בחיסולם של עשרות מחבלי חיזבאללה. בהמשך פיקד הירש על גדוד 202, וב-1993 הפך למפקד יחידת העילית שלדג. באחד ממבצעי היחידה חדרו לוחמי שלדג לבסיס של חיזבאללה, אך איחור בלוח הזמנים איים לבטל המבצע. הירש, כמפקד הכוח, כיבה את מכשיר הקשר כדי למנוע ממפקדיו להורות לו לסגת. המבצע הסתיים בהצלחה, אך הירש כמעט והודח על-ידי הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין-שחק, שבמקביל התקשה להסתיר הערכתו לאומץ הלב של הירש.

זמן קצר לאחר מכן, התחולל כמעט-מרד מצד לוחמי מילואים של שלדג נגד מפקד היחידה הירש, בטענה כי הוא מקשיח מולם נהלים. עו"ד דרור ברוטפלד, שהיה מפקד צוות בשלדג באותה תקופה, טוען כי המחאה של השלדגיסטים לפני כעשרים שנה רק תיטיב עם משטרת ישראל מודל 2015, תחת פיקודו של הירש. "גל למד המון מהמקרה הזה", מספר ברוטפלד, המשמש כיום כפרקליטו של הירש ונחשב לאחד מחבריו הקרובים ביותר. "גל שדרג את שלדג ברמות מטורפות, ובגללו היא כיום אחת היחידות המובחרות ביותר של צה"ל".

מה היה הרקע למרד?

"העימות העיקרי היה בין הסמג"ד לחיילים, אבל גל כמפקד לקח אחריות, וגם ספג את האש. החבר'ה היו הולכים זרוק, כאילו הם בקיבוץ, וגל שם לזה סוף. הוא גם שינה מערכים ביחידה, הקים בי"ס לקומנדו, בניגוד לדעתם של הרבה אנשים. דבר מאוד חשוב שהוא עשה זה להכפיל, ואף יותר מזה, את כמות הלוחמים שיצאו לקורס קצינים. הוא התרוצץ בכל הצבא כדי להשיג תקציבים למימון תכניות לימודים מפתות והעלאה בשכר. הוא גם יודע לשכנע אנשים לפעול כמו שהוא רוצה. אני משוכנע שבתקופתו, יתחולל זינוק במספר הקצינים של המשטרה, ובאיכותם".

ב-1998, בעודו קצין אג"ם של אוגדת איו"ש, נזרק על הירש סלע שפצע אותו באופן אנוש. עמוד השדרה שלו נשבר, ריאותיו קרסו ופציעתו הוגדרה "רב-מערכתית". בדרך נס, לא רק שהירש קם מחדש על רגליו, הוא אף שב לצבא, בתפקוד מלא. "באותה תקופה בבית החולים רציתי שלושה דברים", סיפר לימים הירש. "לירות, לחבק ולכתוב, בסדר הזה. לירות – כי זה המקצוע שלי. לחבק – את הילדים שלי ולכתוב – כי זה מה שאני אוהב אחרי לירות".

"הירש הוא קצין נחוש ואמיץ עם טאצ' פילוסופי'", מנתח אל"מ במיל' יהודה וגמן, חוקר ומרצה בתחום החשיבה הצבאית. "אני חושב שהוא גם מינוי לא בהכרח רע למשטרה. הבעיה שהתפיסה הצבאית שלו עוצבה במידה רבה על-ידי האסכולה הפוסט-מודרנית של שמעון נווה. הירש, בדומה לקצינים בכירים נוספים, אימץ בחום את שפת ההשתבללויות והנחילים של נווה".

משתבללים בכפר

הירש הוא אכן אחד מתלמידיו המובהקים של תא"ל שמעון נווה, שהנחיל לצה"ל תפיסות לחימה ברוח הפילוסופיה הצרפתית הפוסט-מודרניסטית, וביקורת עליה סוקרה בהרחבה ב'מידה'. "גל (הירש) בעיני הוא הקצין הכי פואטי, הכי יצירתי שפגשתי הרבה שנים", החמיא נווה לפני כשמונה שנים למפכ"ל המיועד. "זו חלק מהטרגדיה של גל, שלא מבינים אותו". נווה גם הודה כי הירש, כמו גם ראש אג"ם כיום, האלוף ניצן אלון, וקצינים בכירים נוספים, "נטרפו ממה שלימדתי, במובן החיובי של המלה".

