תנו להם לנופף בתרנגולות בשקט

ראשיתו של מנהג הכפרות

מפנה דרמטי נרשם השנה בפולמוס ההלכתי סביב מנהג הכפרות. אחרי מאות שנים של ויכוחים, משרד החקלאות ופיתוח הכפר החליט להכניס ראשו בעובי הקורה ולצאת בקמפיין הקורא לציבור להימנע מכפרות על תרנגולות ולעבור לכפרות על כסף. אכן כן: אדוננו מורנו ורבנו, רבן של כל בני הגולה, הגאון הרב אורי אריאל שליט"א, ראש החקלאים ואבי התרנגולים, הוציא פסק הלכה בעניין הזה. הייתי צריך לשפשף את העיניים כמה וכמה פעמים כדי להיווכח שאין מדובר במעשייה עגנונית לכבוד יום הכיפורים אלא במציאות של ממש.

אך תחילה קצת היסטוריה.

ראשיתו של מנהג הכפרות, הרווח היום בצורה כזו או אחרת, קדומה למדי. כבר רב נטרונאי גאון (בבל, המאה ה-9), הזכיר אותו בתשובתו:

וביום טוב הראשון של ראש השנה שוחטין תרנגולין על כל אחד ואחד שבבית, ומחזרין אותן בחייהן על כל אחד ואחד מן בני הבית ואומרים: זה תחת זה, זה חלוף זה, זה בשביל זה, זה מחול על זה, יוצא זה למיתה ותכנס אתה פלוני בר פלוני לחיים ולא תמות, ושוחטין אותו ומחלקין אותו לעניים וליתומים, ואומרים יהא זה כופר שלנו ויהיו עלינו כפרה. וחכמים ובעלי בתים אף בערב יום הכפורים עושים כן, ויש שעושין אלים וכבשים (תשובות רב נטרונאי גאון, מהדורת ברודי, או"ח קעט).

כפי שכותב רב נטרונאי, אמנם עיקר המנהג היה בראש השנה אך "חכמים ובעלי בתים אף בערב יום הכפורים עושים כן". ומנהג זה נזכר גם בתשובות גאונים אחרות, כאשר היו שכתבו שהמנהג לקחת דווקא תרנגול הוא בגלל שמו, "גבר", ויהיה גבר חילוף גבר. ועדיין, היו שנהגו גם לשחוט בהמות יקרות יותר.

הפולמוס על המנהג

מנהג זה לא נזכר בכתבי פוסקים מפורסמים כמו הרמב"ם והרי"ף כלל. ייתכן שהכירו אותו ולא ראו צורך להתייחס אליו וייתכן שלא הכירו אותו כלל (לתשובת גאונים המזכירה מנהג אזוטרי אחר, שמהווה מעין עירוב של ה"תשליך" ומנהג הכפרות, ראה רש"י שבת פא ע"ב ד"ה האי פרפיסא). הראשון שאנו מכירים נוסח מלא של התנגדות שלו למנהג הוא הרשב"א, החכם הספרדי בן המאות ה-13-14 (יש שכתבו שגם הרמב"ן, רבו של הרשב"א, התנגד למנהג, אך לא נותרה עדות ישירה לכך):

…ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערים בערבי יום הכפורים ושאסרתי אני. והנאך ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה, שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים, והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי, ודחקתי על זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו. ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו. ומכל מקום איני רואה לפסול השחיטה…".

הרשב"א מעיד שהצליח למנוע את מנהג הכפרות בעירו ברצלונה, ומתשובתו זו, שנשלחה לעיר מונפלייה שבפרובנס, נראה שהייתה שם מלחמה על אותו מנהג. באשכנז, לעומת זאת, כולם נהגו מנהג זה (מה שהוסיף לו יוקרה), ועדיין הרשב"א היה איתן בדעתו למנוע אותו. זאת, כדבריו, משום שמדובר בדברים שנראים כ"דרכי האמורי" – קטגוריה של מעשים מעין אמונות תפלות עממיות, שחכמים נלחמו בהן.

אפשר שה"אנשים ההגונים מאד מאשכנז" שסיפרו לרשב"א על מנהג הכפרות הרווח בארצם הוא הרא"ש, הפוסק האשכנזי הגדול שברח בסוף ימיו לספרד, או מי מן הבאים עמו; על כל פנים בנו של הרא"ש, ר' יעקב בעל הטורים, הביא בחיבורו את המנהג, בנוסח "יש מקומות שנוהגין לשחוט תרנגול לכפרה" (או"ח, סי' תרה), עם אסמכתא מתשובת הגאונים ופירוט המנהג.

