האם אנחנו בעיצומה של אינתיפאדה שלישית? האם צה"ל חייב לצאת למבצע מקיף דוגמת חומת מגן כדי לבלום את הטרור? ד"ר רן ברץ עם הנתונים
דומני כי היה זה בשלהי שנת 1993. כחייל בשירות סדיר קיבלתי כרטיסים להצגת "האידיוט" מאת דוסטוייבסקי בתיאטרון גשר. לפני שהחלה ההצגה, נכנסו לפתע לאולם ראש הממשלה דאז יצחק רבין ולאה אשתו, והתיישבו במרכז השורה הראשונה. ואז, ברגע שירד המסך להפסקה, התרומם אחד הצופים – חמוש בשיער מתולתל שופע ובמראה שמאלני משומש – וזעק: "אדוני ראש הממשלה! כמה ילדים רצחת היום?" הקהל הבורגני המבוגר, ברובו מזרח-אירופאי, עט עליו בגערות וניסה להסותו, אך הוא הגיב בשנינה משלו: "מה אתם רוצים? אני האידיוט". דימוי הרוצח שיש להגן מפניו על ילדים פלסטינים נוצר לרבין בשל טיפולו האגרסיבי באינתיפאדה הראשונה. נשוב לנקודה זו בהמשך.
עליה באלימות
בשנים האחרונות ניכרת עליה באלימות הפלסטינית, בעיקר בכל הקשור ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה והפרות סדר ביהודה ושומרון. הבעיה צוברת תאוצה, כאשר לאחרונה נוספו לה מקרי ירי ועליה במספר הנרצחים היהודים. אנו ב'מידה' עוקבים בדאגה אחרי התהליך מזה זמן רב ומתריעים על ההסלמה הגואה.
בשבוע שעבר היכה בנו האויב פעמיים, בשני מקרי רצח כפול. כתוצאה מכך יצאו מספר ארגוני ואישי ימין קיצוני בקריאות ל"חומת מגן" שניה ולקמפיין נגד הממשלה, בהאמינם כנראה שלא רק שמצבנו איום ונורא, ממש מזכיר את הימים טרום מבצע חומת מגן, אלא גם שהוא פתיר ב"לחיצת כפתור".
אלו הן שתי אשליות. בהיסטריה הזו אין מידה של היסטוריה או שיקול דעת. מצבנו רחוק מלהיות גרוע כפי הנטען. חשוב יותר: ההתמודדות הנוכחית שונה לגמרי ודורשת מחשבה וכלים אחרים. לפני שאפנה לתיאור הבעיה הניצבת לפתחנו, על אתגריה המיוחדים והפתרון הדרוש לה, כדאי שניזכר קודם כל בשתי האינתיפאדות הקודמות, באתגרים הייחודיים שהציבו, ובמדיניות הביטחונית שליוותה אותן. נתחיל דווקא בשנייה, זו שהובילה למבצע חומת מגן.
טרור מאורגן והתקוממות עממית
מתקפת הטרור הקשה ביותר שעברה מדינת ישראל התחוללה בשנים 2003-2002. כדי להבין את האתגרים שעמדו בפני מערכת הביטחון באותה תקופה, נבודד את איום הטרור המרכזי שהציגה: פיגועי ההתאבדות בעזרת מטען נפץ בערים מרכזיות בישראל.
הסיבה לכך שפיגועים מסוג זה מלמדים אותנו הרבה היא שהם קשים מאוד לביצוע. כדי להביא לכך שאדם יתפוצץ בלב ישראל עם מטען גדול נדרש מנגנון מתואם ומורכב. צריך אנשים בעלי מומחיות הנדסית שיודעים להרכיב פצצה יציבה ורבת-עוצמה; צריך מודיעין טוב על ישראל; צריך תכנון טוב ומערכת פיקודית; צריך מגייסים ומגוייסים (ביניהם המתאבד והמעגל התומך); צריך לשמור על סודיות ותקשורת סמויה; צריך קשר עם ארגונים וספקים רבים כדי להשיג רכבים, כרטיסי נסיעה בנתיב מתוכנן, חומרי נפץ ורכיבי אלקטרוניקה; וצריך לא מעט כסף, שגם הוא צריך לעבור בתחנות רבות.
בתמצית, הוצאת פיגוע תופת מסוג זה דורשת התארגנות ברמה גבוהה. כעת נפנה בקצרה לנתונים, שכדאי להיזכר בהם כדי לזהות את ההבדל הניכר ממצבנו היום. נלך אחורה בזמן. פיגוע התופת האחרון שידענו היה ב-2011 בהתקפה באילת. מחבל פוצץ עצמו סמוך לאוטובוס ריק מנוסעים והרג את הנהג. לפני כן, ב-2008, התבצעו שני פיגועים, אחד בכרם שלום עם הרוג אחד והשני בדימונה ללא הרוגים. ב-2007 היה פיגוע התאבדות באילת, עם שלושה הרוגים. דהיינו, מזה כשמונה שנים המחבלים מתקשים מאוד להוציא פיגועי התאבדות עם מטעני נפץ במרכז הארץ.
מכאן המספרים מתחילים לעלות. ב-2006 היו שלושה פיגועי תופת, שניים מהם בתל-אביב, עם 15 הרוגים. ב-2005 היו 8 פיגועי התאבדות, עם 32 הרוגים, כולל בחדרה, נתניה, באר-שבע ותל-אביב. ב-2004 היו 14 פיגועי תופת, כולל בירושלים, אשדוד, באר שבע, ותל-אביב, עם 58 הרוגים. ב-2003, שנה אחרי חומת מגן, היו 22 פיגועים שכאלה, בתל-אביב, חיפה, נתניה, כפר-סבא, ירושלים, עפולה, ראש העין, צריפין, בני ברק, עם 140 הרוגים. וב-2002, השנה שבה בוצעה חומת מגן, היו 47 פיגועים עם 225 הרוגים, כאשר 20 מתוכם התבצעו אחרי תום המבצע בבר-אילן, ירושלים, ראשון-לציון, תל-אביב, כפר-סבא, הרצליה, פתח-תקוה וליד צומת מגידו, שם מחבל פוצץ את עצמו ברכב ממולכד כשנסע סמוך לאוטובוס. ב-2001, השנה שבה נסק מספר פיגועי ההתאבדות, היו 31 פיגועים, בנתניה, ירושלים, כפר סבא, חדרה, תל-אביב, בנימינה, קריית מוצקין, נהריה, מחנה 80 וחיפה, עם 86 הרוגים.
הפיגועים הללו היו יעילים מאוד בהשגת המטרה העיקרית של הטרור, שאיננה רק הרצח עצמו, אלא גם השלטת אימה ותחושת חוסר-אונים בתודעת אוכלוסיית האויב (אנחנו). כך, למרות שיחסית לכלל אירועי הטרור באותה תקופה מספר פיגועי התופת קטן, הם גבו כחצי מכלל מספרי הנרצחים באותה תקופה, ואכן הובילו לתחושת חשש כללית בארץ כולה.
אני מקווה שכל מי שמדבר על האינתיפאדה השנייה ועל חומת מגן מתחיל להרגיש מעט לא נוח וחסר-פרופורציות. אבל זו איננה הנקודה העיקרית כאן, אלא העובדה שלחומת מגן הייתה מטרה צבאית ברורה וחשובה ביותר. הטרור נשען, כפי שמעידים מספר הפיגועים האיכותיים הללו, על תשתיות מורכבות ורבות שהתבססו ביש"ע בעקבות אוסלו. צה"ל והשב"כ נדרשו לחסל את התשתיות הללו. זוהי מטרה ברורה למבצע צבאי. התשתיות היו ענפות ומבוססות כל כך, עד שלקח לכוחות הביטחון קרוב לארבע שנים כדי לחסל אותן באופן אפקטיבי, הצלחה שהובילה לשקט היחסי הארוך שאנו נהנים ממנו עד היום.
כעת, חשוב להפנים: ברובן הגדול, התשתיות הללו כבר אינן קיימות. זה לקח זמן, נחישות, התמדה, סבלנות וקור רוח – תכונות שחלק ממזדעקי הימין היום אינם מפגינים כל כך – אבל הן אינן. ביו"ש כמעט אין היום תשתיות טרור שיכולות להוציא פיגועים איכותיים. בידי מי שרוצה לרצוח יהודים יש היום טווח אפשרויות מוגבל ורק מעט סיוע ארגוני.