נווה הקים ב-1995 את המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל (המלת"ם), שנסגר כעבור עשר שנים בשל אי-סדרים. הוא ביקש להנחיל בצבא הסדיר אלמנטים של גרילה באמצעות פעולות מבוזרות של יחידות קטנות, ולהחליף את עולם הקרבות הקלאסי, המצריך כוחות מתמרנים משוריינים וארטילריה כבדה, בזה ה"מודרני", בו הדגש הוא על פגיעה בתודעת האויב, ולאו דווקא ביכולותיו המבצעיות.

התיאוריה של נווה הולידה שפה צה"לית חדשה שהיתה שגורה בפי קציני צה"ל רבים בעשור הקודם, בראשם הרמטכ"ל לשעבר ושר הביטחון כיום יעלון. שני המונחים המוכר ביותר בשפת נווה הם 'הכלה', הפופולארית מאוד גם היום, ו'השתבללות', שפירושו ויתור על שטח כדי להקטין את שטח המגע בינך לבין האויב. ובעברית פשוטה – נסיגה. הירש הגה את המונח 'רקמה סופגת' – כוח הפועל בתצורה של השתבללות – שהוא למעשה כוח שנסוג מעמדותיו, ונהג לעשות שימוש תכוף במילים כמו 'צָרצוּרים' (תנועה שקטה בשטח אויב; האלוף צ'יקו תמיר שלא חיבב את השפה החדשה אמר בזמנו "אני גולנצ'יק. לא מבין צרצורים"); 'נחילים' (חיילים הנכנסים לשטח אויב בהפתעה); והמקורי מכולם – תִּוּוך שׁולטני – שמשמעותו בהירשית מדוברת: "מערך אש מודיעין או לוגיסטיקה האמור לתמוך בזירת קרב, ומופרד מהמולקלות הלוחמות".

השפה המליצית והמנותקת שהגה נווה, ואומצה בחום על-ידי קצינים דוגמת יעלון, הירש וכוכבי, היתה יכולה להיות מקור לשעשוע, אלמלא הבלבול הרב שיצרה בחדרי הדיונים לא היה מקבל ביטוי מוחשי גם בשטח. כוכבי והירש, לדוגמה, פיקדו על אוגדות עזה והגליל, בהתאמה, כשהחמאס הרג שני חיילים וחטף את גלעד שליט ביוני 2006; וחיזבאללה, 17 יום לאחר מכן, הרג את אהוד גולדווסר ואלדד רגב וחטף גופותיהם ללבנון, בפעולה שהחלה את מלחמת לבנון השניה.

ועדת וינוגרד לבחינת ארועי מלחמת לבנון השניה קבעה כי הירש, מפקד אוגדה 91 שבשטחה התרחשה החטיפה, אמנם הכין מבעוד מועד פקודה למקרה של חטיפת חיילים על-ידי חיזבאללה, אך בפועל, מרכיבי הפקודה "לא מומשו ברובם בשטח, כפי שהסתבר הלכה למעשה באירוע החטיפה". הוועדה ציינה כי חלפו 45 דקות ארוכות עד שכוח הגיע לאזור החטיפה, גם בגלל מחסור בסד"כ אך גם כי היתה הערכה שבציר המילוט הונחו מטענים – הערכה נכונה, אך בכל זאת לא מנעה מהירש להורות בסופו של דבר על הכנסת טנק ונגמ"חון שאמנם עלו על מטען – ובכך שיחק לידיו של נסראללה. פעולות החילוץ של הטנק, נכתב בדו"ח וינוגרד, "תרמו משמעותית לצורה בה התפתחה המלחמה".

בעדותו בוועדה בינואר 2007 הודה הירש כי ״אני בחרתי מאיפה נכנסים…  עשיתי פה שיקול דעת וגם מבחינה ערכית, כדי להציל את אודי ואלדד". בוינוגרד סיכמו: "אירוע החטיפה היווה כשל מבצעי צה״לי של הפיקוד (פיקוד צפון) ושל האוגדה" (אוגדה 91, בראשה עמד הירש). אל"מ וגמן, מנגד, טוען עם זאת, כי ארוע החטיפה "לא קשור לדמותו של הירש. אם ביום הכי רגיש, של החלפת כוחות בגזרה, חיילים לא שומרים על משמעת מבצעית – זו לא אשמתו של מפקד האוגדה. לפעמים הש.ג. באמת אשם".

