"לא הרוסים גירשו את האמריקנים מהמזה"ת – אובמה עשה זאת בעצמו"

נאומו של הנשיא ברק אובמה באו"ם חושף את המצב הבינלאומי החדש • רוסיה ואיראן מנהלות את העניינים, ולארצות הברית נותר רק להתחנן לכיסא ליד הנהג • פרופ' אפריים קארש, שמפרסם בימים אלו ספר חדש, מזהיר: "הרוסים לא יעצרו את פרויקט הגרעין"

"ארצות הברית מוכנה לעבוד בשיתוף פעולה עם כל מדינה, כולל רוסיה ואיראן, כדי להביא לפתרון הסכסוך בסוריה". כך אמר אתמול בנאומו באו"ם הנשיא אובמה, ומסר את המפתחות למזרח התיכון לנשיא רוסיה פוטין. מה רוסיה מסוגלת לעשות, גם אחרי המהלך המפתיע שלה בחדירה הצבאית לסוריה, לא ברור.

פרופ' אפרים קארש הוציא ממש בימים אלה ספר חדש על המוסלמים וההיסטוריה של המזרח התיכון בשם שאומר הכל: 'הזנב מכשכש בכלב'. השאלה המתבקשת היא, אם הפעם הזנב הערבי מכשכש בכלב הרוסי שהשתלט על המרחב הסורי: "כן ולא", הוא אומר בשיחת טלפון מפינלנד. "יש פה שני דברים. הסכסוך הסורי עצמו, שפוטין לא רוצה שאסד יפול. אבל יש את הנושא האוקראיני, שכולם שכחו. דרך סוריה הוא מפעיל לחצים על המערב. ישנה ההגירה המסיבית של פליטים שהוא למעשה דחף את זה למערב; ועכשיו הוא מציג את עצמו כמי שיפתור לאירופה את הבעיה. הוא אוחז במקל בשני קצותיו".

מעבר לעניין האקטואלי המידי וההתפתחות האחרונה של החדירה הרוסית ויצוב המשטר הסורי, זוהי אחת התוצאות הברורות של הסכם הגרעין עם איראן. האם בצמרת הממסד הבטחוני יבינו סוף סוף שהסכם הגרעין האיראני מסתיר מאחוריו עניין אחר לגמרי, עניין שעכשיו חייב להיות גלוי לכל?

אולי ההשתלטות הרוסית ושבועת האמונים של פוטין לתמוך באסד יחדרו את קרום התודעה של מומחי הביטחון הישראלים? אולי הברית החדשה של רוסיה, סוריה, איראן וחיזבאללה, שהופכת לעניין החם ביותר בזירה הבינלאומית תעשה להם את זה? או שמא ההתאדות המדינית והאסטרטגית של ארצות הברית במזרח התיכון, באירופה, באוקראינה, ואיפה לא יבהירו מה באמת עמד מאחורי הסכם הגרעין?

לצערי, נראה שעדיין קיימים קשיים בהתרשמות אצל בכירי הביטחון, אם לשפוט על סמך התבטאותו לפני ימים אחדים (24.9) של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, כי לא היה נכנס להיסטריה בגלל הסכם הגרעין. "יש לשדרג את המודיעין ואת שיתוף הפעולה עם ארצות הברית", הוא אמר בוושינגטון. "אנחנו הכי חזקים ואנחנו יודעים איך להתמודד עם טרור. העולם צריך לטפל בנושא האיראני – תנו לעולם להתמודד עם זה. אני מסרב להיכנס להיסטריה".

https://www.youtube.com/watch?v=AaJkTsy2SsQ&spfreload=10

עסקת ההלבנה של איראן

מהות העסקה, אם עדיין לא ברור, היא ריהביליטציה גמורה של איראן, לגיטימציה בינלאומית, ויציאה למרחב מבחינה כלכלית תוך כדי מימוש הכנסות של עשרות מיליארדי דולרים בעקבות הסרת הסנקציות. או בקיצור: במקום שהמשטר המדבר בגלוי על חיסולה של ישראל יהיה דחוק לפינה, נתון למצור ומנודה בזירה הבינלאומית, איראן הפכה במהירות מדהימה למדינה מובילה, שמזכיר המדינה ג'ון קרי מחזר אחרי שר החוץ שלה ונשיאה כדי לזכות אולי בכיסא ליד השולחן שבו דנים בעתידה של סוריה.

