יועמ"ש עם עתיד הוא יועמ"ש מסוכן

בתקופה האחרונה מתגבשת רשימת המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וראוי להאיר נקודה עלומה בתפקיד זה. יועץ משפטי לממשלה הוא תפקיד שבאופן היסטורי מהווה עמדת זינוק מכובדת לקריירה שיפוטית מכובדת, על-פי רוב כהונה בבית המשפט העליון. בין היועצים המשפטיים לממשלה שכיהנו בהמשך בתפקיד שופט בבית המשפט העליון ניתן למנות את חיים כהן, מאיר שמגר, אהרון ברק, יצחק זמיר, אליקים רובינשטיין ומני מזוז.

למעשה, מבין היועצים המשפטיים האחרונים, רק רוני בר-און שבחר בדרך פוליטית, וכיהן כחבר כנסת ובהמשך שימש שר בכיר במספר ממשלות, לא נתמנה לשופט לאחר כהונתו הקצרצרה בתפקיד היועמ"ש – כהונה בת 48 שעות בלבד. ההיסטוריה הזו מלמדת על הדינמיקה במערכת המשפט בכלל, ובבחירת השופטים בפרט. כל בר-דעת מבין שתפקיד בעל חשיבות כה משמעותית כמו היועץ המשפטי לממשלה הוא בסיס איתן לזינוק לקריירה שיפוטית, והתקדימים ההיסטוריים תומכים בעמדה זו.

למי מחוייב היועץ המשפטי?

על רקע העימותים התכופים בשנים האחרונות בין מערכת המשפט לממשלה ולכנסת, ראוי לבחון את המועמדים לתפקיד היועמ"ש גם מתוך נקודת המבט של השיקולים האישיים. השפעתם של השופטים ונשיאות בית המשפט העליון על מינוי שופטים חדשים אינה בגדר סוד, ויועץ משפטי לממשלה שחפץ לעטות את גלימת השיפוט יודע היטב היכן מרוחה החמאה.

בשל כך ניתן לגלות נטייה גוברת והולכת של היועצים המשפטיים לייצג יותר את מערכת המשפט ופחות את הממשלה הנבחרת. בעשרים השנים האחרונות חזינו בסירוב של יועצים משפטיים לייצג את המדינה בפני בג"ץ ואף פסילה של החלטות ממשלה שונות בטענה שקשה "להגן עליהן בפני בג"ץ".

דבר זה מציב את היועץ המשפטי לממשלה בניגוד עניינים משולש: לא רק שהוא משמש הן כתובע הכללי – האמון על העמדה לדין של נבחרי הציבור – והן כעורך דינה של הממשלה, אלא שהוא מצוי גם בניגוד עניינים אישי: כמועמד פוטנציאלי לכס השיפוט, גורלו האישי מופקד בידי מערכת המשפט, מולה הוא אמור לייצג את הממשלה.

על הרבה פחות מזה נוהגים לומר אצלנו שזה פשוט "לא בגיץ".

יועץ לא יכול להיות שופט

העיתונאי יואב יצחק פרסם בעבר מאמר ובו נטען כי מני מזוז מונה לבית המשפט העליון בשל מסמוס כתב אישום נגד בעלה של נשיאת העליון דורית ביניש, בסוג של טובת הנאה מצד האחרונה: "אלא שביניש יודעת להכיר טובה, וכך אירע בעקבות רפיסותו-התנהגותו הטובה בעניינו של בעלה. מזוז סייע בהימנעות מהעמדת עו"ד ביניש לדין, ועתה – משחלפה תקופת צינון של שנה וחצי שבה מחויב היועמ"ש היוצא, ניתן להשיב לו כגמולו, ולהציג את מועמדותו, מטעמה של ביניש, לכהונת שופט בית המשפט העליון".

בין אם יש אמת בהאשמות ובין אם לאו, הדבר מעיד על כך שלא מדובר רק בתיאוריה מופשטת. ניגוד העניינים האישי של היועץ המשפטי לממשלה זועק לשמיים, וחשדות מסוג זה הופכות אלמנטריות.

המסקנה ברורה – יש למנוע את הזיקה בין תפקיד היועמ"ש לבין כהונה בבית המשפט העליון. אם רוצים לצמצם את מרחב השיקולים הלא ענייניים של הייעוץ המשפטי הרי שאין לתת להם משקל בעתידו המקצועי של היועץ.

מכיוון שכהונת היועמ"ש קצובה לחמש שנים, ובחירת שופטים גם היא לא מתקיימת כל שנה, לתקופת הצינון בת שנה וחצי בין כהונה כיועץ משפטי למינוי לבית המשפט העליון אין משמעות אמיתית. פתרון אפשרי לבעיה הוא קביעת הגבלה לגיל מינימום – כך שבתום הכהונה היועץ בדימוס יהיה קרוב מאוד לגיל פרישה ולא יהיה צידוק למנותו לבית המשפט; פתרון אחר יכול להיות העדפה של שופטים בדימוס, או קביעה בחוק כי יועץ משפטי אינו יכול להתמנות לשופט.

כך או כך, אם הממשלה רוצה שהיועץ שלה יהיה מחויב למדיניותה ולא קריירה העתידית שלו, ראוי לתקן את המצב.