האקדמיה ללשון הירשית

וועדת וינוגרד ביקרה גם את השימוש התכוף של הירש במונחי שפת ההשתבללות, בייחוד לקראת הקרב בבינת ג'בל, בשבוע השלישי של הלחימה. הירש, כתלמיד נאמן של 'שפת התודעה', הגה למבצע בבינת ג'בל את השם 'קורי פלדה', כמשקל נגד לנאום 'קורי העכביש' של נסראללה.

"מפקד האוגדה (הירש) היה צריך לזכור כי לא כל פקודיו מכירים את שפתו", כתבו חברי וועדת וינוגרד, והביאו כדוגמה קטע מפקודת המבצע שכתב הירש לקרב בבינת ג'בל: "(האוגדה תבצע) הדגמה מערכתית על העיירה בנת ג'ביל תוך נטרול, לכידת וכליאת המרחב, פירוקה השיטתי על-ידי התנפלות נחילית סימולטאנית ורב מימדית…". בחלק אחר של הפקודה, הורה הירש לפקודיו לבצע "הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה (ענן צרעות), התנפלות – התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים (נחילים) תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשלטנות, תוך פירוק מרחבי שיטתי של תשתיות אויב" [ההערות בסוגריים במקור, ג"צ].

בוועדה קבעו כי חלק ניכר מהמפקדים והחיילים שהיו כפופים להירש "התקשו להבין את המושגים הללו ולתרגמם לשפה צבאית-מבצעית… מצב זה השפיע כנראה גם על ניהול הקרב". למרות הביקורת החריפה, שלח לאחרונה יו"ר הוועדה, השופט בדימוס אליהו וינוגרד, מכתב לוועדת טירקל, בו הביע תמיכה במינויו של הירש למפכ"ל. "סברנו שנגרם להירש עוול", כתב וינוגרד, שטען כי הירש היה ראוי להמשיך בצבא. יצוין כי חברים אחרים בוועדה, ביניהם פרופ' יחזקאל דרור, מתנערים מתמיכתו של וינוגרד בהירש.

הירש הודה כי בשלב מסוים במלחמה, גם הוא חש מבולבל לנוכח השימוש התכוף במושגים מעורפלים, ובעדותו בוינוגרד סיפר כיצד הביע תסכולו בפני הדרגים שמעליו. "מה אתם רוצים שאני אעשה?", טען הירש בפני אלוף פיקוד צפון בזמנו, אודי אדם, לפני הכניסה לבינת ג'בל. "שאני אכבוש? שאני אפשוט? שאני אצא, שאני אכנס?". בספרו של עמיר רפפורט על מלחמת לבנון השניה, 'אש על כוחותינו', נכתב כי הירש "היה המום" מהוראתו של אדם לא להיכנס לבינת ג'בל באור יום. "הוא (הירש) התקשר לטלפון הנייד המוצפן של אדם", כותב רפפורט "והרים את קולו: 'זו טעות חמורה, אין דבר כזה צבא שלא נלחם ביום'".

ברוטפלד, חברו של הירש ומי שבזמנו סייע לו להתכונן לקראת עדותו בוועדת וינוגרד, מוסיף כי לפני הכניסה לבינת ג'בל "הירש כמעט סירב פקודה כשהורו לו לא להיכנס, עד שחלוץ התקשר אליו ואיים להחליף אותו. כל ההאשמות נגד גל לא הוגנות ולא נכונות. נתנו לו לפקד על תשע חטיבות, אבל לא אפשרו לו להפעיל אותן". ברוטפלד מנסה גם להמעיט בעוצמת השימוש של הירש בשפתו של נווה. "מדובר בתורות לחימה שאושרו בדרגים הכי גבוהים בצבא", אומר ברוטפלד. "כל אשמתו של הירש היתה לצטט פקודות צבאיות".