ואכן בקרב בני אשכנז הייתה זו מסורת מושרשת. בספרות המאות ה-13-15 (מהר"ם, רא"ש, מרדכי, מהרי"ל ועוד) מובא המנהג על פרטיו, עם השתלשלות מעניינת; העניים, מתברר, נעלבו ששולחים להם דבר שהוא כפרה על בעלי הבתים, כאילו מביאים להם תרנגולות מלאות עברות; ועל כן עבר המנהג שינוי קל, ולאחר הכפרות על התרנגולות פדו אותן בכסף, ואת הכסף שלחו לעניים. עוד פרט ראוי לציון הוא המנהג להניח את קרבי העופות על הגגות למאכל לעוף השמים, "כדי לרחם על העופות הפורחים" (!).

בקרב יהדות המזרח הקדומה, מכל מקום, לא הייתה סימפתיה יתרה למנהג. ר' יוסף קארו בחיבורו בית יוסף על הטור של ר' יעקב דלעיל, הביא את תשובת הרשב"א המסתייגת מן המנהג, ובחיבורו שולחן ערוך פסק ש"יש למנוע המנהג" (במהדורה הראשונה של השולחן ערוך אף נאמר בכותרת הסעיף "מנהג של שטות הוא", כותרת שנשמטה במהדורות הבאות). לעומת זאת הרמ"א, הפוסק האשכנזי, התנגד להתנגדות וכתב: "ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין".

השבר ספרד-אשכנז לא נמשך זמן רב, כיון שגם האר"י אימץ בחום את המנהג אל חיקו, ובעקבותיו רבים מבני המזרח נהגו לדקדק באותו מנהג, שכזכור אכן החל בבבל.

התנגדות חדשה למנהג קמה במפתיע דווקא באשכנז, למשל דבריו של ר' יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן (רוסיה, סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20), שכתב:

וכל זה בעצם הדבר, אבל בעוונותינו הרבים אנו רואים הקלקול בשחיטה מריבוי הכפרות מהדחק והלחץ ואין השוחטים משגיחים מפני העייפות והטורח, וכמה טרפות יצאו מתחת ידם, וגם הסכין אי אפשר להיות בדוק כראוי, וגם ידי השוחט כבדות, ועתה בזמן הזה מצוה וחובה להמעיטן ולא ליכנס ביום הקדוש בחשש שחיטה, וכבר טרחו גם בדורות שלפנינו לבטלן ולא עלתה בידן כי ההמון דבוק בזה כמו על מצות אתרוג ועוד יותר ולכל הפחות לראות להתחיל בשחיטתן איזה ימים מקודם ולמנוע האשמורת שידי השוחט כבדות אז.

התנגדותו של הרב אפשטיין באה אם כן מכיוון אחר: חשש לשחיטה פסולה. אבל, הוא מתמרמר, "ההמון דבוק בזה כמו על מצוות אתרוג ועוד יותר", התמרמרות שהיו שותפים לה פוסקים רבים שניסו להילחם במנהגים עממיים ולא עלה בידם.

לא ברור מתי החלו אנשים לסובב מעל ראשם כסף במקום תרנגולות. אפשר שזו התפתחות של המנהג לפדות את התרנגולות בכסף, או מצד מחסור בעופות, או בעקבות ההתנגדות של הפוסקים וניסיון להשאיר זכר למנהג בלא להיכנס לבעיות השחיטה. כיום אכן מקובל בקהילות רבות המנהג לסובב כסף מעל הראש; מנהג זה, מכל מקום, חדש מאוד.

מפנה דרמטי

בחזרה לפסק ההלכה הדרמטי של מורנו ורבנו אורי אריאל שליט"א. מה טעמו של משרד החקלאות בראשותו? כך נאמר בפסק ההלכה (שראוי היה להדפיסו באותיות רש"י שבורות, כנהוג):

מזה שנים מתקיים מנהג הכפרות בין ראש השנה ליום הכיפורים, במסגרתו נשחטים עופות ככפרה על החטאים. מעבר לסכנה הברורה לבריאות הציבור ומניעת הפצת מחלות בעלי חיים במנהג, הוא גם גורם סבל מיותר לעופות.