חישבו על כך: מה היה פיגוע הטרור המשפיע ביותר בשנים האחרונות? חטיפת שלושת הנערים. האם לא ברור לכל מתבונן שאירוע החטיפה היה לא מאורגן ומבחינת הטרוריסטים התבצע בחובבנות ולא השיג את מטרותיו? החוטפים נלחצו מעצם העובדה הכמעט-מקרית של הצלחתם. נראה שלא היה להם נתיב מילוט מסודר, לא היו להם בתי מסתור, הם לא חשבו מראש איך יתחמקו מהמודיעין הישראלי, ולא היה ארגון שחיכה לקבל אותם ולהדריך אותם. במקום להשתמש בנערים כקלפי מיקוח, מעשה שמבחינת יעדי הטרור היה אפקטיבי הרבה יותר, הם רצחו אותם. קשה להשוות את החטיפה הזו לחטיפת גלעד שליט או אפילו נחשון וקסמן. הסיבה להבדל פשוטה: אין היום ביו"ש תשתיות טרור משמעותיות.
אם כן, ההשוואה לאינתיפאדה השנייה מופרכת. האויב השתנה, האתגר השתנה, וצריך להתאים את המדיניות למציאות. "חומת מגן", במובן של מבצע השתלטות צבאי למטרת חיסול תשתיות הטרור, איננה רלוונטית (אין כמעט תשתיות כאלה היום) וממילא איננה קשורה לדפוסי הפעולה של הפלסטינים שאנו מתמודדים איתם היום.
האינתיפאדה הראשונה
ההבדל ניכר כשבוחנים את דפוסי האלימות הנוכחיים של הפלסטינים. מבחינה גיאוגרפית הם מתוחמים בעיקר למזרח ירושלים וליו"ש; מי שלא גר באזורי העימות לא חווה סכנה. מבחינת מאפייני האיום, אנו מתמודדים עם שלוש תופעות שונות. (1) פיגועי ירי. הללו נדירים יחסית, וכמו בחטיפת הנערים בדרך כלל קשורים לפעילי ארגון טרור זוטרים. באלו מטפלים כוחות הביטחון כפי שעשו מאז חומת מגן, בהצלחה די מרשימה, כולל כניסה מהירה לכל מקום שבו יש חשד לפעילות שכזו. (2) אלימות יחידים, המסוכנים בעיקר בפיגועים כדריסה ודקירה שלא דורשים הכנה. מאז ומעולם היה קשה מאוד להתמודד עם אלימות מסוג זה, שדורשת אמצעים פשוטים מאוד ויכולה להגיע ללא כל התרעה ולרצוח אפילו באזורים עמוסי כוחות בטחון כמו העיר העתיקה. (3) אלימות "שבאב": כנופיות של זורקי אבנים ובקבוקי תבערה בצירי דרכים ובנקודות עימות. בסוג זה מתבטאת רוב ההסלמה של השנים האחרונות, ונחזור אליו בהמשך.
בהשוואה היסטורית, דפוסי הפעולה הללו מזכירים את האינתיפאדה הראשונה. תחילתה של האינתיפאדה בדצמבר 1987, אבל כבר באוגוסט נרצח קצין מילואים וסוכל פיגוע התאבדות בירושלים. בספטמבר נרצח עוד חייל והתרחשו שלושה פיגועי דקירה, ובדצמבר, לפני פרוץ האינתיפאדה, התבצע רצח נוסף בשוק בעזה.
לאחר מכן, בארבע שנות אלימות לערך, חווינו פיגועי דריסה, פיגוע המוני אחד של דרדור אוטובוס לתהום, כ-3,600 השלכות בקבוקי תבערה, כמאה השלכות רימון יד, וכ-600 התקפות בירי ומטענים. במהלך האינתיפאדה (על-פי נתוני 'בצלם') נהרגו 56 אזרחים ישראלים ו-28 חיילים, ונפצעו אלפים. ניכר כי האלימות בימינו דומה יותר לזו של האינתיפאדה הראשונה.
התגובה לאינתיפאדה הראשונה נושאת עבורנו לקח היסטורי. כזכור לכל, בתקופה ההיא לא הייתה רשות פלסטינית. ישראל שלטה בשטחים, לא היו חומות וכמעט לא היו מחסומים. בתגובה לאירועים, נקטו ממשלת ישראל וכוחות הביטחון במדיניות נחרצת ואגרסיבית, יש שיאמרו ברוטלית. כבר בשבועות הראשונים נהרגו מאש צה"ל עשרות פלסטינים. במהלך האינתיפאדה מעל ל-20,000 ילדים ונערים פלסטינים נזקקו לטיפול רפואי אחרי ש"טיפלו" בהם חיילים ("לשבור להם את הידיים והרגליים" ביקש שר הביטחון דאז, יצחק רבין). הערכות מדברות על כ-7,500 קטינים שנפצעו מירי חיילים במהלך השנתיים הראשונות של האינתיפאדה. ב-1990 התרחשה מהומה קשה של ערבים בהר-הבית בעקבות שמועה שנאמני הר הבית עולים אליו עם אבן פינה למקדש, המשטרה פרצה להר ו-17 ערבים נהרגו, אירוע שהפך לתקרית דיפלומטית בינלאומית.
מלבד אלו, ישראל נקטה בהטלת עוצר נרחב במקומות רבים. בתי-הספר הפלסטינים נסגרו לתקופות ארוכות ביותר. כ-120,000 פלסטינים נכלאו, ביניהם חלק גדול מהנהגת ארגוני הטרור. השב"כ חקר אז בשיטות עינויים קשות, שהפכו לשנויות במחלוקת בתוך ישראל (על-פי דיווחים שונים העינויים הובילו למותם של כעשרה פלסטינים והותירה מאות בעלי נכות). צה"ל ביצע התנקשויות, המפורסמת בהן באבו-ג'יהאד, שהיה אחראי על ארגון האינתיפאדה מטעם אש"ף. נהרסו כ-330 בתים ונאטמו כ-220. במהלך האינתיפאדה נהרגו כ-1,100 פלסטינים, רובם בידי כוחות הביטחון.
אין ספק שישראל ניהלה נגד המתפרעים מאבק נחוש. הובילו אותו יצחק שמיר כראש הממשלה ויצחק רבין – ולאחר מכן משה ארנס – כשר הביטחון. על רקע זה קרא יוסי שריד לרבין "שובר עצמות" ו"מפוצץ בתים", ואותו "אידיוט" שמאלני בסיפור שפתחתי בו קרא לו רוצח. בזמן ההוא עלה הטיעון המוסרי להשחתת המידות של חיילי צה"ל כתוצאה מהתמודדותם עם ההתקוממות הפלסטינית והפך למשמעותי מאוד בדיון הפוליטי הישראלי, וצה"ל איבד חלק מכשירותו בשל התמודדותו הנרחבת עם התקוממות עממית (עניין שיש לתת עליו את הדעת גם עתה).
אבל, למרות היד הקשה והנחרצת, במהלך האינתיפאדה הוקם ארגון חמאס שהחל להוציא פיגועים כחטיפתם ורציחתם של החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון ב-1989, ומחבל מהג'יהאד האסלאמי, שכל מנהיגיו כמעט נכלאו, ביצע את הפיגוע ההמוני הראשון כאשר דרדר אוטובוס לתהום ליד קריית יערים ורצח 14 איש. בנוסף, למרות התגובה האלימה והקשה של מערכות הביטחון, האינתיפאדה נמשכה תקופה ארוכה. מדיניות היד הקשה לא הייתה חסרת תוצאות, אבל כדי שהאינתיפאדה תדעך נדרשו גורמים מדיניים כמלחמת המפרץ וועידת מדריד (בה החלו שיחות בין ישראל לפלסטינים, שבעקבותיהם הפיל הימין הקיצוני את ממשלת שמיר הצרה והוביל לממשלת אוסלו).
משמע, היכולת שלנו לדכא את האלימות הערבית הנוכחית מוגבלת. "לנצח את הטרור" היא סיסמא ריקה לגמרי כאשר מדובר באלימות שבאב ופיגועי יחידים. אין פתרון קסם לזריקת אבנים, בקבוקי תבערה, דקירות סכין, פיגועי דריסה, ואפילו פיגועי ירי. קשה לסכלם ואין כאן פתרון הרמטי מזה 150 שנה, במיוחד במקומות שבהם חיים בצפיפות יהודים ופלסטינים, שבהם מרוכזת היום האלימות. גם תגובה ישראלית קשה, אם תהיה אפקטיבית לבסוף, תעבור דרך מעגל הסלמה ארוך וכואב (עניין שהימין הקיצוני נוטה לשכוח), ולא תוכל לעשות יותר מאשר לצמצם את מימדי האלימות. בכל אופן, שתי האינתיפאדות דרשו כארבע שנים, קורבנות רבים, ומגוון יצירתי של כלים ופעילויות שונות, כדי להגיע להישגים משביעי רצון.