קצין ששירת בגזרת רמאללה בתחילת האינתיפאדה השניה, תקופה בה שימש הירש כמח"ט בנימין, מספר סיפור קצת שונה. "זה נכון שכל הצבא דיבר במונחים של 'הכלה' ו'הוגעה'", מספר אותו קצין ל'מידה', "אבל הירש היה מאדריכלי השפה הזו. הוא היה הקופירייטר של מושגים כמו 'סוסי ים', 'חתימה נמוכה' ו'קערה הפוכה', שגרמו לנו להתפקע מצחוק אחרי שהיינו חוזרים מישיבות איתו".

לשמור על צינון

צחוק בצד, ב-12 באוקטובר 2000 התרחש הלינץ' ברמאללה, בו נרצחו באכזריות שני חיילי המילואים ואדים נורזיץ' ויוסי אברהמי ז"ל, בסיוע פעיל של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. "היינו בטוחים שהשמיים ייפלו אחרי הלינץ'", מספר הקצין, אבל בפועל, התגובה של ישראל, בהובלת ראש הממשלה אהוד ברק היתה להורות על פינוי בנין משטרת רמאללה בו התרחש הלינץ', והפצצתו. "זו היתה ההתחלה של הפצצות נדל"ן. בניינים ריקים. זו כמובן לא היתה מדיניות שתווה הירש, אבל הדרג הצבאי, והירש ביניהם, שירתו את הנרטיב של הדרג המדיני שהרשות הפלסטינית היא שותף ולא אויב. הירש היה אמנם בורג קטן במערכת, אבל גם חייל נאמן שלה".

מלבד הלינץ', אחד הארועים הזכורים ביותר מתחילת האינתיפאדה השניה היה הפיגוע בהר עיבל באוקטובר 2000, בו נרצח הרב בנימין הרלינג מקדומים ושלושה ישראלים נוספים נפצעו. הרלינג ואנשיו נקלעו למארב ירי ממחנה הפליטים עסכר הסמוך ומכפרים סמוכים. מסוק של צה"ל שהוקפץ לגזרה החל להשיב אש, אך לאחר שנורה בעצמו, נסוג. רק ארבע שעות מתחילת הארוע, בחסות החשיכה, הגיעו כוחות החילוץ שלא יכלו כבר לסייע להרלינג שספג כדור בליבו. הארוע אמנם לא התרחש בגזרתו של הירש, אך עובדה זו לא מנעה ממנו לטעון כי "צה"ל פעל למופת" במהלך הארוע.

הירש הודה בזמנו כי הארועים שהתרחשו בימיה הראשונים של האינתיפאדה השניה "נתנו נוק­אאוט לחלק מהתפיסות שהאמנתי בהן. כואב לי ועצוב לי שלא הצלחתי לייצר הסכמה עם המקבילה הפלסטינית. בתקופה הזו הפלסטינים לא התנהלו בסגנון ריבוני של מדינה, אלא ככנופיה". הירש החליט לסגור את כביש 443 לתנועת פלסטינים, ותשע שנים מאוחר יותר זעם על החלטת בג"צ לפתוח אותו מחדש. עם זאת, הירש הבהיר כי "אנחנו לא עושים שלום עם נורווגיה", והוסיף: "במערכה של עימות מוגבל הקרב הוא בעיקר על התודעה. אין ספק מי חזק יותר מבחינה צבאית, וזה אומר שאנחנו צריכים להיזהר לא לשחק לידיים של הפלסטינים. חשוב להקפיד לא לגרום לכמות גדולה מידי של נפגעים בצד הפלסטיני, כי דם ושפיכות דמים זה נכס תקשורתי עבורם".

בפועל, המשיך הירש להורות לכוחותיו לשמור על "צינון" – מה שזיכה אותו בכינוי 'הרדיאטור' מצד החיילים ששירתו תחתיו באותה תקופה. "בקלנדיה אסור היה לירות באש חיה", מספר הקצין ששירת תחת פיקודו של הירש. "הם זרקו עלינו בקבוקי תבערה וסלעים, אבל רק כשהם ניסו לאגף אותנו זה הוגדר כסכנת חיים. במקרה כזה היינו יורים על תללית עפר שהקמנו כדי שיראו שאנחנו רציניים. כל פעם שקרה ארוע כזה היינו מקבלים טלפונים מהחטיבה למה אנחנו יורים ושחשוב לא להצית את השטח".

