פרשת האזינו: בהנחל עליון גוים

לקראת סיום התורה, חושפת פרשת האזינו מוטיב חשוב על היווצרות העולם האלילי, שהוצנע באופן מסתורי בסיפור מגדל בבל בספר בראשית • עם מציאת מגילות קומראן בעת האחרונה והצלבתן למקור בבלי חוץ-מקראי קדום, ייתכן שהתעלומה המקראית נפתרה 

את רשימתי "ראשית העמים" בפרשת נח הקדשתי לסיפור מגדל בבל (בראשית, י"א 9-1). בסיום הרשימה כתבתי כהערת סיום: "לפרשה שלנו הדנה בהיווצרות העמים יש מקבילה מקראית, המופיעה בסוף התורה ומוסיפה למה שלמדנו כאן פרט מרתק. נדון במקבילה  בצאת  השנה". גלגל הפרשות השלים כמעט סיבוב שלם והגיע זמן פירעון דברי שם.

סיפור מגדל בבל מספר כזכור כיצד ביקשו בני אדם לבנות מגדל וראשו בשמים, וכיצד מנע  ה' מהם את השלמת מלאכתם, בלל את לשונם והפיצם על פני כל הארץ.  סיפור מגדל בבל חוצה את ספר בראשית. הוא מופיע בסוף החלק המספר את תולדות האנושות והעולם כולו וכמבוא לתולדות אברהם וזרעו. סיפור המגדל מיטיב להסביר את השינוי בין העולם של אחד עשר הפרקים הראשונים בספר בראשית ובין העולם שלאחריהם. הוא כולל הסבר מדוע הפכה האנושות האחת לעמים רבים; מדוע הלשון האחת הפכה ללשונות רבות, מדוע זנח ה' את האנושות ובחר באברהם ובזרעו, אך אין בו הסבר לתופעה המרכזית המבדילה בין הפרקים א-י"א לבין הפרקים הבאים בספר בראשית ושאר הספרות המקראית – מדוע עובדים העמים את אלוהיהם. ברצף הסיפור קושי זה בולט במיוחד, שהרי כפי שכבר ראינו השנה (בפרשת לך לך) השקפת ספר בראשית היא שמלכתחילה שלטה אמונת הייחוד בעולם. אם בראשית היה הייחוד כיצד נוצרה האלילות? על שאלה זו, שאין לה תשובה ברורה בספר בראשית, עונה השירה המופיעה בדברים ל"ב הידועה בשמה "שירת האזינו", על-פי המילים הפותחות את השירה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה".

בדומה לסיפור המגדל בספר בראשית גם שירת האזינו מזכירה בפתיחתה את החלוקה לעמים וארצות. בלשון הכתוב: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ב, 7-8). לבד מסוף פסוק 8: "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מובן הפסוקים ברור. מן הכתוב אנו לומדים שאלהים, עליון בלשון הכתוב לפנינו, הפריד בין בני האדם, וקבע את נחלתם וגבולם בימי עולם, דהיינו בראשית הזמנים.

כיצד קשורה החלוקה "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לא ברור כלל. תרגום ירושלמי (פסידו יונתן) מתרגם ומפרש: "כִּסְכוּם מִנְיַין שׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא דְיִשְרָאֵל דִנְחָתוּ (=ירדו) לְמִצְרַיִם". כלומר לדעת המתרגם הארמי מספר העמים והארצות הוא שבעים כמספר בני ישראל-יעקב שירדו למצרים ככתוב: "כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (בראשית מ"ו, 27). אין לפירוש זה סמך מן הכתוב. ולא ברור מה טעם קבע אלהים את מספר העמים על פי מספר בני ישראל. בנוסח המסורה אין לפסוק שלנו פתרון.

שיחק מזלנו ובנוסח כתב יד שהתגלה בקומראן (המגילות הגנוזות) ובנוסח תרגום השבעים (התרגום היווני העתיק של התנ"ך) שרדה גרסה אחרת ובמקום "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" גורסים שני מקורות אלה: "למספר בני אל". הנוסח הסתום של המסורה מתבאר היטב ע"פ גרסתם. על-פי הכתוב בשירה חילק האל בימי קדם את העמים בהתאמה למספרם של בני-אל. העיקרון הוא: החלוקה של מטה מקבילה לחלוקה של מעלה. כך קיבל כל עם יחד עם נחלתו גם את האל המיוחד לו, או לחילופין, כל אל קיבל עם נחלתו גם את העם היושב בה, אך לעצמו בחר ה' את עם ישראל (=יעקב) ואת ארץ ישראל, ככתוב בהמשך "כִּי חֵלֶק יְהוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (ל"ב, 9).

השקפה עתיקה ומעוררת מחלוקת

ההשקפה שאלהים בעצמו חלק לעמים את אלוהיהם אך לעצמו בחר בישראל מופיעה גם במקומות נוספים בדברים, למשל בפרק ד, 20-21 באזהרה שלא לעבוד אלים אחרים: "אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם. וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה". השקפה זו בודאי עתיקה מאד והיא עוררה התנגדות בדורות מאוחרים. אמנם ברור שהמניע העיקרי להשקפה זו הוא הרצון המונותיאיסטי לשעבד את כל המציאות לאל האחד, אפילו את עבודת האלים של הגויים, אבל הדורות המאוחרים התקשו ברעיון שאלהים עצמו חלק עבודה זרה לעמים. התנגדות זו יצרה את השינוי של "בני-אל" ל"בני ישראל" של נוסח המסורה. את השינוי עצמו הטיב לבאר קאסוטו שהראה, שחילוף הגרסה בני אל – בני ישראל בשירת האזינו, מתבאר יפה על סמך ההנחה שלדעת מי ששינה את הפסוק המקורי מספר בני אל הוא שבעים בדומה למיתולוגיה הכנענית (אוגריתית) המציינת שלאשרה, היא אשתו של אל, שבעים בנים: 'שבעמ בנ את'רת'. הוא המספר שנוקט המקרא בשעה שהוא מונה את מספר בני יעקב הוא ישראל (בראשית מ"ו, 27; שמות א, 5).  כלומר, העובדה שמספר בני ישראל שירדו מצרימה הוא שבעים כיוונה את  מי ששינה את הגרסה להוסיף שלוש אותיות י.ש.ר.  ולהפוך את בני אל, שמספרם גם הוא שבעים ל"בני ישראל".

