אלפיים קילומטר עם הפליטים בדרך לאירופה

בלעדי ל'מידה': מסע בעקבות הפליטים באירופה • מהיכן מגיעים הפליטים? מה הם מחפשים באירופה? והאם בכוונתם לעורר שם ג'יהאד? העיתונאי סת' פרנזמן הצטרף לפליטים במסעם מיוון ועד הונגריה בניסיון להשיב לשאלות שמטרידות את העולם כולו 

האיש הגבוה והמשופם משך בכתפיו. הגשם זרזף מחוץ לחנות הנוחות המקומית ובתוכה, וריח לחלוחי תלה באוויר. חיפשתי את הסיגריות שלי וניסיתי בלא הצלחה לפטפט עם האיש המקומי מפרשבה, עיירה אלבנית על גבול סרביה-מקדוניה. האיש נראה מופתע לשמוע את האנגלית שבפי; ככל הנראה אין כאן יותר מדי תיירים.

סיפרתי להם שאני כאן כדי לכסות את משבר ההגירה והפליטים. האם מעיקה על העיירה העובדה ש-5,000 איש חוצים את הגבול מדי יום? "היום זה גרוע בגלל הגשם, כל האוטובוסים התכנסו כאן קרוב למרכז," אמר המשופם. נדמה היה כאילו כולם אימצו עמדה של הכנעה דוממת. הם לא יכולים לעשות שום דבר בנוגע לכך, לבד מלצפות במתרחש בעודו מתרחש.

בחוץ, בגשם, התקבצו הפליטים — רובם סוריים — סביב תחנת אוטובוס סמוך לפסי הרכבת החלודים. היום היה דלוח ועכור. האם הם מרגישים כאן יותר בבית, בעיירה אלבנית שבה יש מסגדים ומוסלמים, בהשוואה למקדוניה וליוון השכנות שמהן הועברו באחרונה? הגברים לא שמו לב לכך בכלל. הם רצו רק להמשיך ולנוע צפונה. אל גרמניה. אל פינלנד. להתרחק ממרכז אירופה ומזרח אירופה האפורות אל "אירופה הטובה" — שם, כך הם מדמיינים, מחכים להם חיים חדשים.

יש סתירה פנימית בסיפור על משבר ההגירה שעלה לכותרות במהלך החודש האחרון. מצד אחד מספרים הפרשנים כי במונחים דמוגרפיים מדובר בהגירה בקנה מידה חסר משמעות — רק 200,000-800,000 איש אל מול 500 מיליון תושבי האיחוד האירופי. מדובר בפחות מחמישית האחוז. אך מצד שני האיחוד האירופי אינו יכול ככל הנראה לעקוב, לתעד, לשלוט או אפילו לספק שירותים בסיסיים לזרם המהגרים הזעיר הזה, כביכול.

איך ייתכן שזרם המהגרים הוא בו זמנית חסר משמעות וגם כה משמעותי עד שהוא מציב את האתגר הגדול ביותר להסכם שנגן מאז הקמתו של האיחוד האירופי? חיילים צועדים אל הגבולות. הצבא הזעיר של הונגריה נמצא בכוננות גבוהה. גדירות נבנות. שירותי רכבות מושעים. הכבישים המהירים נסגרים בחיפזון. אנשים משווים את היחס לפליטים ל"תקופות האפלות" בתולדותיה של אירופה, רמז עבה וברור לשנות השלושים והארבעים.

מה באמת קורה באירופה? יצאתי לברר, בשטח, מהו באמת המשבר ההיסטורי הזה.

יציאה למסע

נסעתי לאורך 2,000 קילומטר במסלול הפליטים מיוון אל תוך אירופה. המהגרים משלמים 1,200 דולר למבריחים, כדי לזכות במקום על סירות גומי מתנפחות, החומקות במהירות אל האיים היווניים הסמוכים לסבוס, קוס או כיוס. באיים מעוטי האוכלוסין האלו מתארחת כעת אוכלוסיית מהגרים העולה בגודלה לעתים על אוכלוסיית המקומיים. יוון מעלה את המהגרים למעבורות אל יוון היבשתית ושם, כך מספרים הפליטים, הם זוכים לעתים קרובות לאישור מעבר חופשי צפונה, אל גבול מקדוניה. בעיירת הגבול היוונית אידומני מקבלות את פני הבאים יחידות צבא ומשטרה קטנות. הם זוכים למים ומזון מנציגים מקומיים של מועצת האו"ם לזכויות אדם וכמה ארגונים לא-ממשלתיים אחרים. הם עומדים בשורות של חמישים והמשטרה מלווה אותם אל מקדוניה, שהם הם עושים את דרכם על פני גשר קטן.