מה יכול לצמוח מהפיכתו של ציר הרשע לכוח שמכתיב את קצב הפירואטים הדיפלומטיים בעולם? זה עניין לניחושים. זה ערפל גמור. ומכאן גם החשש שההתאדות האמריקנית וההשתלטות הרוסית על ענייני המזרח התיכון עם שותפים כמו איראן וחיזבאללה עלולות לערער גם את היציבות בגבולה של ישראל.

לא מזמן דיברתי עם אל"מ (מיל') משה גבעתי, חוקר המערכה על החרמון ב-1973-74. בתרחישים מסוימים של התבססות חיזבאללאית איראנית על רמת הגולן, ישראל תצטרך לשקול השתלטות חוזרת על מה שנקרא שיא החרמון. השתלטות כזאת היא אופרציה שעלולה לגרום למלחמה מוגבלת ואולי יותר מזה. העובדה היא, שישראל לא יכולה להרשות לעצמה השתלטות של ארגון טרור או של כוח סורי על שיא החרמון שנמצא היום בידי האו"ם. גבעתי הציג תרחיש שבו דאע"ש או ארגון אחר מסלק את האו"ם משיא החרמון, כשלוחמי חיזבאללה כבר היום עוברים שם בדרך לבסיסים מסוימים. אם אחד הכוחות האלה משתלט שם, לצה"ל לא תהיה ברירה אלא לכבוש את הפיסגה מידיו.

בסוף שנת 73', מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, השתלטה ישראל על שיא החרמון וניהלה שם מערכה קשה מאין כמותה להיאחז בפיסגה הקעורה עד הסכם הפרדת הכוחות עם הסורים ב-31 במאי 74'. גם אז היו רוסים בגיזרה מנגד. זו היתה ברית המועצות והכל היה כרוך בהתנגשות בין-גושית עם האמריקנים. אולי זה ההבדל בין אז להיום. ישראל בהנהגת בנימין נתניהו הבינה כבר מזמן שיש לה עסק עם ארצות הברית שמונהגת בידי נשיא מופקר.

לאור מה שכבר התהווה מאז הסכם הגרעין, וכל מה שהיה לפניו, ברק אובמה מצטייר כנשיא גרוע ביותר, שידע לכסות על מחדליו באמצעות הסתה נגד ראש הממשלה נתניהו ורמיזות על ה"השפעה היהודית" המוגזמת. ישראל לא יכולה לקשור את גורלה במדינה שנמצאת בסחרור ואיבדה את חוש הכיוון שלה. כך שכאשר ישראל ניצבת מול איום פוטנציאלי מצד הציר שוולדימיר פוטין חולש עליו, היא לא נמצאת שם בחזית כאיבר מגופה של אמריקה; היא נמצאת שם ככוח ניטראלי במקרה הטוב, וכמדינה שאיבדה את העורף האסטרטגי האמריקני, במקרה הרע.

והכי חשוב: המיפגש הישיר עם הנשיא הרוסי פוטין. פוטין לכאורה מרכז את הציר האיראני-סורי-חיזבאללאי רק למטרת המלחמה בדאע"ש, ויש סיכוי שדווקא ירסן את חיזבאללה בנושא הישראלי – תוך כדי שהוא משדרג את יכולות הלחימה של הארגון ואת הרמה הצבאית הטכנולוגית של איראן. כל זה באדיבות נשיא ארצות הברית, שהוריד את ארצו ליגה עד שמבחינת המוכחות הבינלאומית היא עכשיו ברמה של צרפת.

המיפגש של פוטין עם נתניהו היה ברמת חשיבות דומה לפגישתו של פוטין ביום שני השבוע בניו יורק עם הנשיא אובמה. פגישת התיאום עם פוטין במוסקבה העניקה אישור ישראלי ולגיטימציה ישראלית להשתלטות הרוסית על סוריה. הפגישה בשולי עצרת האו"ם עם אובמה נועדה להשפיל את הנשיא האמריקני ולהעמידו במקומו – כשותף זוטר בענייני המזרח התיכון.