בחלק מהמקרים דווקא הורה הירש להפעיל אש: בצומת איו"ש, למשל, הוא אישר לכוחות "לירות כמו משוגעים" בחילופי אש יומיים מול השוטרים הפלסטינים וכוחות התנזים של יאסר ערפאת. "היה שם מערב פרוע, אבל זה לא באמת הגביר את הביטחון", מעיד הקצין. "ספגנו אש בכל הגזרות: רחוב האנפה בגילה חטף ירי כל יום מבית ג'אלה והם גם ירו על מחנה עופר, אבל במקום לכבוש את השטח הקפידו לשמור על הגבולות המלאכותיים של שטחי A. אז התמקמנו בגבעות ממול וירינו חזרה, כאילו אנחנו בקרבות חפירות של מלחמת העולם הראשונה. ירינו הרבה, אבל זה היה מאוד לא יעיל".

חומת מגן בעל כורחו

הירש, שמונה ב-2001 לראש אג"ם של פיקוד מרכז, המשיך לחשוש מפעילות יזומה בתוככי שטחי A ומחנות הפליטים הצפופים. השינוי התודעתי התרחש בקצב איטי. היו אלו המח"טים הסדירים של אותה תקופה – אביב כוכבי מהצנחנים, יאיר גולן מהנח"ל וצ'יקו תמיר מגולני שדרשו לצאת לפעולות קרקעיות בתוך ריכוזי הטרור, בניגוד לעמדתו של הירש והפיקוד הבכיר. רק לאחר הפיגוע במלון פארק בליל הסדר, שחתם את חודש מרץ 2002 העקוב מדם בו נרצחו 105 אזרחים ישראלים בנוסף ל-26 חיילים הרוגים, צה"ל יצא סוף סוף למבצע 'חומת מגן', ואחריו ל'דרך נחושה'.

גלי המעצרים שהגיעו בשנתיים לאחר חומת מגן וגדר ההפרדה שהושלמה ב-2007, העניקו לצה"ל דריסת רגל מחודשת, פיסית ומודיעינית, בגדה המערבית, ועצרו כמעט לחלוטין את טרור המתאבדים.

בהרצאה בפני בוגרי הפקולטה למנהל עסקים בת"א, הציג עצמו הירש כדון קישוט שנאלץ להילחם מול תחנות הרוח במערכת הצבאית והמדינית כדי לקדם את הפרויקטים הביטחוניים החשובים ביותר של ישראל בעשור הקודם. "בדרך למימוש חומת מגן נאלצתי להילחם בכל מפקדיי", טען הירש. "… כדי להקים את גדר ההפרדה ניהלתי מערכה נגד רבים… זה היה מרוץ נגד הגלים". וגמן, מומחה להיסטוריה של צה"ל, טוען כי להירש אמנם היה תפקיד מפתח בתכנון מבצע 'חומת מגן', ובהקמת גדר ההפרדה, אך "אי אפשר לומר שהוא היה לבד מול כל העולם. דרג המח"טים בצה"ל דחפו בכל כוחם לצאת לחומת מגן, ואחרי הפיגוע בליל הסדר היה ברור לכולם שאין ברירה אחרת. לגבי הגדר, חוץ משרון כמעט כולם תמכו בגדר ואפילו כמעט הוקמה ועדת חקירה שתברר כיצד היא עדיין לא הוקמה. קצת מוגזם לומר שהירש פעל לבדו כדי שתקום גדר".

קבלת פנים קשה

הירש לא היה הבחירה הראשונה של השר גלעד ארדן לתפקיד המפכ"ל, ואף ייתכן כי בעקבות שלל המכשולים הבירוקרטיים, החוקיים והציבוריים, הוא גם לא יזכה לענוד על כתפיו את דרגות הרב-ניצב. בינתיים, ארדן זכה לגיבוי של ראש הממשלה בנוגע למינוי הירש, וגם אם התא"ל במיל' אכן יהפוך לשוטר מספר אחת, הוא יצטרך להגיר לא מעט זיעה כדי לזכות באמון פקודיו. "מדובר במינוי גרוע ביותר", טוען אסף חפץ, שכיהן כמפכ"ל המשטרה בין השנים 1997-1994. "יש פה שילוב מסוכן בין בחור עם אגו עד השמיים שלא מבין במשטרה ובא לתקן עוול שהוא חושב שעשו לו, לבין פוליטיקאים שרוצים להשיג רייטינג. זה שילוב מסוכן שאני חושש שיהרוס את הארגון".