לאפיין את האיום
עלינו לאפיין בצורה מדויקת יותר את האיום החדש, משום שלמרות דמיונו לאינתיפאדה הראשונה, יש הבדלים באשר לתכלית האלימות. עוד לפני כן חשוב להדגיש שההסלמה שאנו דנים בה נוגעת בעיקר לביטחון האישי בדרכי יו"ש ובנקודות העימות בירושלים, שהיא תוצאת מה שכינינו כאן אלימות השבאב. מבחינת מספרי הנרצחים, כפי שניתן לראות בגרף למטה הלקוח מסיכום השב"כ ל-2014, אין שינוי משמעותי.
השבאב של היום צעיר מדי מכדי לזכור את שתי האינתיפאדות. הוא נולד למציאות שקטה יחסית, שכוללת רשות פלסטינית מצד אחד, וישראל שיכולה לעשות ביו"ש כבשלה מצד שני. מרוב הבחינות מצבו טוב יותר היום. יש לפלסטיני היום גם ביטוי לאומי בדמות הרשות וגם חיים שלכל הפחות אינם גרועים יותר מאשר בעבר. לארגוני הטרור שהוא מכיר אין אחיזה תשתיתית ביו"ש; סכנתם בהסתה ובסיוע לשבאב להתארגן לפעילות של הפרות סדר, זריקת אבנים ואלימות רחוב. הוא שונא יהודים וישראלים, אבל הוא רואה אותם מעט יחסית, ואין לו דרישה מדינית ברורה או לכל הפחות הנהגה עם דרישה שכזו.
אומר זאת בפשטנות מסוימת. האינתיפאדה הראשונה הייתה עממית-מדינית, ודרשה את ביטול השליטה הישראלית המלאה בחיי הפלסטינים. האתגר של ישראל לא היה צבאי אלא מדיני, ולכן היא הסתיימה עם התקדמות בחזית המדינית (במדריד ולאחר מכן באוסלו) – הישג מבחינה פלסטינית. האינתיפאדה השנייה הציגה אתגר צבאי מובהק. הפלסטינים סברו שבכוח הזרוע יקבלו את רצונם אחרי כישלון השיחות המדיניות. הם שגו. כוחות הביטחון ריסקו את תשתיות הטרור.
האינתיפאדה היום איננה מדינית ואיננה צבאית. היא משהו אחר. כדאי להתעדכן במצב החדש. הטרור של היום הרבה פחות מדיני מאשר באינתיפאדה הראשונה והרבה פחות מאורגן מאשר בשניה. ההסלמה הנוכחית היא תוצאת שתי סיבות עיקריות. הראשונה פנים פלסטינית. יש לאבו-מאזן יתרון חשוב מבחינתנו: הוא לא מאמין בטרור. אבל יש לו גם חסרון גדול: הוא לא מנהיג לאומי מוצלח. הפלסטינים לא חווים שיפור משמעותי תחת הנהגתו ולא מרגישים שהרשות מועילה להם. התוצאה היא שהם חווים עוני, דשדוש וייאוש, ופונים למחאה ואלימות. הם לא לבד בסיפור הזה בסביבה. צעירי האזור, שלא לומר העולם, יוצאים למחאות נרחבות בשנים האחרונות. אבל ההיבט הפלסטיני הייחודי מוסיף לעוני ולאלימות היבט לאומני ודתי אנטי-יהודי ואנטי-ישראלי מובהק, שהופך אותו למסוכן ונפיץ יותר עבורנו.
הסיבה השנייה נוגעת לאחריותנו הישירה: ישראל מגלה אוזלת יד מול אלימות השבאב המתגברת. השבאב הוא נוער מוסת ללא גבולות. כאשר לא עוצרים אותו, הוא נכנס למעגל היזון-חוזר של אלימות. ההידרדרות אפשרית פשוט משום שמאפשרים לשבאב לקצור עוד ועוד פירות בהתפרעויותיו. השבאב מרוצה מעצם ההתפרעות, ועם ההצלחה גדל התיאבון. מדובר בגידול פרא פלסטיני, שפורח מפני שאין גנן בסביבה.
יש טיפול יעיל
אם כך, מוטל עלינו למצוא את הגנן המתאים. איך משתלטים על השבאב? הנה שני רעיונות שלא יעבדו.
השמאל רוצה "לתת תקוה" ו"אופק חדש" על-ידי שיחות מדיניות. אין הרבה מה להרחיב על כך את הדיבור. התקוות הללו, כבר למדנו על בשרנו, משמעותן להחזיר ליו"ש את תשתיות הטרור. אין לכך מתנדבים רבים בצד הישראלי, והאמת שגם לא בצד הפלסטיני. הרשות עצמה לא מעלה איזו דרישה לאומית ברורה. היא רוצה בעיקר לשרוד, להרוויח כסף, ולהשאיר פחות או יותר את המצב הקיים. הדמוקרטיה שלהם כבר הובילה את חמאס לשלטון, הטרור שלהם כבר הוביל אותם לעברי-פי-פחת פנימי ולכלא הישראלי. אבו מאזן רוצה סטטוס-קוו. "שלום" הוא סחורה שאין לה כבר קונים. השמאל עושה "שלום" רק עם עצמו.
מן הצד השני, הצעות רבות מימין הקוראות לטיפול ברוטלי בשבאב ייכשלו גם הן. למשל, אם נתחיל לירות על-מנת להרוג או לגרום לנכות בילדים משליכי אבנים, גל האלימות רק יגבר והזרקור הבינלאומי יופנה שוב לעבר ישראל. אם ניקח נער משועמם בן חמש-עשרה שיידה אבנים ונכניס אותו לחמש שנים בכלא, יש סיכוי לא רע שנקבל בעוד חמש שנים טרוריסט אידיאולוגי בן עשרים. ההצעות האלה יפות על הנייר המתלהם, אבל במציאות הן לא מועילות להנמכת הלהבות אלא מובילות להגברתן.
הניסיון משתי אינתיפאדות מלמד אותנו שאין "כפתור" וממשלת ישראל לא יכולה לכבות את האלימות הזו בלחיצה. מה גם שבהשוואה לשנים קודמות ברור שהעניינים בסך הכל בשליטה. ובכל זאת, יש עליה מטרידה באלימות הערבית בצירים ובנקודות עימות. מכיוון שמדובר באלימות שאין לה תכלית פוליטית ושארגונה יחסית דליל, הדעת נותנת שאפשר וצריך לצמצם אותה.
ובכן, תנו לי להפתיע אתכם. יש מה לעשות. מומחי ביטחון מצביעים מזה זמן רב על מוקד חשוב אחד שאפשר להשתמש בו, שנותר אפקטיבי בחברה הפלסטינית. מי לא שולט בשבאב? צה"ל, השב"כ, המשטרה, הרשות הפלסטינית ושאר גורמים מוסדיים. כל אלו יכולים להיאבק בנקודת העימות וההפגנה, אבל לא להפחית את האלימות משורשה. המפתח לשינוי התנהגותי טמון בתא המשפחתי הפלסטיני, היחידה הנוכחת והסמכותית שנותרה יציבה בחברה הזו. הפתרון המוצע כאן נשען על העברת האחריות על השבאב להורי המתפרעים. הם הגנן היחיד שיכול לתפקד בערוגה הפרועה הזו.
אם כן, המפתח לטיפול בשבאב הוא ענישה משפחתית. השבאב לא זוכר את האינתיפאדות, אבל הוריו זוכרים. השבאב מתפרע ולא מחויב לדבר, אבל ההורים צריכים פרנסה ובטחון. לשבאב אין הרבה מה להפסיד, להורים כן. ענישה סבירה של המשפחות תחסוך מאיתנו בטווח בינוני הן את ההסלמה כלפי יהודים והן את הצורך שיווצר להגיב לה באלימות גדולה הרבה יותר.
דוגמא לענישה שכזו היא קנסות על המשפחות. לא קנסות אדירים שממילא איש לא יכול לעמוד בהם, אלא קנסות כואבים, עשרת אלפים שקל, שנדרשים כתשלום ערבות כדי לשחרר את הילד ממעצר. קנסות כאלו יגרמו להורים לפקוח שבע עיניים על מעשי ילדיהם להבא. אם ההורים לא "פודים" את הילד בקנס, אחרי מספר ימים מחרימים רכוש בשווי מתאים. במקרים חוזרים, מבטלים אישורי עבודה להורים, לאחים, לבני החמולה. במקרים חמורים במיוחד הורסים בתים. במקרים חמורים עוד יותר, אפשר לגרש לעזה. פעולות משפחתיות תהיינה אפקטיביות ויותר הומניות מאשר ירי בנערים וכליאתם לשנים ארוכות.