המסע הזה נערך כולו בלי צורך בתעודות מסע, בדרכונים, במכס, בבדיקות. יש כאן משהו לא רשמי, שכן אין כאן באמת חציית גבול. הכל מתרחש במרחק של עד קילומטר וחצי מנקודת חציית הגבול של הכביש המהיר ופסי הרכבת, בה מתנהלים הדברים באופן רשמי. מרגע הגיעם למקדוניה, שגם היא שקלה צעדים תקיפים יותר כדי לחסום את זרימת האנשים לתוכנה, עולים המהגרים על אוטובוסים ומוניות אל גבול סרביה. כמה שעות מאוחר יותר הם חוצים את הגבול אל סרביה ואחרי מסע קצר ברגל אל העיירה פרשבה. גם כאן יש אוטובוסים. חלק מהם חינם, הנוסעים עם המהגרים צפונה, דרך ניס ואל בלגרד ונובי-סאד ומשם על עיירת הגבול ההונגרית הורגוש.

חלק מהמסלול הזה משתנה עתה, שכן ביום שני השלימה הונגריה בניית גדר פלדה עם תיל דוקרני, שנועדה למנוע את כניסת הפליטים. המעשה הזה הפך את הונגריה לילדה הרעה של אירופה, וראש־ממשלתה, ויקטור אורבן, הוצג כפשיסט מודרני. אין ספק שהלשון שהוא נוקט, וההצהרות שלו על שיטפון המציף את התרבות הנוצרית, המדיניות הנוקשה של המשטרה, המשתמשת בגז מדמיע ובאמצעים אחרים כדי לפזר את הפליטים, גרמו להונגריה להיראות הרבה פחות מזמינה מבחינת המהגרים. אך לכך בדיוק חותר אורבן. הונגריה היא רק תחנת מעבר לפליטים, והוא לא רוצה בהם. שיעברו דרך קרואטיה או שיישארו בסרביה, הוא אומר. יש משהו אירוני בכך שאורבן נתפש כניאו־פאשיסט, שעה שהאנשים שכפו על המהגרים להימלט מביתם — כלומר, בשאר אל־אסאד ובני־בריתו האיראנים והרוסים, נתפשים כמתונים יותר.

מדוע התעורר לפתע משבר הפליטים? מספר הסורים הזורמים ליוון גדל משבוע לשבוע, כפי שניתן היה להתרשם ממספר האנשים הגדל החוצה את הגבולות השונים. לפני כמה שבועות ה'שיא' היה 2,093 ב-24 באוגוסט. כעת עומד המספר על 7,000 ליום. מפקד המשטרה בגבגלייה אומר שהוא עוקב אחר המשבר כבר שישה חודשים, והוא ממשיך להחריף.

חלק מהעליה הפתאומית במספר המהגרים נובע מ'הגירת שרשרת' — התפישה לפיה כאשר חלק מהאנשים מהגרים, הם מספרים לחבריהם שמאחור, וכך נוצרת מסורת. ניתן לראות זאת בהיסטוריה היהודית, כשקבוצות כמו יהודים מליטה עברו בקבוצות גדולות לדרום אפריקה. בעבר נהגו סורים שהיגרו מהמדינה לנסוע לדרום אמריקה. זו הסיבה שבגלל עברו ערבים כה רבים לדטרויט.

אך מדוע התרחש המשבר דווקא בשנת 2015?

אחרי ארבע שנים של מלחמה היה ברור שאסאד אינו עומד לאבד את השלטון. אל מול העסקה עם איראן והגברת המעורבות של רוסיה בסוריה, הבינו המהגרים, שרובם באים מאזור חאלב, שהם לא יוכלו לשוב לבתיהם לעולם. היו להם תקוות לפני שנתיים, כשהמערב איים להפציץ את סוריה. אבל כעת הסיח דאע"ש את דעת הכל, וצבא סוריה החופשית התפורר.