לנושאים של סיפור מגדל בבל בבראשית, חלוקה לעמים ולארצות, מצרפת אפוא שירת האזינו את מוטיב האל החולק לעמים את אלוהיהם. השירה מסבירה מדוע עובדים הגויים את אלוהיהם ומדוע ישראל עובד את אלוהיו. אלהים בעצמו, כך גורסת השירה, חלק לעמים את אלוהיהם אך לעצמו נטל את ישראל. המוטיב החסר בבראשית מצוי אפוא בשירת האזינו. הדמיון בין המסופר בשירת האזינו וסיפור מגדל בבל והימצאותו של המוטיב המתבקש, היווצרות האלילות, בשירת האזינו מעוררים את השאלה האם גם סיפור המגדל בבראשית הכיר את מוטיב האל החולק נחלות לאלים? ואולי נדחה מוטיב זה מטעמים מונותאיסטים בדומה לדחיית הנוסח "בני אל" בשירת האזינו בגרסת המסורה? העיון במקבילות עתיקות מספרות העמים מחזק אפשרות זאת.

המקבילה החוץ-מקראית

לסיפור מגדל בבל בספר בראשית יש מקבילה בספרות הבבלית. עלילת הבריאה הבבלית, אנומה אליש, מספרת בלוח השישי על תחילת הפולחן הדתי האלילי. לאחר שבראו האלים את האדם על מנת שיעבוד את האלים על הארץ, בנו מגדל-מקדש (זיקורת) בבבל המכוון מול מקדש של מעלה, מקום מושבם של האלים הגדולים, וראשו בשמים. שיתוף המוטיבים עם הסיפור המקראי בבראשית ניכר מאד ביסודות האלה: 1. ייסוד בבל, 2. בניית מגדל וראשו בשמים, 3. הסבר השם  בבל. אמנם ההסבר הניתן במקרא:  "עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ" (י"א 9) שונה מן ההסבר הבבלי המבוסס על מובן בב-אלי באכדית – שער האלים. אבל מבעד לסיפור המקראי, המספר על מגדל וראשו בשמים מבצבצת עדיין האטימולוגיה הבבלית. הן ברור שסיפור המגדל המקראי מניח כמו הסיפור הבבלי שבבל מצויה מול שער השמיים נוכח בית האל; הן משום כך בחרו להעפיל השמיימה דווקא משם. מבחינה זו מקביל מגדל בבל ש"רֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (פסוק 4) לסולם יעקב במקדש בית אל  "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כ"ח, 12), המלמד כי "אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (שם פסוק 17); בבחינת מקדש של מעלה מול מקדש של מטה.  4. הראיה המכרעת לשורש המשותף בין סיפור מגדל בבל המקראי לבין המסופר באנומה אליש היא ששני הסיפורים כוללים סיפור אטיולוגי על המצאת הלבנה. לפסוק 3 בסיפור המגדל: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר". יש להשוות שורות 60-57 מן הלוח השישי של אנומה אליש; הוראות האל מרדוך:

יסדו את בבל אשר בקשתם לבנותה  

 תכונה לבניה רוממו במתה     

האלים הלמו באת

שנה אחת ליבנו לבניה.

הבלטת מוטיב הלבנים בסיפור המקראי וקשירתו בבניית המגדל בבבל אינה יכולה להיות מקרה ומתבארת בהכרח מתוך תלות במסורת הבבלית.

כאמור למעלה חסר בסיפור מגדל בבל המקראי הפרט המצוי בשירת האזינו, שהאל חלק לאלים נחלות – אל אל ונחלתו, אבל הפרט הזה ששיערנו את קיומו מצוי בסיפור המגדל הבבלי. אחר שמנה המשורר הבבלי את מספר האלים הוא מוסיף שכל אחד קיבל את נחלתו: 'לאלים אשר בשמים ובארץ חילק (מרדוך) נחלתם' (שורה 46).

קשה מאד לקבוע את היחס המדויק בין שלוש המסורות שהבאנו – שירת האזינו בדברים, סיפור מגדל בבל בבראשית ובניית בבל באנומה אליש. נסתפק בהשערה הזהירה, שעובדת קיום המוטיב של חלוקת הנחלות של האלים בבבל ובשירת האזינו מחד והזיקה העזה הקיימת בין שתי מסורות אלה לסיפור מגדל בבל המקראי מאידך, מצביעות על כך שמוטיב זה היה מצוי בצורה כלשהי בפרה-היסטוריה של סיפור מגדל בבל וסיפק תשובה לשאלה כיצד נוצרה האלילות. את היעלמותו מן הסיפור המצוי לפנינו סביר להסביר כהרחקה של מוטיב נועז בדומה לתהליך המשתקף בנוסח המסורה בהאזינו.