יד קשה, סבלנות ואורך רוח: במאבק על ארץ ישראל אין פתרונות קסם

צריך מידה עצומה של עזות מצח בשביל להפגין מול בית ראש הממשלה בדרישה לחדש את התהליך המדיני. הרצוג, יחימוביץ' וחבריהם צריכים מידה לא מבוטלת – בלתי נתפסת ממש – של חוסר מודעות עצמית, בשביל להאשים ראש ממשלה ימני בהתדרדרות ביטחונית אחרי מה שהשמאל הישראלי עשה כאן ב-22 השנים האחרונות. כאילו ש-1,500 נרצחים לא הספיקו להם, באים אנשי 'העבודה' וקוראים לממשלה לקדם "תהליך מדיני אזורי". אפס הפקת לקחים. אפס חשבון נפש. אפס יושר אינטלקטואלי. והאמת היא שגם אנחנו כימנים אשמים בזה. יותר מדי בקלות סלחנו לשמאל על שהפקיר את דמנו. על שייבא לכאן מטוניס את הארכי רוצח ערפאת ואת הכנופיה שלו בראשות המחבל מכחיש השואה מחמוד עבאס.

ויתרנו להם. בחרנו באחדות בשעת משבר הגם שאחדות אמיתית חייבת לכלול בתוכה חשבון נפש מצד אלו שהזו, טעו, הטעו והוליכו שולל. מצד אלו שהעבירו הסכמים מופקרים באמצעות שוחד מיצובישי וקולות של הח"כים ערבים. מצד אלו שזלזלו באזהרות. אלו שקראו לנו פרופלורים. אלו שבתשובה לאזהרות על קטיושות מעזה קראו לנו "פחדני השלום" ואמרו שלא היתה קטיושה אחת מעזה וגם לא תהיה. סלחנו לאלו שחשבו שכל האמת בידם, שאין סיכוי שהם, "הנאורים", "המתקדמים" ו"המשכילים" ישגו, ואילו אנו, "הימנים הנבערים", נתברר כצודקים. והיום אנחנו משלמים את המחיר. בבחירתנו להעדיף אחדות מזויפת לטווח קצר הענקנו לשמאל הישראלי לגיטימציה שהוא לא היה ראוי לה.

לא אמרנו בקול ברור את האמת הפשוטה: השמאל הישראלי נמצא כבר שלושים שנה בעיצומה של פסיכוזה. התייחסנו אל השמאלנים שלנו כאל יריב פוליטי מכובד שאפשר לשכנע בעזרת טיעונים מנומקים, עובדות, מספרים והגיון. הנחנו שהמציאות מוכיחה את טעותם ושבמוקדם או במאוחר הם יתעשתו. טעינו. היינו נאיביים. ובמקום לערוך חשבון נפש, אחינו בשמאל רק הלכו והקצינו. על כל 'שלום עכשיו' אחד לפני עשרים שנים, יש לנו היום שלושים ארגוני 'קרן חדשה'. על כל 'גוש שלום', יש לנו עשרים ארגוני הלשנה, הכפשה והעללת דם.

הגיע הזמן לומר את הדברים במפורש: השמאל הישראלי ירד מהפסים ואיבד קשר עם המציאות. זהו מחנה פוליטי שאינו מסוגל עוד להבדיל בין אויב לאוהב, בין טוב לרע, בין מציאות להזיה. בין רוצחי ילדים לפרטנרים לשלום.

"מבחן אוסלו יהיה מבחן הדם. האם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו", אמר אדריכל ההסכם יוסי ביילין זמן קצר לאחר חתימתו. ובכן, בין השנים 1978 ל-1993, 15 השנים שלפני הסכמי אוסלו, נרצחו 270 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. בין השנים 1993 ל-2008 נרצחו 1,450 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. שיעור הנרצחים אחרי הסכמי אוסלו גדל פי חמישה וחצי. 1,200 ישראלים שילמו בחייהם על הניסוי שרקחו ביילין, פונדק והירשפלד. בחודש מרץ 2002, החודש בו הרשו לעצמם הפלסטינים לממש את מלוא פוטנציאל הרצח שהעניקו להם רבין ופרס, נרצחו לא פחות מ-130 ישראלים. בחודש אחד. זו התוצאה של מדיניות השמאל. זו רמת הביטחון שהם מסוגלים לספק כל עוד לא חזרו בהם ממדיניות הכניעה והנסיגות. והיום הם מטיפים לנו מוסר.