מהי אותה "סכנה הברורה לבריאות הציבור", לא טורח המשרד לפרט. כיצד הכפרות מפיצות מחלות בעלי חיים, גם זה לא מפורט. נגיע לכך בהמשך. והסבל המיותר לעופות? מהו הסבל? שמא ג' סיבובין מעל הראש הם סבל? ושמא הובלה בלולים למרכזי עשיית הכפרות? כי אם כן הדבר, סבל רב נגרם לעופות גם במשחטות ההמוניות, כידוע ומפורסם.

מכל מקום לא הסתפק הגאב"ד מרן פוסק הדור הרב אורי אריאל שליט"א בדברי עצמו, ופנה להיסמך על אילנות גדולים. וכך מצוטט בקמפיין בעיתונות:

"צדקה תציל ממוות"

"עושים כפרות בכסף ועוזרים לנזקקים"

"ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה"

"מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יוה"כ, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג" (שולחן ערוך, אורח חיים, ס' תר"ה).

דבר נפלא. מדוע לדעת השולחן ערוך יש למנוע המנהג? כמו שראינו מפני שיש בכך משום דרכי האמורי. האם משרד החקלאות מנסה לעודד אותנו להימנע מדרכי האמורי? מה השלב הבא, קמפיין של המשרד נגד כתובת קעקע? השולחן ערוך, אגב, כלל לא אומר שיש לעשות כפרות בכסף. הוא לא הכיר את החידוש הזה. הוא פשוט אמר שיש למנוע המנהג, לגמרי.

ואפרופו לעזור לנזקקים. כמה עלה הקמפיין של משרד החקלאות? מאות אלפים? מיליונים? רק לחשוב על הסיוע שהיו הנזקקים יכולים להפיק מתרומה שכזו, במקום הקמפיין התמוה הזה. וזה, אגב, לא כל הקמפיין. לצורך העניין הופק גם סרטון, שבו נראה תרנגול נואם את נאום חייו אל מול האדם העושה עליו כפרות ולבסוף משחרר אותו ואת חבריו לחופשי.

זו, כמובן, בדיחה עגומה. תרנגולים שלא ילכו לכפרות לא "ישוחררו לחופשי" (בכלל, חייו של תרנגול בחופש הם לא ממש נחמדים. נסו לשחרר תרנגול בעיר או בשדה, ולראות כמה זמן הוא ישרוד לפני שימות מרעב או ייטרף בידי חתול או שועל מזדמן). הם פשוט יישחטו במשחטה הקרובה שבוע לאחר מכן.

המסר של משרד החקלאות, אם כן, הוא מוזר ומבולבל במיוחד.

משרד החקלאות והכפרות

כדי לנסות להבין את המוטיבציות של הקמפיין, אנו נדרשים לחזור אחורה לחודשים יולי-אוגוסט 2014. באותו זמן מחליטה מועצת הלול, עוד אחד מן הקרטלים השולטים בחיינו לטובת קומץ מגדלי עופות על חשבון יוקר המחיה, לשפר את השליטה שלה בקרטל ולהדק את האחיזה בו, על-ידי הכנסת מערכות ממוחשבות ללולים. כך, כל המבקש להוציא תרנגולות מלול חייב לסמן בטופס ממוחשב את מטרת ההוצאה; אם הלולן סימן "לשחיטה", התרנגולת צריכה להופיע תוך 8 שעות בבית השחיטה – אחרת מדובר בשחיטה "שחורה" ומה יהא על בריאות הציבור ובעיקר על הקרטל. כעת התברר בפני עושי הכפרות שהדבר מעמיד בפניהם מכשול לא צפוי: אם עד כה ניתן היה להוציא עופות לצורך כפרות ולכתוב על הנייר שהיעד הוא כפרות (או לא לציין יעד), כעת צריך לציין את היעד הממוחשב, ו"כפרות" אינו יעד. ישבה אפוא מועצת הלול וניסחה אפשרות של הארכת הזמן מ-8 שעות ל-16 שעות, כך שניתן יהיה לעשות כפרות ולאחר מכן להעביר לבית השחיטה. ואולם גם חלון הזמן הזה אינו מספיק, ואף מונע מהמבקשים לעשות שחיטה ביתית, כנהוג מקדמת דנא, לקיים את מנהגם.