אמנם נכון, התוצאות של המדיניות הזו אינן מיידיות. לא מדובר ב"זבנג וגמרנו". זה הרבה פחות סקסי מהפנטזיה הימנית האלימה או השמאלנית האוטופיסטית. אבל זו מדיניות אפקטיבית ומתונה, שלאורך זמן תוכל לצמצם את האלימות. מעין מדיניות של "החלונות השבורים" בחברה הפלסטינית. לא בג"צ ולא בצלם, לא צה"ל ולא שב"כ; אבא ואמא, המשפחה והחמולה. ככה זה עובד בחברה שבטית. לגורמים הללו השבאב, בלית ברירה, מקשיב. הגיע הזמן לייצר מערכת ברורה של ענישה אפקטיבית למשפחות.
חומת מגן משפטית
עבור רבים, הדברים הללו אינם חדשים. מדוע, אם כן, לא מבצעים אותם? מדוע נותנים למצב להסלים? את התשובה לכך נתן יצחק רבין, שהביא לכאן את ערפאת בנימוק שהוא יטפל בטרור "בלי בג"צ ובלי בצלם", ובכך העיד על תסכולו מהתערבות בג"צ. אלא שהמערכת המשפטית שתסכלה את רבין הייתה זעירה לעומת המפלצת המשפטית הענפה והמסועפת שאנו מתמודדים איתה.
כיום ממלאים את שירות המדינה בכל רבדיו וזרועותיו שופטים, יועצים משפטיים ועורכי-דין, שרובם חולקים את אותה השקפת עולם שמאלית דוגמטית. הם מציפים את המערכות המדיניוֹת בישראל כחול אשר על שפת הים, ובכל הנוגע ליישום מדיניוּת שאיננה נראית להם הם מתפקדים כחול במנוע. יש להם אידיאולוגיה שלמה שמסבירה מדוע הם מצויים מחוץ למרותה של הדמוקרטיה הישראלית, שהרי הם משרתים דברים שברומו, כמו אידיאולוגיה מוסרנית של "זכויות אדם" או "החוק הבינלאומי" – שהוא, כמאמרו של אלן דרשוביץ, "מבנה במוחם של חבורת אקדמאים שמאלנים … יישום מוחלט של אליטיזם לא-דמוקרטי" – או שיקולים מדיניים שאמורים להיות לגמרי מחוץ לתחומם, כ"מעמדה ותדמיתה של ישראל בעולם".
ישראל היא מדינת חוק. על הממשלה להתייחס ברצינות ובכבוד לפסיקה ולייעוץ המשפטי. ובכל זאת, אין ספק כי המערכת המשפטית בישראל חזקה וסמכותית יותר מבכל מדינה אחרת בעולם (גם כאלו שרחוקות מלהתמודד עם אתגרים כמו שלנו), וכי אנו משלמים מחיר כבד על העיכובים והמעצורים שהיא מטילה על יכולת הממשלה ליישם מדיניות. המחיר הזה לא רק כבד אלא גם מטופש, משום שההסלמה מובילה בסוף לאלימות קשה הרבה יותר ולפגיעה רבה יותר בבני אדם ובזכויותיהם.
חלק ניכר ממשבר הריבונות בישראל נובע מסירוס המערכות על-ידי מערכת המשפט. המשפטיזציה הנרחבת יצרה מצב שבו על אוכפי החוק מוטלת שררה שרירותית, בעוד שמפירי החוק נהנים מהגנה מהותית. שוטרינו מתלוננים על כך שעצירים שנתפסו במאמץ רב, כולל זורקי אבנים, משוחררים בקלות וללא עונש. ועדות חקירה ודינים משמעתיים מצפים מכל חייל ומכל שוטר שיתפקדו בסיטואציות אלימות ומסוכנות כאילו ביכולתם לקיים כל תג וכל סעיף במערכת פקודות ואיסורים מסובכת שאנשי המשפט המציאו בחדריהם הממוזגים. הוראות הפעולה מסובכות ומסרסות, מסכנות את כוחות הביטחון, ומונעות מהם מלהשליט חוק וסדר עבור האזרחים שומרי החוק. שוטרים וחיילים מאויימים דרך קבע בתלונה שעשויה לפגוע להם בקריירה, גם אם יימצאו לבסוף חפים מפשע. הייעוץ המשפטי בכנסת ובממשלה מסכל שוב ושוב קידום מדיניות שאיננה מוצאת חן בעיניו (המערכת הזו פיתחה אוסף של כלים משפטיים שמאפשרת לקרוא "לא חוקי" למה שפשוט לא נראה לה, ואין כאן המקום להרחיב בכך). ועוד, ועוד. האחיזה של מערכת המשפט ביישום המדיניות בישראל רק הולכת ומתעצמת, ללא אח ורע בעולם. התוצאה היא חוסר חמור באכיפה שהוביל למשבר הריבונות שאנו חווים בשני צידי הקו הירוק.
מול הפלסטינים אין לנו היום בעיה צבאית ואין לנו בעיה מדינית. יש לנו בעיה משפטית פנימית. זוהי הזירה העיקרית היום שמונעת מישראל להגן כנחוץ על אזרחיה. לענייננו, ענישה משפחתית איננה מקודמת בעיקר משום שהיא לא מתאימה לקודים המשפטיים המערביים של מערכת המשפט. כך, משום שאיננו מתאימים את הענישה לחברה הלא-מערבית שעליה אנו מנסים להשפיע, ניאלץ לבסוף להתמודד עם הרבה יותר אלימות ולהפעיל הרבה יותר אלימות.
כדי שהממשלה תוכל להתמודד באפקטיביות וללא התלהמות מול האלימות הערבית הגואה, היא זקוקה למבצע "חומת מגן משפטית", שישדד את מערכות השלטון וישיב לדמוקרטיה הישראלית את המשילות. הממשלה כרגע רק עושה יותר-מאותו-דבר. הגיע הזמן לשנות את הקונספציה מיסודה כדי להתמודד עם האתגר החדש, ולהשיב למערכת המשפט את תפקידה המכובד בשמירה על חוקיות מעשי השלטון, מבלי להתערב במדיניות. אין כל כאן הסטת אחריות. הטיפול בסוגיה הוא באחריות הברורה של הממשלה והכנסת. הן אלו שתישאנה באחריות אם שידוד שכזה לא יתבצע, וממילא, אם לא יתבצע, בהסלמה שנמשיך לחוות בשנים הקרובות.
אין כמוך.
אולם מה יימנע מבג"מרץ לקבוע שכל מהלך שהצעת הינו בלתי חוקי?
כולל חקיקה רלבנטית, שתפגע, כצפוי , בכבוד האדם וחירותו, כפי שנוסדו ע"י אהרון ברק.
בג"ץ יכול לקבוע מה שהוא רוצה, אבל במציאות – סמכותו היחידה של בג"ץ היא הסמכות שנותנים לו. אין לו שום דבר אחר, ושום דרך אחרת לכפות את עמדותיו מלבד זה שיקשיבו לו. אם הרשויות בעלות הסמכות האמיתית יחליטו שמעל החלטת בג"ץ כזו או אחרת מתנוסס דגל שחור – בג"ץ הוא זה שיצטרך להתרגל לכך שאינו רלוונטי. ואפילו את בג"ץ עצמו אפשר לשנות – ומהרגע הזה, אין לו מה לעשות. אפשר לעשות את מה שצריך, רק צריך לשחרר את עצמנו מהכבלים ששמנו על עצמנו ללא סיבה.
רק טרנספר יביא שלום
יהודים לציון
מוסלמים למדינה האיסלאמית.
ויש פתרון צבאי לטרור.
הרבה כדורים 5.56 למטרה.
טרנספר זו מילה קשה… רילוקיישן
תיקון לטעות קטנה – כדור אחד בלבד לכל מטרה.
אם אתה רוצה לבזבז הרבה כדורים, נא עשה זאת על חשבונך האישי, לא על חשבוני.
חוץ מזה, אני מסכים איתך לחלוטין.
אכן צודק כותב המאמר בכמה מהדברים (אחריות המשפחה על פעולותיו של המחבל הקטן שגידלה, ובעיית משפטניות היתר).
מה שמוחם בעל התא הבודד של בעלי האג'נדה השמאלנית אינו קולט, הוא שעודף לחץ בכיוון אחד יביא ללחץ חזק יותר בכיוון שני. כך זה קורה בטבע. הנסיון של החכמים בעיני עצמם להביא את מדינת ישראל למצב שעונה על דרישותיהם ל"מוסריות" ו"זכויות אדם" וכד', יביא לכך שיקום מנהיג שיצפצף על בג"צ והיועץ המשפטי ודומיהם, ופשוט יעשה מה שבא לו. כתירוץ הוא יביא את המצב הביטחוני הרעוע. אם אינני טועה, כך מתחיל פאשיזם.
