הסרט 'סבנה' ממריא למחוזות הפוסט קולוניאליזם

 הניסיון המבורך להחיות אפיזודה הירואית אך שחוקה עד דק התברר כאוסף קלישאות של "נרטיבים", ודחיפת הפרספקטיבה של הטרוריסטים הפלסטינים בכוח לפרצופו של הצופה • 'סבנה', שידורי 'קשת', ערוץ 2

הוא היה חניך סטנדרטי, אידאל של התנועה, והוא ידע שהוא צריך לשבור את הנרטיב. נרטיב; מילה הכרחית כשאתה רוצה למלא את פוחלץ הטרור בצמר גפן ורוד. הוא גם ידע שהוא צריך למכור, ולמכור חזק. זהו משה זונדר, תסריטאי 'סבנה', ואלו שותפיו יוצרי הסרט ששודר אמש בערוץ 2. אחרת, חטיפת מטוס סבנה ושחרור בני הערובה הוא סיפור כל-כך ישן, ואפילו מיושן, שלמעשה כמעט נשכח.

אמנם, כאשר ראש הממשלה ביבי נתניהו, שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, ואיתם גם שמעון פרס, ממלאים תפקיד מרכזי בדרמה ונמצאים "על אותה כנף", כמו שאומרים, זה עושה את החבילה הטלוויזיונית לסחורה. אבל סיפור הרואי על ישראלים? זה לא עובר. אז צריך להציג במקסימום מאמץ וחפירות את הצד הפלסטיני, והמחבלים יוצאים מאוד אנושיים. אתה כמעט מצטער בשביל תרז חלסה, שהמטוס בסוף לא התפוצץ וחלום חייה לא התגשם.

בעניין הגורם האנושי אצל הפלסטינים לא צריך לבוא בביקורת אל היוצרים. מבחינה קולנועית זה מוצדק, על-פי תורתו של אלפרד היצ'קוק: ככל שהרע יותר אנושי וחביב ואפילו מקסים, כך הוא יותר אפקטיבי. אך בשורה התחתונה אני בכל זאת שואל את עצמי: מה מפריע לי בסרט של נתי דינר והתסריטאי משה זונדר?

דרוש מכ"ם מוסרי

מה שמפריע לי, וזה גם מה שדן את הסרט לבינוניות, הוא חוסר המחויבות המוסרית. הסרט בכל זאת מרתק מאוד, אבל אם אין עמדה מוסרית מוצקה מרגישים את זה. כי לסיפור של חטיפת מטוס סבנה ב-8 במאי 1972 יש גם המשכים. אפשר להציע לצוות היוצרים ללכת הלאה, ליולי 72', לטבח במסוף הנוסעים בשדה התעופה לוד שזה עתה עשינו איתו הכרה בדרמת החטיפה. קרוב ל-30 נוסעים נרצחו בידי קוזו אוקמוטו וחבריו, ואני בטוח שאחרי הטבח ההמוני שוב דיברו על "העם הפלסטיני", כך שתרז חלסה מעכו יכלה להיות מרוצה. זה הטבח שבו נהרג גם הפרופסור אהרן קציר. יש ודאי סיפור מאחורי כל אחד ואחד מחוליית הרוצחים. יש נרטיב. אנחנו אשמים שלא העמקנו בסיפור חייהם של המחבלים ובנימוקים של לוחמי החופש מלוד. בכלל, יש כל כך הרבה לוחמי חופש אצל הערבים, בייחוד אצל הפלסטינים. אז איך זה שמרוב לוחמי חופש אין אף ערבי חופשי? זאת אומרת, חוץ מאלה שחיים בישראל.

לאחר הפרק של הטבח בלוד, כעבור חודש וחצי, מגיע הפרק של הטבח באולימפיאדת מינכן, בספטמבר 72'. את האחריות לנרטיב הזה נטל בזמנו סטיבן ספילברג. כמה אכזרים הישראלים האלה, לוקחים את הסיפורים האישיים האנושיים האלה ושמים להם סוף ברחובות אירופה. כדור בראש או מטען אישי קטן מתפוצץ.