שלחו אפוא קבוצה של אנשים, מן העדה החרדית ואחרים, עתירה דחופה באמצעות עו"ד שמחה רוטמן. בעתירה התברר שלפי משרד החקלאות מדובר בעצם בחוק יבש מזה עשרות שנים, אלא שכעת יש אפשרות לרענן ולאכוף אותו. בהחלטה מבריקה דחה השופט את העתירה עקב השיהוי, אך מצד שני החליט גם לדחות את יישום הנוהל בשנה נוספת, ולאפשר להגיע לנוהל מוסכם בכל הנוגע לכפרות.

ואכן בשנה החולפת ישבו עו"ד רוטמן, משרד החקלאות ואחרים, ודנו בנוהל המאפשר את הכפרות. וזה, בעצם, לוז העניין: הנוהל המוצע עיגן למעשה לראשונה בתקנות רשמיות את מנהגי הכפרות, אלא שגם השית עליהם פיקוח ממינים שונים, בהתאם לדאגותיו של משרד החקלאות למנוע מגפות, צער בעלי חיים וכו'. בדיון בוועדת הכלכלה ניסה משרד החקלאות להעביר את הסמכות לרשויות המקומיות, ואולם הללו הצליחו לסכל את המזימה ולהחזיר את הכדור למגרשו של משרד החקלאות. וכך נוסחו תקנות מפורטות שנועדו לאפשר את ביצוע הכפרות בצורה שתצמצם ככל האפשר את צער בעלי החיים ואת הסכנה לבריאות הציבור, ועדיין תאפשר את קיומו של המנהג הוותיק הזה.

והקמפיין של המשרד? ייתכן שהוא אינו אלא כסות לכך שמנהג הכפרות שרד את הניסיונות של משרד החקלאות לחסלו, מתוך שאיפה לרצות את ארגוני צער בעלי חיים ולהראות שהמשרד עושה את שלו בהתנגדות; במובן אחר יש כאן סיבות של ממש שמשרד החקלאות אמון עליהן: לפחות בראיית המשרד, שחיטה שלא בפיקוח וטרינרי ולא במקום מוסדר עלולה להיות מסוכנת לבריאות הציבור (לפי התקנות משרד החקלאות אף מזהיר מבחינתו את הציבור שלא לצרוך מן העופות שלא נשחטו במשחטה מסודרת); צמצומו של המנהג, לפיכך, הוא אינטרס של משרד החקלאות.

ועדיין יש להעיר משהו באשר לסכנה לבריאות הציבור או מחלות בעלי חיים. יש כאן התנגשות מעניינת בין דרך החיים המסורתית הקדומה, של שחיטה בבית או אצל השוחט, לבין זו המודרנית והמתועשת של שחיטה במרכזים מוסדרים עם פיקוח ותיעוד וכן הלאה. בלי ספק יש היגיון בפיקוח ממשלתי בעניינים מעין אלו, שבהם האדם אינו מביא רק על עצמו את הסכנה אלא עלול לסכן גם אחרים; ואולם, נראה שדווקא מנהג הכפרות מהווה טיעון נגדי לשאיפה לכלול הכול במרכזים שכאלה: הרי עשרות שנים התקיים במדינת ישראל מנהג הכפרות, והוא לא גרם, עד כמה שידוע, להפצת מחלות בעלי חיים או לתמותה בקרב הציבור הרחב. אדרבה, אותם מרכזים מתועשים יכולים בעצמם להוות פוטנציאל נזק גדול עוד יותר, כך שבמקום שמחלה תתפשט במרווח של שני בלוקים, היא מתפשטת ממשחטה אחת אל עשרות אלפי צרכנים בתוך זמן קצר. הפיקוח ההדוק לא נועד אלא לטפל בבעיה המתקיימת רק עקב הריכוז והתיעוש. ההיסטוריה של מנהג הכפרות, מכל מקום, לא מראה ראיה של ממש של סכנה לבריאות הציבור בשחיטה פרטית שכזו.

מחלוקת דתית וחוצפה ממשלתית

האינטרס של משרד החקלאות להוריד מעל עצמו את העול של הפיקוח על מרכזי הכפרות השונים, ולצמצם את המנהג, ברור; ואחרי כל האמור, מדובר בלא פחות מחוצפה ממשלתית. תחיבת אפו של משרד ממשלתי אל מחלוקות הלכתיות או דתיות היא דבר שלא ייאמן. האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם קמפיין ממשלתי כזה נגד השחיטה ב"עיד אל אדחא" או נגד שחיטת קרבן הפסח השומרוני? במחשבה שנייה, אולי באמת ראוי היה לתייג את המנהג כמנהג לא יהודי, ואז באמת אף אחד לא היה מעז לגעת בו.