הסתכלו על אירופה. מי שגורם לעליית הלאומנות באירופה הם דוקא השמאלנים שמביאים מהגרי עבודה מוסלמים ממדינות נחשלות, ומשתמשים בתירוצים של רב-תרבותיות וסובלנות ו"האחר הוא אני". ההגירה הזו שנכפית על המקומיים, דוקא היא זו שגורמת למקומיים להרגיש טינה כלפי המהגרים ודוקא היא זו שתביא להתחזקות הימין באירופה.
לנו כיהודים, אשר דתם ומנהגיהם מבדילים ומרחיקים אותם ממי שאינו יהודי, ההפרדה הזו בין העמים כפי שגורמים בעקיפין אנשי השמאל, לנו דוקא זה טוב.
אין לנו צורך ולא תועלת מהתחברות עם הגויים יתר על המידה.
עם מי נתחבר?
– עם המוסלמים שרוצים להתחבר איתו בכדי לאסלם אותנו, ואם לא נתאסלם הם ישחטו אותנו?
– עם הנוצרים האוונגליסטים שדורשים את טובתנו השכם והער?, בספריהם כתוב שהיהודים צריכים להתקבץ בארץ ישראל, ואז יקום לתחיה המשיח שלם (יהודי כשר למהדרין) וינצר את כל היהודים. יהודי שלא יסכים להתנצר, יקבל הבהרה מהיועצים המשפטיים של דאע"ש.
– עם הנוצרים הקתולים שעדיין לא סיימו לבדוק על היהודים את תקינות מכשיריו של טורקמדה?
תקינות משפטית זהו דבר הכרחי כאשר נמצאים בחברה אשר אינה מקדשת וממלאת התחייבויות. כמה עורכי דין יש ביפאן? כלום ביחס לגודל האוכלוסיה. אם תסגרו עניין עם יפאני, הוא יעשה הכל בכדי לקיים את חלקו, ולו רק מהבושה הכרוכה באי מילוי החייבויות.
מצד שני, עודף התעקשות על תקינות משפטית יביא בהכרח, במיוחד במזרח התיכון התוסס ביטחונית, להתעלמות ממשפטיות (להבדיל ממשפטניות), ומי שייפגע ממהלך שכזה הן דוקא האוכלוסיות החלשות יותר. כל הכבוד לשמאלנים. באו לברך יצאו מקללים.
פעם למדתי שתפקידו של עורך דין טוב הוא לא לומר לי מה אסור ומותר מבחינת החוק. תפקידו של עורך דין טוב הוא למצוא את הפרצות בחוק, שיאפשרו לי לבצע או להשלים מהלך שהחוקיות שלו שנויה במחלוקת. בכדי שמישהו יאמר לי שמעשה מסוים הוא אסור, אינני צריך עו"ד מדופלם ובעל ניסיון משפטי רחב ועמוק.
מאמר חובה. הייתי שולח גרסה תמציתית ל'הארץ'
רן, סטטיסטיקות טובות להכהות את החושים. וגם מי אמר לך שהדור החדש לא זוכר מה היה כאן לפני עשר ועשרים שנה? הם לא ישראלים שכחנים. הטיפול המשפטי טוב לפשע ולא למלחמה, ואנחנו במלחמה
אתה מדהים. ההבדל בין 200 הרוגים ל-20 הרוגים הוא בעיניך "סטטיסטיקה"? בתוך ההפרש הזה של 180 איש אתה יכול להיכנס יחד עם כל מעגל המשפחה והחברים שלך. היית רוצה לספוג "כהות חושים סטטיסטית" כזו?!
במדינה של מליונים צריך לדעת להבדיל בין הרוג אחד לעשרה הרוגים, למרות שכל אדם הוא עולם ומלואו.
יישר כוח.
אבל – חסרו לי שני יסודות: אחד – התעלמת מהגורם של עליית האסלאם הרדיקלי. לא חקרתי את הנושא (לא יודע כיצד אפשר) אבל נראה לי שיש קשר לא קטן בין האלימות סרטוני דעא"ש, למשל. האסלאם הקיצוני נראה לרבים מאד (בעיקר צעירים, כנראה) בעולם הערבי כ"דבר האמתי" לעומת כל המשטרים שהם מכירים. אני לא יודע יודע מה המענה שאנחנו יכולים לתת לזה, אבל צריך לתת על זה את הדעת.
השני – ההסתה המאורגנת של הרשות, במערכת החינוך ובתקשורת וכו'. ברור שיש לזו השפעה, גם על אנשים ש"סה"כ רוצים לחיות בשקט". אני משער שאתה – ומרבית הישראלים – גם אם הם ירגישו דשדוש וקיפאון – לא תצאו לזרוק אבנים על ערבים וודאי לא לירות בהם.
כאן וודאי יש מה לפעול – לתבוע "עם שיניים" שינוי במערכת החינוך , ובתקשורת. לא רק למחות כנגד זה, אלא להכריח את זה לקרות.
אני חושב גם שאפשר לצמצם מאד את כמות הנשק החם שנמצא ביו"ש. זה דורש מאמץ אבל זה אפשרי. כמובן שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא ביטול הרשות וסיפוח..
באמת תהיתי למה השבאב זועקים "איטבח אל בג"ץ!!" לפני שהם זורקים בקבוק תבערה
וואלה זה באמת אינתיפאדה משפטית. וואללה להעניש את בני משפחתם של זורקי האבנים. גאוני! אין כמו אלימות ממוסדת חסרת פנים כלפי חפים מפשע (מלבד חוצפתם להתיחס למחבל בקשרי משפחה) כדי להרגיע התקוממות עממית. כמו מוצץ לתינוק זה יהיה
כשילד בן 12 (ע"ע המחבלון מנבי-סלאח ואחותו הכוכבנית) זורק עליך אבן במטרה להרוג אותך (כן כן. אבן הורגת), האם אתה תטפל בילד כפי שצריך לטפל ברוצח, או שתיפנה להורים שלו שאחראים על החינוך שלו?
אם ילד יזרוק אבן על המכונית שלך, מי בדיוק ישלם את הפיצוי עבור הנזק (בהנחה שחברת הביטוח תידרוש שיפוי מאלו שאחראים על הזורק, אם יש לך בכלל ביטוח)?
אם הילד שלך (מעל גיל 13) יזרוק כסא על המורה שלו בביה"ס, האם תצפה שהמשטרה תטפל בו במי שביצע נסיון לרצח, או שתעדיף שביה"ס יפנה אליך ואתה תטפל בילד שלך? ובמקרה ותדרוש שהטיפול יתבצע על ידך, מהו התמריץ שלך לטפל בבן הסורר שלך, ומהו התמריץ שלך למנוע הישנות של ארוע שכזה?
המאמר ענייני ומעניין.
רק הערה קטנה: אפשר להציג את הפילוג השנתי של נפגעים/הרוגים כאשר מספר הנפגעים/הרוגים מנורמל לגודל האוכלוסיה באותה שנה. נראה שזו צורה משמעותית יותר להצגת הנתונים.
זה לא ישנה הרבה את היחס בין השנה לאינתיפאדה השנייה. אבל זה ידגיש מאוד את מלחמת העצמאות, שגם ככה מככבת.
נתניהו מפקיר שוב ושוב את הזירה המשפטית – הועדה לבחירת שופטים, "ועדת האיתור" לבחירת היועמ"ש ועוד. האמור ברשימה זו, הוא רק אחת התוצאות של מחדל נתניהו בתחום זה
גם לאתר הזה שולחות זרועותיה של הקרן החדשה לישראל מגיבים-מטעם שתפקידם אחד: לפמפם כל היום "נתניהו אשם, נתניהו אשם, נתניהו אשם!"
גם לאתר הזה שולחות זרועותיהם של מגיבים-מטעם ביבי שתפקידם אחד: לפמפם כל היום “הקרן החדשה לישראל, הקרן החדשה לישראל, הקרן החדשה לישראל!”
לא רק את הועדה למינוי שופטים ואת "ועדת האיתור" מזניח נתניהו – גם משרת שר המשפטים אינה מאוישת ע"י איש הליכוד מאז שנתניהו שוב ראש ממשלה ב- 2009. השיא – או השפל – היה במינויה של ציפי לבני(!) לתפקיד זה בממשלה הקודמת
רק תיקון אחד – "נרצחים" לא "הרוגים"! יש הבדל
קראתי את המאמר המבולבל שחוטא באותה שגיאה לוגית של רשימת גופות, במקום במשמעות הטירור. נראה שברץ אכן נכנס לסחרור סטטיסטי שגוי. אבל נעזוב ונעבור לפתרון.