הם כנראה מאוד מזלזלים באינטליגנציה שלנו אם הם חושבים שאנחנו כל כך מטומטמים כדי לקנות שוב את הסחורה הפסיכוטית שלהם. הרי הסיבה היחידה לכך שהאוטובוסים חדלו להתפוצץ ברחובות היא שישראל יצאה ל'חומת מגן' והעניקה לצה"ל ולשב"כ חופש פעולה מוחלט בשטחי A,B ו-C. מזה כעשר שנים פיגוע ירי הוא אירוע נדיר ופיגועי ההתאבדות כמעט ונעלמו לחלוטין. בשנת 2002 התפוצצו ברחובות ישראל שני אוטובוסים ומסעדה בשבוע ובכבישי יו"ש התבצעו פיגועי ירי מדי יום, לעיתים כמה פעמים ביום. בשנת 2001, השנה בה החלו הפלסטינים לממש את יתרונות הסוס הטרויאני שייבאו מאוסלו, נרצחו 207 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטינים. בשנת 2002 נרצחו לא פחות מ-450 ישראלים. בשנה זו החלה ישראל להחזיר את הגלגל לאחור ובתוך שנתיים הכריעה את ארגוני הטרור. בשנת 2003 ירד מספר הנרצחים ל-213, בשנת 2004 ל-124, בשנת 2005 ל-53 ובשנת 2006 ל-29. ישראל הפנתה עורף למורשת אוסלו והוכיחה שהטענה לפיה אין פתרון צבאי לטרור היא מיתוס חסר בסיס. לעומת זאת, ברצועת עזה בה נמנעה ישראל מלערוך מבצע דוגמת 'חומת מגן' – בשל המחירים שמבצע כזה היה גובה בשטח צפוף ומחומש בכבדות – ושלגביה בחר שרון לבסוף לאמץ את מדיניות הנסיגות, הלכה המציאות הביטחונית והחמירה. והיום, אחרי כישלון אוסלו וההתנתקות, השמאל ממשיך להטיף לנו מוסר וקורא לחדש את התהליך המדיני? כמה הזוי אפשר להיות?

אוטופיזם עלול לעלות ביוקר

וכאן הגיע הזמן לפנות גם לחבריי בימין שלצערי בחרו בחלקם לאבד פרופורציה. ישראל ניצחה את האינתיפאדה הראשונה. זה אמנם נמשך 4-5 שנים, זה אמנם הלך לאט מדי ומגומגם מדי, למעלה מ-150 ישראלים נרצחו על ידי הפלסטיניים, אבל הפלסטינים הוכרעו. ישראל, עם יד וחצי קשורה מאחורי הגב, הכריעה את הטרור הפלסטיני. בשנת 1992 הפלסטינים שכבו כנועים על הרצפה. אבל לציבור הישראלי זה לא היה מספיק טוב. הציבור הישראלי לא רצה ניצחון בנקודות. הציבור הישראלי לא הסתפק ברמת ביטחון גבוהה גם אם חלקית, והתפתה להבטחות כאילו אפשר לספק ביטחון מוחלט. יצחק רבין ומפלגת 'העבודה' ניצלו את זה ולאחר פיגוע דקירה בבת ים בו נרצחה הנערה הלנה ראפ ניהלו קמפיין בחירות תעמולתי על אובדן הביטחון האישי. התוצאה היתה פשוטה: במקום להתמודד עם ידויי אבנים בקסבה, עם פיגועי דקירה אחת לכמה חודשים ועם פיגועי ירי נדירים, ייבאנו לכאן אלפי רוצחים, הענקנו להם נשק ואוטונומיה להקים מעבדות נפץ ולגדל דור שלם של ילדים מוסתים.