אבל הבעיה העיקרית בסרט 'סבנה' היא הקלישאות האינסופיות. אם עדיין לא הבנתם, החטיפה הופכת לסמינר אקדמי בפוסט-קולוניאליזם. החוטפות והחוטפים מלמדים את תורת ההתנגדות ולחימת החופש לנוסעים, הישראלים. אם אתה שותק כשהמדינה שלך עושה את הדברים הנוראים האלה לעם הפלסטיני אז אתה אשם. והנה, ניצול השואה בין החטופים. והאישה בהריון ואיזה איש חולה סכרת. תמיד יש חפים מפשע בפעולות כאלה, מרצה החוטפת שנשארה בחיים. למרבה הצער באותן שנים לא היה צריך להמציא דמות של ניצול שואה עם מספר על הזרוע על כל מטוס בדרכו לישראל.

דומה שמכל הדמויות, הדמות שהיוצרים הכי מתעבים היא של משה דיין. הוא גם מלוהק על-ידי שחקן לא מוצלח במיוחד, והיוצרים במיוחד מתקוממים על תרגילי ההונאה והולכת השולל שקברניטי ישראל ומצביאי המבצע לשחרור החטופים מתרגלים על המחבלים החוטפים. "איך עושים דבר כזה לא ישר?!" אתה כאילו שומע בין שורות התסריט את השאלה הנוקבת. וגם הקלישאה הסטראוטיפית של הערבי העלוב מסיפורי חסמב"ה הנושנים חוזרת למשבצת שלה: זהו חייל בדואי שנותנים לו לשחק מחבל משוחרר, המצוי בקשר עם מנהיג החוטפים. אלא שעליבותו של הערבי בגרסת 'סבנה' החדשה נובעת מזה שהוא משתף פעולה עם היהודים. הוא לא זקוף ראש כמו לוחמי החופש המאיימים לחסל את כל הנוסעים.

מה שמסתיר הנרטיב

אין חדש בהפקה, מלבד העובדה שנרשמת לזכות היוצרים, שהם בכל זאת לקחו סיפור היסטורי והתמודדו איתו. מהלך שיוצרי הקולנוע בישראל ממעטים לעשות – בין השאר בגלל היעדר יכולת להעמיק בדמויות כמו משה דיין. תפיסת היוצרים דומה למה שהציג אחד ממנהיגי מפלגת העבודה לשעבר, עוזי ברעם, שהצטרף לפולמוס בין גדעון לוי ליצחק הרצוג. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא; הדוד, יעקב הרצוג, זכה להתעמת עם ארנולד טוינבי ולהביס אותו. הרצוג המתבגר, בן חיים, מתעמת עם דג רקק כמו גדעון לוי. אבל ברעם טוען להצדקת מפא"י ההיסטורית, שלא רק שגיאות ענק היא ביצעה כמו מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים; גם מלחמת השחרור והקמת המדינה נזקפות לזכותה. יוצרי הסרט כנראה מאמינים, שהרעיון הציוני של מדינה יהודית הוא ביסודו גזעני. וזה עיקר הסיפור. לא משנה מה "הם" עשו לכם. משנה מה "אתם" עשיתם לנו – אומרים המחבלים.

אבל זוהי עמדה של מה שקוראים באנגלית, "KNOW NOTHING". אנשי הפוליטיקלי-קורקט ש"אינם יודעים דבר". טרם סופר הסיפור ההיסטורי הגדול של 1973-1967; הפרק ההיסטורי שבו התחשלה הברית של אימפריית הרשע הסובייטית לבין הדיקטטורות הטוטליטריות של מדינות ערב במטרה להכריע את ישראל, אם לא לחסלה. ישראל, דווקא בהנהגת לוי אשכול, משה דיין וגולדה מאיר, נלחמה ועשתה בדיוק ההיפך ממה שעשו צ'כוסלובקיה של 1938, בריטניה, ארצות-הברית וצרפת של ערב מלחמת העולם השניה. ראשי הק-ג-ב ומנהיגי הטרור הפלסטיני בהנהגת יאסר ערפאת וסגניו פתחו במערכת טרור שכללה חטיפת מטוסים ומעשי טבח המוניים, והם שסללו את הדרך לזוועות האיסלאמו-נאציות שאנחנו רואים היום מסביב לישראל במרחב האזורי.

זאת האמת ש"הנרטיב" של זונדר ונתי דינר מנסה להסתיר. אפשר רק לרחם על עם, שהעולם מופתע לשמוע שהוא קיים בכלל רק בגלל הפשעים שלוחמי החופש שלו מבצעים.