הפתרון המהלל של רן ברץ, … "קנסות
ובכן, א. העובר כבר חוק כזה לפני חודש..
ב הרש"פ שמעבירה ע"פ הדוחות משנה שעברה 100 מיליון ש"ח למחבלים- תכסה את הקנסות האלה
וזהו כך באווחה אחת, כל הקשקשת של ברץ לצערנו יכולה להיות מתויקת יפה. בפח.
.
"סחרור סטטיסטי שגוי"…
אם בעיניך אין הבדל בין 10 הרוגים להרוג אחד, אתה מוזמן להשלים מניין. מעניין איזו משמעות תהיה ל"טירור" אז
רן,
הנה רעיון נוסף שלא ציינת שיכול לעזור לעובדה שמי שבכלא יוצא משם יותר מחבל:
תבנה בתי כלא אמיתיים (עם קירות בטון!) שבהם כל אסיר נמצא בחדר לבד ותתן להם לצאת מהחדר רק שעה בשבוע (לפי חומרת העבירה). ככה תמנע מהם את היכולת להשתלם בטרור.
השקעה חד-פעמית בבתי כלא שגם תגרום להם להבין שנגמר בית המלון שאליו היו רגילים.
אחרי זה תתחיל לפצוע ולכלוא (גם את הפצועים) בחדרים כאלו. אחרי תקופה לא ארוכה אף אחד לא ירצה לשהות בבית המלון הזה…
ידידי, הרשה לי נא לתקן את דבריך.
א) גלעד שליט לא יצא ממקום שביו/כלאו במשך חמש שנים. משום כך אני מציע שהמחבלים האסורים בישראל יצאו מכלאם לא יותר מפעם אחת בחמש שנים.
ב) הואיל והוצאת אסיר מכלאו לטיול, אפילו לשעה אחת בלבד, מצריכה כח אדם (שומר שמשגיח עליו מקרוב, סוהרים שמפקחים על הטיול ומשגיחים שהאסיר לא מבצע נסיון בריחה או תקיפה של השומר עליו, עיבוי השמירה ההיקפית, וכו'). מישהו צריך לשלם את ההוצאות הכרוכות בזה, ואין כוונתי למשלם המסים הישראלי.
לגבי שאר הפרטים בהצעה שלך – מעולה.
אני מציע גם מקלחות בדוודים של צואה רותחת, מתיחה על מיטות, והאבסה בכפיה של גפילע פיש.
האינתיפאדה הנוכחית אינה מדינית כמו הראשונה ולא צבאית כמו השנייה.
השלישית היא אינתיפאדה דתית. כול נער מוסלמי וראה את אחיו נלחמים בשורות דעאש ועורפים ראשים, ומרגיש שהוא מפסיד את המהפכה.
האינטיפאדה השניה אכן נפתרה ב "לחיצת כפתור". חומת מגן ודרך נחושה הורידו את מספר ההרוגים בצורה דרסטית מהר מאוד (חודשים בודדים). אם המבצעים היו מתרחשים שנה שנתיים קודם היינו חוסכים את הזוועה.
אם לא תהיה היסטריה והתלהמות שום דבר לא יזוז ובעוד שנה שנתיים וכמה מאות הרוגים במקרה הטוב ילחצו על הכפתור.
אין התיחסות לפיגועי ירי שאפשר לפתור בקלות יחסית על ידי החזרת מחסומים ופעילות מניעה כמו שעשו באינטיפדה השניה. גם זה לא נעשה כרגע למרות שאין שום מניעה משפטית.
מאחר והמשפט הפלילי נועד להגן על הפושעים .הממשלה צריכה לבצע את מה שהיא רוצה ושמערכת המשפט תצטרך אחר כך להגן עליה.מערכת המשפט לא נועדה לתת אישורי ביצוע לממשלה.זה כמו לבקש בהרבנות הראשית לחלל שבת .
ניתוח נכון מאד אבל כן יש חשיבות לדעת הקהל העולמית כשמערכת המשפט הישראלית מנסה לשחק את תפקיד פרקליט השטן ולדאוג שלא ננצח יותר מדי מה שבאמת גורם בסוף ליותר הרוגים ופצועים ולעימות חריף יותר.
על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת חובת הצגת הדברים בעולם כי כיום אין מי שמציג את גרסתה של ישראל. אפילו פקידי ועובדי משרד החוץ אינם בהכרח בעלי דיעות ימניות (חלקם מונו ע"י ליאל בעלה של מנכ"לית הקרן לישראל חדשה) ולא מעזים להגן על מפעל ההתיישבות או על זכותה החוקית של ישראל עליהודה שומרון מזרח ירושלים ורמת הגולן.
בלי קשר לכך יש צורך לתת עתיד לאותה אוכלוסיה שכיום נמצאת במצב לא טוב ביהודה ושומרון. צריך לחלק אותה לפי ארבעה פרמטרים
ערבים שיכולים להיות אזרחים נאמנים ויוכלו לקבל תושבות ישראלית עם אזרחות בעתיד
ערבים לא מזדהים שיוכלו להשאר בתור תושבים ובתור אזרחי ירדן
ערבים שיש להוציאם מאיזור יו"ש ברילוקיישן לסורי
ערבים שהם מחבלים לכל דבר ועניין ויש להורגם
לא ניתן לבצע מהלך של סיפוח-איזרוח וטרנספר-חיסול הטרור אם אין קודם לכך תשתית פילוסופית רעיונית המקובלת על רוב הציבור בישראל.
ושכחתם בשנות ה80 מי הם הגורמים הישראלים שסייעו להקמת חמאס כדי לכאורה ילחם באש"ף???
אגדה נחמדה – אבל בלי בסיס במציאות. החמאס הוקם רק כחצי שני אחרי תחילת האינתיפדה הראשונה – וראשיו היו בכלא עד ששוחררו בעסקת ג'יבריל (ע"פ דרישת אש"ף ובהסכמת הרה"מ פרס בממשלת האחדות).
לא אגדה ולא בטיח אלא עובדה מוגמרת! ! !
ישראל עזרה להקים את החמאס זאת עובדה מציאותית לכל אורך שנות ה80 כשזאת הייתה רק עמותה דתית שעסקה בצדקות ובהטפות הכל מופיע בפורטוקלים שנעלמו כלא היו!
אל תתחיל לי לשכתב היסטוריה ציורית!!!
מר ד יש לך בעיה: חשיבה קונספירטיבית ואיסלם הם תאומים סיאמים. שכחת. אה כן אתם פרודים בגלל ישראל. היא אשמה בזה שאתם לא עם אמיתי ולכן נטולי סולידריות. הפרוטוקולים (זקני ציון?) המעידים שישראל הקימה את חמאס נעלמו. וואו. קונספירציות ומסכנות רצחנית מאוד קידמו אתכם.
הכל מתמצה בכותרת אחת בעיתון : היועץ המשפטי לממשלה סבור שאין צורך בצעדים נוספים נגד הפורעים מעבר למה שאושר על ידו כמובן.
ובכן ראש ממשלת ישראל בפועל, היועץ המשפטי לממשלה הפך גם למר בטחון מעבר להיותו לראש ממשלה הוא גם שר הבטחון,הוא יודע איזה צעדים דרושים כדי להלחם באוייב,הוא גם שר הפנים, השר האחראי על ,כל המינויים החשובים מהרמטכ"ל ועד נגיד בנק ישראל, שלא לדבר על מינוי מפכ"ל המשטרה שאותו סיכל, ללא שום הוכחה, פשוט כי המינוי לא מוצא חן בעיניו.
למעשה הוא שר לכל התפקידים הקיימים.
מאמר מעניין אבל הוא מתעלם מההסתה של הרשות והח"כים הערביים שמלבים את האש עם עלילת "היהודים משתלטים על אל-אקצא". להערכתי אבו מאזן שרואה כיצד תשומת לב העולם אבדה לו (תודות לדאעש, פוטין ושאר החברים והמהגרים לאירופה) החליט להבעיר את השטח כדי להחזיר אותה (ואת הכסף שזורם לרשות ולמושחתיה).
הפתרון צריך להיות הפעלת לחץ עליו, להבהיר לו חד משמעית שאם הוא לא ירגיע את השטח ויפסיק להסית
אנחנו נמסור אותו לידי החמאס (ד"ש מקומה רביעית).
זה יגרום לו מהר מאוד להפסיק עם השטויות.
ואם אבו מאזן ירצה בכל ליבו להפסיק את הטרור? הוא יכול לעשות משהו?