המצב הזה עלה מהשיחות עם סורים. רובם הם בני המעמד־הבינוני. חלק ממשפחות כורדיות מאל־חסכה, כמו אחד האנשים שפגשתי, שנסע עם בנו התינוק ועם אשתו. לאשתו היה עגיל על שפתה. הם נראו כמו צמד היפסטרים בווילאג' בניו־יורק יותר מאשר סורים התקועים בחצר בוצית וממתינים לאוטובוסים למקדוניה.

נתיבים משתנים

המקומיים בארצות שאליהן זרמו המהגרים התייחסו אליהם בהתעלמות אדישה. בעיירות בצפון סרביה, כמו באקי וינוגראדי, רוב המקומיים הם הונגרים. האזור הזה היה ידוע בעבר כמחוז גידול יינות, ובבפאליץ הסמוכה יש אגם תיירותי נודע ומלון של חמישה כוכבים. בקיץ מתארח בעיר פסטיבל סרטים. הייתם יכולים לטעות ולחשוב שמדובר בעיירה באזור האגמים הציורי שבצפון אנגליה.

בחודש האחרון הפכה פאליץ למסדרון הגירה, אף כי המבקר במרכז העיירה לא היה יכול לנחש זאת. המולת הנוסעים הזורמים ניכרת רק ליד מסילת הרכבת הסמוכה. גברים ונשים נושאים תינוקות. חפצים מפוזרים בכל מקום. אלפים חולפים בערפל ופניהם צפונה. אנשים מספרים שבני רומה, הצוענים, עושים עסקים יפים: הם אוספים את החפצים שהושלכו ומתפרנסים ממכירת מים וסיגריות לעוברים בדרך.

אך המקומיים אינם מפגינים שנאה למהגרים האלו. כמו בפרשטבה, גם כאן הם מביטים במתרחש בפליאה. "איך הפכנו לתחנה בדרך ההגירה," הם תוהים. גם למשטרה הסרבית אין עניין גדול בפיקוח משטרתי על הפליטים, כל עוד הם ממשיכים ללכת על הפסים מכאן והלאה.

הונגריה שינתה את "הכללים" כשהשלימה את בניית גדר הגבול בהורגוש ובסגירת קו הרכבת בו השתמשו הפליטים כדי להיכנס אל המדינה. הם נכנסו באופן בלתי רשמי, ואז עוכבו במחנה גדול, טובל בבוץ, כמה מאות מטרים אל תוך שטחה של הונגריה. הופצו שמועות על יחס "מזעזע" לאנשים, אך השמועות לא הרתיעו את הסורים ואת האפגנים — המרכיב הבולט האחר בהגירה הזו — מחציית הגבול. כ-170,000 איש עברו דרך הונגריה עד ה-14 בספטמבר — היום בו הגבול 'הבלתי רשמי' נסגר מאחורי גדרות התיל.

דיברתי עם קבוצת ישראייד המקומית, שהגיעה אל גבול סרביה-הונגריה כדי להגיש סיוע. הקבוצה הייתה אחת מעשרות ארגונים לא-ממשלתיים שגילו עניין בסיוע להונגריה או לסרביה. בעקבות קריאתו של האפיפיור לאנשים להלין פליטים בבתיהם קמו בהונגריה קבוצות קתוליות רבות שהגישו עזרה לפליטים. ישראייד פעלה בלסבוס במשך שבועות ארוכים וסייעה למהגרים עם הגיעם אל החוף. הם העריכו את המצב בסרביה וניסו לספק עזרה, אך אלפי האנשים שהגיעו ממקדוניה אל אזור הגבול עם הונגריה והיו תקועים כעת מעברה השני של הגדר, הבינו עד מהרה שהמעבר לקרואטיה הוא האפשרות הטובה ביותר העומדת לרשותם.

כולם מגלגלים אחריות

ב-16 בספטמבר פרצו התנגשויות בין המהגרים שנותרו מקובצים בגבול הונגריה בצפון סרביה. המשטרה ההונגרית, שכוחותיה עובו בשבועות האחרונים, השתמשה בתותחי מים ובגז מדמיע. פעולותיה של הונגריה החריפו את המתחים עם סרביה. ראש ממשלת סרביה, אלכסנדר ווצ'יץ', סיפר לכתבים כי הונגריה "חייבת להתנהג בהתאם לסטנדרטים האירופים… נמצא דרך להגן על גבולותינו ולא נאפשר לאף אחד להשפיל אותנו." הוא ביקש מהאיחוד האירופי למצוא פתרון. סרביה אינה נמנית עדיין עם חברות האיחוד האירופי.