1,500 ישראלים איבדו את חייהם כתוצאה מאיוולת אוסלו. כתוצאה מכך שהיו לנו עיניים גדולות מדי ולא הסתפקנו בטוב אלא רצינו את הטוב ביותר. נזקי אוסלו נבלמו החל מאפריל 2002 מכיוון שישראל יצאה לפרק את תשתיות הטרור שאפשרה לערפאת להקים. מאות מחבלים חוסלו, אלפי מחבלים נעצרו ונחקרו. העצורים סיפקו מידע מודיעיני שהוביל לחשיפת תשתיות הטרור. ב-13 השנים האחרונות צה"ל והשב"כ פועלים בשטחי יו"ש, A,B ו-C באופן חופשי. העצורים של היום נחקרים ומספקים את המידע על העצורים של מחר. השב"כ מחזיק במאות או באלפי משתפי פעולה, יושב על רשתות הסלולאר והאינטרנט של הפלסטינים ומסכל 99 אחוזים מהתארגנויות הטרור עוד בטרם יצליחו לרצוח יהודי אחד. את אלו שכן מצליחים לחמוק טרם ביצוע הרצח מיירט השב"כ בתוך ימים ספורים. רוצחיהם של נעמה ואיתם הנקין הי"ד כבר נלכדו.

הקריאה לצאת למבצע 'חומת מגן 2' היא זריית חול בעיני הציבור. אין היום תשתיות טרור שצריך לפרק. אין מעבדות נפץ או רשתות של מגייסים, מומחי חבלה, מלינים, מסיעים ומתאבדים. הפיגועים היום מבוצעים על ידי צעיר או צעירה שלוקחים סכין ויוצאים לרצוח יהודי. אין מודיעין שיכול למנוע פיגועים כאלו במאה אחוזים ואין מבצע צבאי שיוכל לקרוא את מחשבותיהם של מחבלים בודדים. הסכסוך הערבי-ישראלי נמשך כבר למעלה ממאה שנים. הוא לא נובע מכיבוש כזה או אחר אלא מהעובדה ששכנינו מסרבים להכיר בזכות קיומה של ישראל ומכך שהם נמצאים ברמת התפתחות תרבותית עלובה יותר מזו שהיתה באירופה בימי הביניים. אחינו בשמאל מתקשים להבין שאין פתרונות קסם לסכסוך אבל רבים בימין מתקשים להבין שאין גם פתרונות קסם לטרור ברמתו הנוכחית. מי שרוצה לנצח את המאבק על הארץ הזו צריך לדעת לשלם מחירים כואבים, לחרוק שיניים ולהמשיך קדימה בלי להגרר לדה מוראליזציה משתקת ומסוכנת. לטווח הארוך, יצירת תחושת משבר בכל פעם שכמה מחבלים מחליטים לקחת סכין ולבצע פיגוע ספורדי רק תקל על השמאל לקדם תכניות נסיגה מופקרות שיערערו את בטחון ישראל ויעלו ברבה יותר נרצחים.

מספר הנרצחים בפיגועי טרור בשנים האחרונות עמד על 11 בשנת 2010, 22 בשנת 2011, 10 בשנת 2012, 6 בשנת 2013 ו-19 בשנת 2014. הנתונים השנה עומדים על שבעה נרצחים, ארבעה מהם בשבוע האחרון. הבעיה הדורשת התמודדות איננה עם תשתיות טרור, אלא בהתמודדות עם מיידי האבנים ובקבוקי התבערה ביו"ש ובמזרח ירושלים. יש להקל על הוראות הפתיחה באש, להחמיר משמעותית את הענישה על מיידי אבנים, לקנוס הורים לקטינים שמיידים אבנים, למנוע כניסת פלסטינים מתחת לגיל 50 להר הבית כל עוד השטח בוער ולהקשות את היד על הפרובוקטורים והאנרכיסטיים האירופים שמתסיסים את השטח. זה לא יפתור את הבעיה, אלא יאפשר להתמודד איתה ביעילות רבה יותר. ואם יהודה וינשטיין מעקם את האף, אז שיהיה לו אף עקום.