אבו מאזן יכול להפסיק להסית, הוא יכול לתת הוראה לח"כים הערבים ולמטיפים במסגדים להפסיק להסית, הוא יכול לא לאפשר לפת"ח לבצע פיגועים, הוא יכול להשתמש בכוחות הביטחון שלו כדי לעצור התפרעויות
והתארגנויות, הוא יכול לצאת בקריאה לעם שלו להפסיק להשתולל. הכל שאלה של רצון.
הרבה זמן לא קראתי כזה דבר רדוד!
הכותב מתעלם מהשפעת האיסלם הרדיקלי.
הכותב מתעלם מכך שישנם ארגונים שמתסיסים כמו הנשים הפלסטניות הצועקות בהר הבית. כאן זוהי הכוונה מאורגנת ללא ספק כמו גם הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית.
ברץ מתעלם מכך שמשנת 2010 מוקד הסכסוך עם הפלסטינים היה בעיקר מעזה (גשמי קיץ, עופרת יצוקה וצוק איתן זה רק שלושה שמות) ויש לבחון אם החמאס שפוחד להתעמת כרגע מעזה עם ישראל לא יוצר זאת דרך איו"ש. זוהי הדרך של גורמים פלסט' להחזיר מיקוד לסוכסוך הישראלי-פלס' לדעת הקהל.
מלבד זאת שבתוך צה"ל וגם מחוצה לו ישנם גואמים רבים שסבורים שהאינתפאדה הראשונה הייתה על סף גוויעה בשלהי 1992. כך שבהחלט ניתן "לנצח" אינתפאדה עממית. רק יצחק רבין בטיפשותו שהסכים לתהליך אוסלו נתן לפלס' הישג כשלא היה צריך.
מבלי קשר לאמור לעיל, הרפיסות המשפטית חייבת להיות מטופלת. אין ספק שמעצר של כל קטין שיכריח את הוריו לאבד ימי עבודה, להוציא אלפי שקלים על עו"ד וקנסות, טיפולים רפואיים כשייפגע מאלפ"ה יגרום לכך שכל הורה יטפל בילדיו. במקביל צריך לפגוע בתזרים הכפסי של הרשות שרק ישראל מנשימה אותו ברוב איוולתה. [הגיע הזמן שמישהו יבחן אם הדבר הטוב ביותר לישראל הוא נפילתה של הרשות. כל האיומים בכך שחייבים משטר צבאי כמו פעם, אינם בטוחים משפטית, ואולי סופסוף ירדן תקבל את האחריות על בני עמה…]
מר בדץ בלי כוונה מעיד על כך שהפתרון היחיד היעיל הוא צבאי.
אם נקבל את הנחתו שמאחורי כל אינתיפדה יש "טריגר", אז אין לנו ברירה אלא להסיק שישראל לא יכולה לספק את מאויי האויב הנ"ל לטווח ארוך – סקרי דעת הקהל אצל הערבים, והיסטוריית המו"מ מראים שאין שום נקודת מפגש, גם אם האויב היה רציונלי ויכול היה להביט במציאות ללא תיאוריות קשר. ואת ההיסטריה הדתית הנוכחית בכלל אי אפשר לרצות. מכיוון שכך, הפתרון היחיד שנשאר הוא הפעלת עוד כח – וזה בדיוק מה שברץ מציע (רק בדרך מעט עקיפה). אבל הפעלת הכח המוצעת די חלשה, ואינה פתרון לטווח ארוך או אפילו הקצר**. יוצא מכך שהדבר היחיד שנשאר לישראל הוא כפיית המציאות בצורה צבאית.
הטיעון הנגדי של ברץ הוא שזה יוביל להסלמה ושזה יקח זמן. בהתחשב בכך שהשיטות האחרות לא משקיטות לטווח ארוך – טיעון הזמן לא תקף. משקיעים יותר בשביל להגיע לתוצאה טובה יותר. באשר להסלמה, כבר היתה הסלמה ותהיה עוד הסלמה בכל מקרה, ברגע שהאויב יראה שהטקטיקה שלו לא משיגה כלום. זהו מצב בלתי נמנע, ואין זה באמת משנה מי יזום את זה. אבל העיתוי משנה. העיתוי הקרוב יהיה אידאלי – כאשר איראן והעולם הערבי עסוקים בסוריה, וארה"ב בבחירות וללא ברירה פוליטית מלבד תמיכה בנו, ולכן כדאי יהיה לנצל אותו במקום לתת לזה להגרר.
נ.ב.
אגב, האינתפדה הראשונה נעלמה עוד לפני ה"אופק" המדיני (ומגוחך לטעון שמדריד סיפק משהו בגלל שלא הוביל לשינוי בשטח).
**
גם אם הבעיה היתה רק אצל הצעירים (ממש לא), וגם אם ההורים רוצים ומסוגלים לעצור אותם (בספק), מה יקרה כשההורים אינם? ואין כסף ירתיע כשהרשות משלמת את הקנס? וכד' וכד'
תגיד עליהם מה שתרצה, לערבים ולמוסלמים יש כח הישרדות מרשים, והם הוכיחו שהם יכולים להיאבק גם מאות שנים.
אתה מניח שיש פתרון ארוך טווח לסכסוך. אבל אתה טועה – אין פתרון ארוך טווח מלבד השמדה מוחלטת של אחד הצדדים (בצד השני אלו כל הערבים והמוסלמים במזרח התיכון, מאות מליונים). אני מקווה שאתה מבין שזו לא אופציה.
ברץ מציע פתרון נקודתי לבעיה הקיימת היום. אי אפשר להגיע ליותר מפתרון נקודתי.
אל תיפול לתעמולה, האויב אינו בלתי נדלה ואינו בלתי ניתן להבסה. לקח רק 25 שנה להשקיט את מדינות ערב הסובבות, וגם במלחמות ארוכות הרבה יותר הערבים הפסידו (למשל ספרד). מכל מקום, אם תחליף את המילה "פתרון" ב"סטטוס קוו ארוך שנים", ולא ב"שלום נצחי", אז תבין למה אני מתכוון יותר טוב.
באשר לפתרון הפתרוני, ז'בוטינסקי צדק מההתחלה, ישראל צריכה להתחזק יותר ויותר עד שיהיה מובן לצד השני שאין שום דרך מעשית לחסל אותנו. רק מאזן כוחות כזה יאלץ את אויבנו למנות את אבידותיהם. לשם כך, כדאי לנקוט במדיניות ימנית יותר – אבל זה סיפור אחר.
ואיך אתה מכניס לכל התמונה שציירת את האלימות ביפו אתמול?
זה כבר לא במזרח ירושלים וביו"ש בלבד…
זה בלב מרכז הארץ.
בקיצור זה לא אינטיפאדה עד שזה לא מגיע לגוש דן
אז אין חומת מגן 2, אבל יש צוק איתן. כשהמטירו עלינו רקטות – הלכנו לחפש את החוליה ששיגרה ולהעמיד אותה לדין? לא!! פוצצנו אותם. זה מה שצריך לעשות עכשיו. אם יש ילדים משכם זורקים אבנים, יש להביא מטוסים לשכם ולהפציץ בנק מטרות כמו בעזה. זה מפחיד. זאת הרתעה. לא 10,000 שאף אחד לא ישלם אותם
יש פתרון יותר פשוט מדשדוש במערכת המשפטית המסורבלת. בני משפחותיהם של זורקי האבנים (וגם חלק מזורקי האבנים בעצמם), עובדים בתחומי הקו הירוק. פרסום מאסיבי של תמונותיהם, גם של הזורקים וגם של קרוביהם, יגרום למיצוי הדין עימם ברגע שיראו את פרצופם במקום העבודה. אני רוצה לראות אבא של זורק אבנים עומד בתחנת אוטובוס בדרך לעבודה, כאשר לידו יש תמונה עם הפרצוף שלו
לדאבוני יש לך טעות.
עבדתי עם עבי מוסלמי ממרכז הארץ, אחד שכל היום קישקש על כדורגל.
לאחר השריפה שהייתה במסגד בפרידיס, הוא שאל אותי לדעתי.
לא רציתי לענות לו על כך, אבל מאד התלבטתי אם לשאול אותו את דעתו על שלושה בתי כנסת שנשרפו באותם הימים.
ברור לי שהוא לא היה עונה לעניין, לכן בכדי שלא לעורר את זעקות הקוזק הנגזל (גזענות של יהודים וכו') העדפתי שלא לשאול.
אגב, זמן רב ארך עד שסוף סוף פיטרו אותו עקב הזילזול שלו בעבודה ובעובדים. פשוט, לא רצו לעורר את התירוץ הגזעני.