בשעה 16:36 ב-17 בספטמבר נכנסו כ-7,000 פליטים אל קרואטיה. לפי דיווחים נפגשה נשיאת קרואטיה, קולינדה גרבר-קיטרוביץ', עם רמטכ"ל צבא קרואטיה, והורתה לו להיערך לגייס כוחות צבא כדי "להגן על גבולות האומה מפני הגירה בלתי־חוקית." בסלובניה השכנה, בה משתמשים המהגרים עתה כתחנת מעבר מקרואטיה אל אוסטריה וגרמניה, הכריז הצלב האדום על מצב חירום, וציין כי אין לו מספיק משאבים כדי להתמודד עם המשבר המעמיק.

יש הרגשה של אפקט דומינו: מדינה אחר מדינה באירופה זועקת חמס ומכריזה ברוב רושם כי היא אינה יכולה "להתמודד" עם זרם הפליטים. אך הפגישות בדרג גבוה בין מדינות האיחוד, והדיונים על מערכת "מכסות" נראים כמו חלומות באספמיא. האינטרס האמיתי של כל מדינה מיוון וצפונה הוא לנייד את הבעיה בכיוון צפון. הפליטים והמהגרים משחקים כאן תפקיד, משום שהם לא רוצים ללכת לכל המדינות החברות באיחוד — מבטם ממוקד במדינה אחת או שתיים.

מנקודת מבטם של המהגרים הכורדים מסוריה, יש הגיון בבחירה בגרמניה, שכן יש מסורת של הגירה כורדית מתורכיה לגרמניה ולסקנדינביה. הקשר הסורי לגרמניה מובהק פחות. אף אחד מהסורים עמם דיברתי לא הצליח לנסח בבירור מדוע בחרו בגרמניה כיעדם העיקרי, למעט העובדה שכמה מחבריהם או קרוביהם הגיעו לשם ודיווחו שיש בה הזדמנות טובה לחיים חדשים.

כשמביטים לאחור אל השבועות האחרונים, ולפי הדברים שראיתי בשטח בנתיב הפליטים לאורך 1,000 ק"מ, מסלוניקי צפונה, ניתן להטיל אור חדש על כמה מהדיווחים התקשורתיים. בעיתונות עם נטייה לימין הייתה נטייה להפריז באיום של חדירת טרוריסטים בין הפליטים. ב-15 בספטמבר הזהיר שר החינוך הלבנוני אליאס בו סעב את ראש־ממשלת בריטניה דיוויד קמרון כי "1 מ-50" מן המהגרים עלול להיות חבר בדאע"ש, שנשלח כדי לבצע מתקפות. אם 500,000 מהגרים יגיעו השנה לגרמניה, האם משמעות הדבר היא כי יהיו 10,000 לוחמי ג'יהאד מדאע"ש בגרמניה?

ביוני 2015 העריך שר הפנים הגרמני כי 700 גרמנים נלחמים בשורות דאע"ש בסוריה. גרמניה אינה המדינה היחידה שהפכה לבסיס גיוס לדאע"ש — אלפי לוחמי ג'יהאד ילידי אירופה נסעו להילחם לסוריה. כשהצטרפתי לפשמרגה הכורדים בעיראק, 30 ק"מ ממוסול, סיפרו לנו המפקדים במקום כי הם נתקלו לעתים קרובות בלוחמים זרים "בעלי מראה אירופי," שאותם הרגו, ושלא היו בעלי תעודת זהות מקומית.

הסיפור על חברי דאע"ש הבאים לאירופה בין המהגרים הוא דרך שגויה לבחינת המצב. אילו היו חברי דאע"ש בין המהגרים, הם היו שבים לאירופה, לא פולשים אליה. אירופה שימשה כר לגיוס חיילים לדאע"ש לפני ההגירה הסורית. למעשה, ניתן לטעון כי לוחמי הג'יהאד ילידי אירופה שהצטרפו לדאע"ש סייעו בערעור יציבותה של סוריה וסייעו ביצירת משבר הפליטים הזה. בין הפליטים עמם דיברתי ביוון, מקדוניה, סרביה והונגריה, נמנו הרוב עם משפחות — לא בדיוק הפרופיל הטיפוסי של לוחם ג'יהאד בודד.