ארצות-הברית יורדת ליגה

פרופ' אפרים קארש אומר, ששיתוף הפעולה העכשווי של רוסיה עם איראן איננו ברית, אלא חיבור על רקע שתי מטרות משותפות: "לשמור על אסד. ולתת סטירת לחי לאמריקנים. אבל הם לא ירסנו את האיראנים. הרוסים לא יעצרו להם את פרויקט הגרעין. אבל כל המעורבות החדשה של רוסיה לא משנה באופן מהותי. התזה שלי היא (כפי שמובאת בספר 'הזנב מכשכש בכלב'), שהמזרח-התיכון מתפרק ואף אחת מהמעצמות לא יכולה לשנות את זה. אובמה טעה בתחילת הדרך כשקבע שאסד חייב ללכת. ובסופו של דבר, בעקיפין, אובמה היום נאלץ לתמוך באסד. ההתערבות של המערב מאז הפלת מובארק וקדאפי בלוב היטתה את הכף, הוציאה את השד מהבקבוק. גם לרוסיה אין שליטה".

נראה כרגע, שהדבר הגרוע ביותר שישראל היתה יכולה לעשות זה להמשיך להיצמד לסינרה של ארצות הברית כבעלת הברית והידידה הגדולה בעוד זו נעלמת ונחלשת כתוצאה מריקבון ושקיעה פוליטית פנימית: "לא הרוסים גירשו את האמריקנים מהמזרח התיכון, אובמה עשה את זה בעצמו", אומר קארש. "אבל לא בטוח שזה רע לנו. יש הסדר מסוים עם הרוסים".

הניוון הפוליטי אידיאולוגי באמריקה אוחז בשני צידי המפה הפוליטית שם; הסדרות הטלויזיוניות כמו 'סקנדל' ובית הקלפים' משקפות בצורה מוגזמת כמובן את מערכת הערכים בוושינגטון. אובמה בצד אחד, דונלד טראמפ בצד השני, ואנשים שפויים כמו ג'ון ביינר ואריק קנטור הולכים הביתה.

אין כמו ההנהגה המדינית של אובמה וקרי כדי לשקף את ההתפוררות. בהתחלה הביעו  זעזוע מרצח העם של בשאר אסד נגד אזרחיו. מישהו צריך להרגיע את זעקות השבר של דיפלומטים בכירים כמו סמנתה פאואר, השגרירה באו"ם. אחר כך משורטט קו אדום בדמות שימוש בנשק להשמדה המונית. אסד חוצה את הקו בקלילות ואובמה לא עושה כלום כי הוא רוקם ברית עם המשטר האיסלאמו-טרוריסטי בטהרן. אחרי זה חוזר אובמה על המנטרה: "אסד חייב ללכת". עכשיו פוטין מודיע בראיון לרשת סי-בי-אס האמריקנית, כי הוא נמצא בסוריה כדי לעזור למשטר בשאר להתקיים. ואובמה הופך בהמשך לתומך בהמשך שלטונו של בשאר אסד.

Putin doesn’t care about saying anything new at the UN because he has tanks in Ukraine, fighter jets in Syria, and Obama in the White House.

— Garry Kasparov (@Kasparov63) September 28, 2015

כשהופיע דאעש עם תיאטרון כריתת הראשים שלו, אובמה פתח במלחמה נגדו עם מל"טים ומעט הפצצות האוויריות יחצנ"יות. אמרתי למומחה המשתייך לממסד הבטחוני, שבדרך כלל כשמדינה יוזמת הסכם פייסני עם מדינה סוררת כמו איראן, צריכה להיות לה איזשהי תועלת בתחום האינטרסים שלה, איזה רווח אינטרסנטי אגואיסטי לאומי – כמו שצרפת השיגה בשנות ה-60 וה-70 כשנכנסה למיטה עם הערבים והסובייטים; אבל איזה רווח יש לאמריקנים בסופו של דבר מההסכם עם איראן? מי שמרוויחות אלו גרמניה, צרפת ורוסיה. אותו מומחה לא ידע לענות על השאלה הבסיסית הזאת.

בתיאוריה, ברית איראנית-אמריקנית זה עניין היסטורי טבעי,  שהיה לו תוקף רב בימי המלחמה הקרה, כשלאמריקנים היתה נחישות אסטרטגית מול ברית המועצות. אבל האיראנים היום מרגישים יותר נוח עם פוטין.

אלה התוצאות של הסכם הגרעין. כשמנתחים אסטרטגיים אמריקנים מדברים על הבגידה הגדולה, ההיסטורית, של אובמה הם מתכוונים כלפי הערבים הסונים. אפשר להוסיף לזה גם את ישראל. מי שסייע לאובמה במהלך הבגידה הזה היו בין השאר פרשנים ופובליציסטים ישראלים, שהיללו את חכמתו. גם הם שותפים למחדל המזרח תיכוני הזה.