פרשת נצבים: תולדות התשובה

מצוות התשובה היא אחת המצוות המרכזיות של האמונה הישראלית • למרבה ההפתעה, בעוד שהנביאים מרבים "להחזיר בתשובה" את ישראל, התורה כלל לא עוסקת בכך • ד"ר יונתן כהן על גלגולי מצוות התשובה, שהיא כל-כולה חידוש ישראלי מקורי   

נאומו של משה בספר דברים מסתיים בפירוט השכר היעוד לישראל אם ישמור את מצוות ה' ובפירוט עונשו אם לא ישמע בקול ה'. פסגת העונש היא הגלות, שהמחבר מתאר אותה כאילו הוא רואה אותה ממש לנגד עיניו: "וַיִּתְּשֵֵׁׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, 27).

 אבל נצח ישראל לא ישקר: "וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דברים ל, 3-1) . בגלות על סף הכליון הסופי ישוב ישראל לאלהיו ויוושע.

אנו רגילים לראות את התשובה מן החטא ואת הסליחה הבאה בעקבות התשובה כאחד היסודות של האמונה הישראלית. מפתיע להיווכח שבסיפורי המקרא העתיקים אין התשובה מופיעה – לא קריאה לתשובה ולא התשובה עצמה. בסיפור המבול, בסיפור מגדל בבל ובסיפור סדום ועמורה בבראשית אין קריאה לתשובה ואין חזרה בתשובה (הערתי על כך בקיצור בפרשת ויחי) . בספר בראשית כרוך חסרון התשובה בחסרון הנביא השליח הקורא לתשובה, אבל גם אחרי הופעת משה, הנביא הראשון, אין קריאה לחזרה בתשובה. משה פועל כמליץ יושר: הוא מתפלל לה', מזכיר את שבועתו לאבות, מפציר בו לעשות למען שמו, אך אינו קורא לעם לחזור בתשובה. גם לאחר העונש אין חזרה בתשובה, אלא צער ואבל על התוצאות המרות של העונש (חטא העגל: שמות ל"ג, 4; חטא המרגלים: במדבר י"ד, 39).

תשובה ועונש

תשובה, כלומר חרטה על הפשע וסליחה, נזכרת רק בפרשה שלנו (המילה "תשובה" עצמה אינה מופיעה, כי שימושה במובן של חזרה בתשובה מופיע לראשונה בספרות חז"ל). היש ללמוד מחסרון התשובה בתורה (כולל בספר דברים עצמו), שפרקי התוכחה בדברים, בהם מופיעה התשובה, מאוחרים יותר? ייתכן, אבל צריך להבחין שהתשובה המתוארת בתוכחה כאן עדיין אינה מקבילה לתשובה המופיעה בתוכחות נביאי הכתב בנביאים אחרונים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, תרי עשר). הנבואה הקלאסית של נביאי הכתב בנביאים אחרונים מבוססת על ההנחה והתקווה שהתוכחה תביא לחרטה ולעזיבת החטא, ושבעקבות עזיבת החטא יסלח אלהים ויבטל את העונש, שמפניו הזהיר הנביא: "דִּרְשׁוּ אֶת-יְהוָה וִחְיוּ פֶּן-יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין-מְכַבֶּה לְבֵית-אֵל" קורא עמוס נביא הכתב הראשון שדבריו נשתמרו (עמוס ה, 6). כמאמר חכמינו: "גדולה תשובה שהיא קורעת נבואה". התמורה המוסרית מייתרת את העונש: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל-יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ" (ישעיהו נ"ה, 7). בניגוד לכתוב בדברים באה התשובה לפני העונש ומונעת אותו, בעוד שהתשובה המתוארת בפרשה שלנו באה אחרי עונש הגלות, לאחר שכלו כל הקצין, באבדן כל תקווה.

אלה אפוא תחנותיה של התשובה: בתורה אינה מופיעה, גם בדברים איננה לבד מפעם אחת בתוכחה, אך היא באה שם לאחר העונש. בספרות הנבואית (אמנם לא תמיד) היא מונעת את העונש.

הבדל נוסף בין התשובה המתוארת בפרשה שלנו ובין "התשובה הנבואית" הוא שהתשובה בספר דברים באה על חטא עבודה זרה, בעוד שהתשובה הנבואית כוללת גם ובעיקר תשובה על חטא מוסרי. עמוס, ראשון הנביאים הקלסים, שהציטטה ממנו הובאה למעלה, הוכיח את בני דורו רק על חטאים מוסריים (לבד מפסוק אחד ששייכותו לעמוס מסופקת).

הופעתה הצלולה ביותר של התשובה הנבואית היא בספר יונה. יונה הנביא נשלח כזכור אל נינוה, עיר נוכרית. פשעם של הנוכרים הוא ממילא רק מוסרי, שהרי לפי השקפת המקרא אין הגויים נידונים על אלילות. עונשה של העיר צפוי בעתיד: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת". אבל תשובת אנשי העיר קרעה את הנבואה והעונש בוטל.

