פטיש, מסמר, ניקח מהר? רק זהירות על האצבע. משורר הבית צור ארליך יוצא לזמן פציעות, ואתם זוכים בטור חגיגי.
הַחָכְמָה אֶצְלֵנוּ בַּמִּיּוּן הִיא
לְצַפּוֹת מֵרֹאשׁ, לֹא לְחַכּוֹת.
מַגֵּפוֹת בַּחֹרֶף, יֹבֶשׁ יוּנִי –
וּמִינֵי מְאֻשְׁפְּזֵי סֻכּוֹת.
הָרִאשׁוֹן תָּמִיד הוּא הָאֻשְׁפִּיז
הַדּוֹלֵק אֵלֵינוּ בְּדַלֶּקֶת
וְזִהוּם חָמוּר לְרֶגֶל שְׁפִּיץ
שֶׁחָדַר אֵלָיו דַּקִּיק מִדֶּקֶל.
אַחֲרָיו הִכּוֹנוּ לַבָּאוֹת:
אִישׁ פַּטִּישׁ אוֹ מְיֹאָשׁ פְּלִיט קַיִץ
שֶׁדָּפַק מַסְמֵר עַל אֶצְבְּעוֹת
כַּף יָדוֹ שֶׁלּוֹ: פּוֹלִיטִיקָאִי.
הַשְּׁלִישִׁי נָפַל מִן הַמִּרְפֶּסֶת
וּבְיָדָיו קְרָשִׁים וְגַם תַּרְשִׁים.
הוּא יִהְיֶה אֻשְׁפִּיז עַד עֶרֶב פֶּסַח
(פֶּסַח הוּא סֻכּוֹת שֶׁל הַנָּשִׁים).
יְרוּשַׁלְמִי בָּא לִי עָלָא-כֵּיפַק
וְעַכְשָׁו יִהְיוּ לִי אַרְבָּעָה.
בַּסֻּכָּה יָשַׁן, כִּי אֵין בֵּית קֶבַע,
וְקָפָא בְּקֹר הַהַקְפָּאָה.
חֲמִישִׁי יַגִּיעַ טְרוּט עֵינַיִם:
אֵיךְ מִתַּחַת סְכָךְ תָּבוֹא שֵׁינָה אִם
עַד שָׁלֹשׁ יַתּוּשׁ עוֹשֶׂה לוֹ נַכְּבָּה
וְאַחֲרֵי – בָּרַמְקוֹל אַלְלָה אַכְּבַּר?
הַשִּׁשִּׁי יֹאמַר לִי: הִתְאַשְׁפַּזְתִּי
כִּי אֲנִי צָרִיךְ נִתּוּחַ פְּלַסְטִי.
בַּהוֹשַׁעְנָא וּבְמַסְלוּלָיו
יָד אַחַת אֶתְרוֹג, שְׁנִיָּה לוּלָב –
לַמַּחְזוֹר דְּרוּשָׁה לִי יָד שְׁלִישִׁית.
מִי יַרְכִּיב לִי? מִי יָדוֹ יוֹשִׁיט?
וּבַסּוֹף – שְׁבִיעִי. וּכְמוֹ כּוֹתֶרֶת
עַל קוֹדְמָיו הוּא קָם וּמִתְעַלֶּה:
קִטּוּרֵי הֶחָג, כָּל הַקַּטֶּרֶת –
הֵם אֲשֶׁר עוֹשִׂים אוֹתוֹ חוֹלֶה.