מעניין במיוחד לציין כי עד כ-20 אחוז מהמהגרים אינם סורים ומגיעים ממקומות כמו אפגניסטן. לא ערכתי סקר רשמי, אך נדמה היה לי כי רבים מהם נמנו עם בני ההזארה השיעים. הדיווחים על לוחמים אפגנים שהוכשרו בידי האיראנים בסוריה נשמעו לראשונה ביוני 2014. צבא סוריה החופשית דיווח על שביית אפגנים שיעים באוקטובר 2012, כך לפי דיווח של מוסד וושינגטון למדיניות במזרח הקרוב.

סיפור האפגנים בסוריה אינו נוגע רק לגיוסם בידי האיראנים, בתשלום של 500 דולר לחודש, לפי דיווחים. היו כבר אפגנים בסוריה עוד לפני ההתקוממויות במדינות ערב בשנת 2011. הם נמלטו מרדיפות הטליבאן לפקיסטן, ואז הגיעו דרך איראן כדי לבקש עבודה.

כשפרצה המלחמה, רצתה איראן להשתמש בהם כדי להילחם למען אסאד. אך לחלק מהאנשים האלו היו תוכניות אחרות. דיברתי עם גברים ונשים אפגנים בסרביה, שסיפרו כי נמלטו דרך פקיסטן והגיעו מתורכיה. ברור כי החיים בסוריה היו סיפור עגום מבחינתם, והם שאפו להמשיך למקום אחר. הם מיעוט מדוכא גם בפקיסטן, שם השיעים הם קורבנות קבועים של מתקפות טרור, וגם באפגניסטן. למעשה, איראן ואפגניסטן כמעט והסתבכו במלחמה בשנות התשעים, כשהטליבאן פעל לדכא את ההזארה השיעים. האנשים הרואים בין המהגרים כנופיות של טרוריסטים שוכחים שהשיעים האפגנים אינם בדיוק חומר מתאים לגיוס בידי דאע"ש הסונים.

אירופה, פליטים והיסטוריה

מספר הסברים הועלו לאוזלת ידן של מדינות האיחוד האירופי בהתמודדות עם ההגירה. לפי תיאוריה אחת למדינות אירופה אין עבר של התמודדות עם גלי מהגרים גדולים. אך למעשה האיחוד האירופי הצליח להתמודד עם עשרות מיליוני פליטים בשנים שאחרי מלחמת־העולם השנייה, כשהיבשת כולה עקרה ממקום אחד למשנהו.

בנובמבר 1956, כשההתקוממות בהונגריה נמחצה בידי ברית־המועצות, נמלטו כ-200,000 פליטים מהונגריה אל אוסטריה, בקצב של כ-5,000 ליום. אנדראש גמש, כתב במכון למדעי האדם בשנת 2009 כי "אחרי ההפתעה הראשונית, פינתה המהומה את מקומה לארגון וניהול טובים יותר. עד מהרה זכה כל פליט ל-2.400 קלוריות ליום לכל הפחות, ולפליטים חולקו בגדים נקיים וחמים, מעט כסף, מוצרי ניקיון וסיגריות."

האוסטרים ביקשו ממדינות אירופיות אחרות לסייע, אך רובן הסכימו לקבל רק כמה אלפי פליטים, אף כי לבסוף יושבו כ-19,655 מהם בארצות־הברית. אך אוסטריה שרדה וסיפקה בית ואפשרויות יישוב מחדש להונגרים, כשהיא מאכלסת רבים מהם במחנות זמניים או אפילו בבתי־ספר, כל אורך שנת 1957.

כיצד אירע שהבעיה שאוסטריה הצליחה לפתור בשנת 1956, גורמת לבלבול מוחלט באיחוד האירופי בשנת 2015? ירדן ואפילו הממשלה הכורדית בעיראק בנו מחנות גדולים לפליטים הנמלטים מסוריה ומהקרבות בעיראק. המחנות האלו רחוקים מלהיות אידאליים; רבים מהשוהים בכורדיסטן זוכים לתמיכה מזערית, בדמות מגורים באוהלים. אך מדובר כאן בעניין של ארגון והחלטה לעשות משהו, במקום לתת לכאוס לשלוט. מה שקורה באיחוד האירופי הוא כאוס, כשכל מדינה בו מקווה שה"בעיה" תתגלגל על גבו של מישהו אחר.