הופעתה הראשונה של תשובה נבואית, תשובה על חטא מוסרי המונעת את העונש, היא בנביאים ראשונים בסיפור דוד ובת שבע (שמואל ב, י"א-י"ב). כזכור לקח דוד את בת שבע אשת אוריה, שכב עמה, ולאחר שנכשל בנסיונו להסתיר את החטא שלח את אוריה אל מותו. נתן הנביא נשלח אל דוד, ובאמצעות משל כבשת הרש הביא לידי כך שדוד בעצמו קבע את עונשו: "חַי-יְהוָה כִּי בֶן-מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (י"ב, 5). ונתן עונה: "אַתָּה הָאִישׁ". דוד לא הכחיש ולא תירץ אלא הודה באשמתו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה; וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד גַּם-יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת" (י"ב, 13). הודאת דוד בחטאו ביטלה את עונשו. דוד שב אל ה', וה' רחמו. אמנם נותר בסיפור שריד להשקפה העתיקה שאין החטא מתכפר אלא על-ידי עונש. לדוד נסלח והוא עצמו ניצל ממות, אבל שאר העונשים לא בוטלו ובראשם מות הבן: "הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת" (14).

לבד מסיפור דוד ובת שבע אין דוגמה נוספת ל"תשובה נבואית" בנביאים ראשונים. לאחאב שחטא בפרשת כרם נבות העונש רק נדחה: "וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר. הֲרָאִיתָ כִּי-נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי-נִכְנַע מִפָּנַי לֹא-אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל-בֵּיתוֹ" (מלכים א כ"א, 29). אנחנו יכולים אפוא לקבוע כי חסרון תשובה נבואית הוא מסימני תנ"ר (תורה ונביאים ראשונים).

 גם ייתכן שיציאת הדופן של סיפור דוד ובת שבע נובעת מהיותו תוספת לסיפור הקדמון. דעה רווחת בין פרשני הסיפור שמשל כבשת הרש הוא תוספת לסיפור העתיק. השערה זו נסמכת על כמה נימוקים, שהחשוב ביניהם הוא המעבר הספרותי החלק בין הפסוק המסיים את סיפור חטאו של דוד, פסוק הבא לפני משל כבשת הרש, לבין הפסוק הראשון אחרי המשל, המספר על העונש – מות הילד: "וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל-בֵּיתוֹ וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר-עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי יְהוָה" (י"א, 27).  —   "וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת-אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ" (י"ב, 15).

יפים מאד דברי קויפמן שההבדל בין התורה שאינה מכירה את התשובה ובין הנבואה שהתשובה היא בסיסה משתקף בהבדל בין שתי הנוסחאות: "הנוסחה העתיקה אומרת: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן… וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים…" (שמות ל"ד, 6-7). בספר יונה הנוסחה היא: "אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם …וְנִחָם עַל-הָרָעָה" (ד, 2).

התשובה: המצאה ישראלית מקורית

חסרון התשובה בספרות המקראית העתיקה נובע מן העובדה שאת התשובה לא קבלה האמונה הישראלית כירושה מן החוץ אלא היא בריאה חדשה שבראה מהנחות היסוד שלה אגב התפתחותה. האלילות מכירה את החרטה על מעשה פשע אבל את התשובה הנבואית איננה מכירה ואינה יכולה להכיר, כי היא מנוגדת להנחות היסוד שלה. באלילות הרע והחטא הם כוחות אלהיים הקשורים לטומאה. המעשה הרע נובע מכוחות הרע האלהיים, או דבק בהם, או משחרר אותם. למשל, אצל היוונים הרצח מטמא את האדם ומעורר כוחות הרודפים את הרוצח כדי להעניש אותו. לפשע כזה אין משום כך תקנה בחרטה בלבד אלא הוא דורש פעולת חיטוי מגית שתעצור את כוחות הטומאה והנקם, הדבקים בחטא במהותם. במקרא הרע והחטא אינם כוחות אלהים אלא הם נובעים מחופש הרצון שניתן לאדם. הרצון ברא את החטא ואלהים שופט ומעניש את החוטא שהלך אחר רצונו הרע. הרצון ברא את החטא ומשום כך תמורת הרצון, החזרה בתשובה, משנה את משפטו של האל הסולח לחוטא.

מן הסקירה הקצרה שלנו למדנו ש"התשובה הנבואית", כלומר ההשקפה שתמורת הרצון באה במקום העונש, היא רעיון מקראי מקורי, והיא עוד מתנה טובה שנתן המקרא לעולם. ההבשלה האיטית של רעיון התשובה התרחשה כולה במסגרת הפנימית של תולדות האמונה הישראלית. בכך היא דומה לרוב השינויים שהתרחשו בדת המקראית ובדת היהודית שלאחר המקרא, שנבעו מתוכה ולא מתוך השפעה חיצונית. במחקר המודרני רווחת הנטייה, השגויה לדעתי, להפריז במשקלה של השפעה חיצונית על הדת היהודית. אחד הפלאים הגדולים בדת היהודית גם לאחר שהתפזרה בין האומות הוא מיעוט השפעה מן החוץ. ההלכה היהודית, המדרש היהודי, הקבלה, החסידות, בכל אלה ההשפעה מן החוץ דלה מאוד (כמובן יש גם התפתחויות שנבעו מן החוץ כמו הפילוסופיה היהודית. ראו מה שכתבתי בפרשת ואתחנן על ההפשטה).

התשובה הנבואית לא דחתה לגמרי את ההשקפה העתיקה שאין החטא מתמרק אלא בעונש. לבד מסיבות היסטוריות יחודיות לתולדות האמונה הישראלית משקף המאבק בין שתי ההשקפות מאבק מוסרי אוניברסלי. מה צודק? מידת הדין או מידת הרחמים, וכלום אין סכנה שהפרזה בכוח המידה האחת תפגע אנושות בכוח השנייה?