מדוע לדעתך הירש עלול להרוס את המשטרה?

"יש פה שיבוש של נורמות ארגוניות. קח את זהר דביר, מפקד ימ"מ לשעבר שעשה עבודה מצוינת כמפקד מחוז צפון. אם הוא לא מספיק טוב להיות מפכ"ל, אז מי כן? אם הייתי מפקד הימ"מ עכשיו הייתי שוקל לעזוב. למה שאשאר אם בסוף הדרך, ייקחו במקומי תת-אלוף שהודח מהצבא. אנשים שלא מזהים אופק התקדמות יעזבו, ולכן אני קורא לדביר ולקצינים נוספים לא להיכנע לאינסטינקטים, ולהישאר במשטרה כדי שלא תתפרק".

אתה מצייר פה מציאות אוטופית של משטרה המתפקדת ללא דופי. מה לגבי הפיכת הנגב והגליל למערב פרוע; הרצח במצעד הגאווה, והניסיון לטייח את הכשלים; ההתאבדות של ניצב ברכה; וההטרדות המיניות שהובילו למצעד פרישה של ניצבים?

"יש פה ניפוח של התקשורת. תקלות יש בכל ארגון, ושוטרים שסרחו משלמים בכיסאם. הטרדות מיניות יש גם בבנקים ובצבא, לא רק במשטרה. המציאות בנגב ובגליל מורכבת הרבה יותר מכדי להאשים רק את המשטרה. מה שצריך זה מישהו מבפנים שיסייע להפיק לקחים ולהוביל את המשטרה למקום טוב יותר. לא צריך מהפכה במשטרה, וגם אם היה צריך, זו ריצה למרחקים ארוכים, לא משהו שנפתר באמצעות הצנחת מפכ"ל מבחוץ".

הפעם הקודמת, והיחידה, בה הוצנח ללשכת המפכ"ל אדם שלא גדל במשטרה, היתה ב-1980, כששר המשטרה דאז יוסף בורג מינה את האלוף הרצל שפיר לתפקיד. ירח הדבש החזיק בדיוק שנה, כשבורג מפטר את שפיר על רקע 'תיק אפרסק' – חקירות שניהלה המשטרה נגד גורמים במפד"ל, ביניהם גם בורג עצמו.

המשטרה אינה הגוף היחיד שבראשה עמד אדם שלא גדל בארגון. ב-1996, מונה מפקד חיל הים לשעבר עמי איילון לראש השב"כ, ושיקם את הארגון לאחר רצח רבין. מאיר דגן הוצנח ב-2002 מראש חטיבת המבצעים בצה"ל להיות ראש המוסד, וכיהן בתפקיד תשע שנים תמימות. "אני לא נגד מישהו מבחוץ באופן עקרוני", טוען המפכ"ל לשעבר חפץ. "אבל אני לא חושב שצריך אחד כזה, כי במשטרה יש אנשים מספיק טובים. וגם אם כבר מביאים מישהו מבחוץ, אז לא תא"ל, שפישל בקרב".

ניצב בדימוס, שהעדיף לא להיחשף, מבקר גם הוא את מינוי הירש, אך בצורה מתונה יותר מחפץ. "אין ספק שצריך לבצע טיפול שורש בתרבות הארגונית של המשטרה", טוען אותו ניצב. "אבל גל הירש הוא ממש לא האדם המתאים לתפקיד. אני לא מכיר אותו אישית, אבל האופן בו הוא נתפס בציבור אחרי לבנון השניה תקשה מאוד על שוטרים ללכת דווקא אחריו".

למרות זאת, ברוטפלד, חברו הקרוב של הירש, לא נשמע מודאג. "הדיבורים שבמשטרה לא רוצים בהצלחתו של הירש זה משהו רגעי", טוען ברוטפלד. "אם יש קצין במשטרה שלא ינסה לסייע למפכ"ל שלו להצליח בגלל אגו אז כנראה הוא לא מתאים להיות במשטרה. גל הוא לא מאלו שחושבים שהם יודעים הכל.הוא בא ללמוד את התפקיד כדי לסייע לשוטרים".