לא מדובר בתופעה חדשה. במהלך המלחמה בלוב בשנת 2011 נמלטו כ-300,000 פליטים מלוב לאירופה, ואל האי הקטן למפדוזה שמדרום לסיציליה נהרו כ-45,000 איש מצפון אפריקה. בשנת 2014 עשו דרכם כ-170,000 איש בספינות וסירות מאפריקה לאיטליה, ובמהלך 48 שעות במאי 2015 משתה איטליה מן המים 6,771 מהגרים. רשת רליף טענה כי 309,000 פליטים הגיעו ליוון עד ה-11 בספטמבר 2015, אך 121,000 עשור דרכם מצפון אפריקה לאיטליה. "משבר" ההגירה אינו סיפור חדש, אם כן. וגם המדיניות של "גלגול האחרית" אינה חדשה. איטליה עודדה את המהגרים מצפון אפריקה לעבור לצרפת — מדינה שאליה נשאו רבים מהם עיניים משום שהם כבר היו דוברי צרפתית כרבים מילידי צפון אפריקה. ובצרפת נטו אוהל אלפי פליטים בקאלה, והפריעו את תנועת הרכבות והמשאיות בדרכן לבריטניה, בתקווה להגיע לשם. בריטניה וצרפת לא הצליחו להתמודד אפילו עם המספר הזעום הזה של פליטים.

אפילוג?

אין האטה בזרם המהגרים והפליטים המגיעים לאירופה. הרשויות המקומיות באיים כמו לסבוס מדווחות על מספרי שיא של מהגרים, והצי היווני מציל מאות ואלפים בים. מאות מהגרים מתים לאורך נתיב המסע. מעורבותה הגוברת של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה, והעסקה עם איראן, שתזרים מליארדי דולרים לכיסי משמרות המהפכה באיראן, האחראים לדיכוי המורדים בסוריה, יביאו להגברת קצב נהירתם של הפליטים התרים אחר פתרון יישוב קבע באירופה.

המפגש עם הסורים הנמלטים מעניק פני אנוש למאבקם למצוא להם חיים חדשים. האנשים המשווים את פעולותיה של הונגריה לשואה, עם זאת, פוגעים במטרה שאותה הם מתכוונים לקדם. זו אינה שואה. הפליטים זוכים בדרך כלל לקבלת פנים חמה ולסיוע. בכמה מעברי גבול הוגש סיוע בכמות כזו, שהפליטים אפילו לא טרחו להסתייע בו, והעדיפו למהר צפונה לפני שעוד מדינות תסגורנה את גבולותיהן.

אין אירוניה בכך שהפליטים האלו חוצים לאירופה הרדופה בידי רוחות השואה, המבצבצות פה ושם ברקע המדיניות של כמה ממדינות האיחוד האירופי. ליהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית לא היה מזל כמו לפליטים היום. אפילו אחרי המלחמה באירופה ישבו יהודים במשך שנים במחנות עקורים. לעומת זאת, רוב הפליטים המגיעים היום אינם נשמרים בתוך מחנות מוקפות גדר תיל. במקום, הם מוצאים את דרכם אל תוך החברה האירופית, כפי שעשו מיליונים שנמלטו ממלחמה ומרעב או סתם מעוני עשו את דרכם במהלך שני העשורים האחרונים.

תופעת הפליטים מסוריה אינה ייחודית, במיוחד באופן ובהיקף של חציית הגבולות בדרך צפונה. הפליטים נוגעים לליבת משמעותם של הגבולות הפתוחים באירופה. אפילו עם משטר של "מכסות" פליטים שאינם רוצים לשבת במקומות כמו פולין לא ישבו שם, ופשוט יעברו חזרה לגרמניה, ממש כפי שעשו הפליטים מצפון אפריקה שחנו בקאלה שבצרפת, בתקווה להגיע לבריטניה.

המאמר נכתב באנגלית בלעדית ל'מידה' ותורגם על-ידי אורי רדלר.