הקרן לישראל החדשה – שולטת בפרקליטות ומערכת המשפט
יו"ר הקרן כעת היא עו"ד טליה ששון שביטלה למעשה את חוקיות כל ההתנחלויות
השופט העליון אדמונד לוי עם משפטנים בעלי ידע במשפט בינלאומי ביטלו את רוב קביעותיה
" אבל…עדיין קביעותיה הן הבסיס ה"חוקי
(חוק שהיא המציאה)
לכל ההתנהלות ביו"ש
שלא לדבר על תמיכת הקרן הארגונים כגון עדאללה – בצלם-שוברים שתיקה ועוד…כך שכל שטופי המוח – עם נוגדני אנטי ביבי
עדיין מאמינים שהקרן לשינוי ישראל – = גוף קדוש – פרה קדושה ולמעשה פיל לבן צפונבון שונא ישראל
כשמאלני (שיש שיקראו לו קיצוני) אני לא מסכים עם חלק ממה שנכתב כאן ובטח עם המסקנה.
אבל אני חייב לכתוב שמדובר במאמר ענייני, איכותי ומנומק שבעיתו אני נהנה לקרוא אתר זה
כל הכבוד !!! י
הריסת בתים אבל מיידית הוכחה כיעילה ביותר ולו במישור המשפחתי. ב. עיקר הבעיה של מערכת המשפט נעוצה בהרכב בית המשפט העליון, וההרכב נשען על שיטת הבחירה הנוכחית. אין דרך אחרת מאשר לשנות את שיטת הבחירה. צריך ליטול את סמכות הבחירה מגוף מצומצם ואליטיסטי ולהעביר אותה אל הכנסת כולה. זו הדרך היחידה והסבירה
אני בעד להפקיע את הביטחון מידי בג"ץ. כיוון שבג"ץ אינו אחראי על ביטחון אזרחי ישראל – אלא משרד הביטחון והממשלה, רק למשרד הביטחון תהיה הסמכות לקבל החלטות ביטחוניות הרתעתיות כמו הריסת בתים וגירוש ולא ניתן יהיה לערער. הבג"ץ לא יוכל לדון בהחלטות אלה.
צריך להחליט שבאופן עקרוני בעת מלחמה – אין לאוייב זכויות. האוייב הוא המחבל ובני משפחתו ותומכי טרור. אין להם זכויות. כל מה שהיה להם נלקח. תעודות זהות, רשיון עבודה, בית. הם מגורשים מכאן.
אי אפשר להילחם בטרור בבית משפט. הצבא צריך להילחם. הצבא צריך להפציץ בארטילריה כל מקום ממנו היה פיגוע והפלשתינים צריכים לברוח משם לירדן. המטרה היא להפריד אותנו מהפלשתינים על ידי גירוש.
המדינה צריכה להחליט – אפס סובלנות לטרור. כל מי שתומך או עוסק בטרור ימצא עצמו בחוץ. מחוץ למדינה – בירדן, בעזה. הם רצו מדינה מוסלמית ערבית? הם ילכו לשם. יש המון מדינות כאלה בשבילם. יש רק מדינה יהודית אחת.
אני מציעה לכולכם להאזין לתוכנית "דין ודברים" בימי ראשון ברשת ב' בשעה 19:00. כל פעם אני מקשיבה ולא מאמינה למשמע אוזני. חבורת משפטנים מנותקים בטוחים שהם המציאו את הדמוקרטיה, ויש להם בעלות עליה. השיקול הבטחוני איננו שיקול אף פעם ו"זכויות האדם" של האוייב נמצאות בראש סדר העדיפויות. אנשים הזויים. כשאתה מבין שאלה הדעות שמאיישות את משרדי מקבלי ההחלטות, אתה מקבל כזה ייאוש שפשוט אין מה לעשות. לפני שניפטר מדיקטטורת השמאל הקיצוני בבתי המשפט, לא נוכל להתקדם אפילו צעד קטן.
הבעיה עם הטרור הערבי לסוגיו אינה חאטיב ס.ראש הפלג הצפוני של חמאס בישראל או של סינוואר או הדומים להם, אלא בתפיסה של חלק מהציבור בישראל:
"הערבים מסכנים,עשינו להם נאכבה ב 48."
אז אני מציע חזור והצע לכל אלה עובדות הסטוריות המקום יבבות היסטריות ושינאה עצמית והכאה על חטא על חזה של כולנו:
"הפלסתינים" הם מהגרים מהתקופה העותמאנית מהטריטוריות הערביות שסביב.
הגירה זו התגברה בזכות העליות הראשונות של יהודים בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 אשר החלו לפתח את הארץ השוממה.
האדמות עד 48 נרכשו בממון רב על ידי אנשים כחנקין,רוטשילד וקרנות שונות מבעליהן ה ח ו ק י י ם שייחים ואפנדים שהעסיקו כאן אריסים.
הערבים פתחו במלחמת השמד נגד הישוב העברי ב 48 – מתנצלים שניצחנו..
רק מזכיר שכמעט בכל מקום כשהמאבק היה בין שתי ישויות על אותו חבל ארץ אז המנצחים גירשו את כל אוכלוסיית הצד המפסיד.
מדוע? כדי שהמנצח לא יצטרך שוב ושוב להתמודד עם בעיות שיוצר המנוצח – כפי שאנו חווים מ 48 מצד המנוצחים שהותרנו כאן.גם על כך מתנצלים אנו שלא נהגנו בסילוק כל המנוצחים של 48 ושל 67..
אבל הבעיה לא החלה ב 48 אלא עוד טרם הקמת מדינת-ישראל.
זה החל בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 והם נקראו:המאורעות,הארועים,הפוגרומים..
למה ככה?
כי כפי שאמר עזמי בשארה:
"אין עם פלסתיני אלא אנו חלק מהעם הערבי והגדול" – הטיעון על "כיבוש ופלסתין ופלסתינים" נועד לשרת המטרה של הצגתנו כקולוניאליסטים המשעבדים עם אחר ;ועם זה בעולם קל להזדהות ובמיוחד שאין הסברה ישראלית שפשוט תציג את העובדות בכל רמצעי המדיה ובכל במה יום יום ובכל שנה.
כך שהכל נובע מההתנגדות הבסיסית של הערבים שתהיה כאן ישות שאינה ערבית.
הנה דוגמא לזה מתבטא גם במציאות היום:
צפיתי היום בערוץ 12 במתנדבים שהגיעו לאבטח בתי יהודים בלוד שננטשו עקב הטרור הערבי הנוכחי.
לא,הם לא "לה פאמיליה."
הערבים מתנגדים לכך ויש גם בין היהודים המתנגדים לכך.
מה הנימוק?
"זו פרובוקציה."
כלומר,הקורבן המבקש להסתייע במתנדבים שיגנו עליו ועל רכושו הוא העבריין?!
יסלחו אלה:
חלאס עם הצביעות,לכו שתו מים-המלח.
נתניהו:
"נמוטט את שילטון החמאס בעזה".
כן,זה מה שהבטיח נתניהו ולא קים.אין ספק שזה לחובתו.אין ספק שהדרג המדיני הוא המחליט על המדיניות ופעולה צבאית והדרג הצבאי מממש אותם.אז זה לחובתו של ביבי.טיעונים לקולא לביבי:
בל נשכח שב 12 השנים האחרונות שביבירוה"מ היו מספר רמטכלי"ם וראשי מוסד ולא שמעתי מהם שמי מהם היה בעד הכרעת הטרור שמעזה בפעולה צבאית נחושה ומשמידה.
יש הטוענים:
זה בגלל שאין אופק מדיני.אני מזכירכם שכל ראשי ממשלות ישראל
ב 30 השנים האחרונות ניהלו מו"מ עם הפלסתינים ועם ויתורים מפליגים:
בגין – אוטונומיה.
שרון – אוטונומיה.
ברק – אוטונומיה מורחבת.
נתניהו – אוטונומיה,מדינה מפורזת.
אולמרט – מדינה+תוספות שכללו הכל מלבד העלמות ישראל לאלתר.
משיושמד הטרור אז יהיה אופק מדיני !
לפיכך הבעיה היתה ונותרה:הערבים לא מוכנים לקבל את קיום מדינת-ישראל.
אז מה יש כאן?
יש כאן מחדל מתמשך בעיקר של ביבי אך יש חלק בזה גם לראשי מערכת הביטחון.
האם ניתן להשמיד טרור ואירגוני טרור?
בהחלט כן,הנה ריענון הזיכרון למי שאינו זוכר:
הבריגדות האדומות באיטליה.
באדר מיינהוף בגרמניה.
הנתיב הזוהר בפרו.
הנמרים הטמילים בסרי לנקה.
הטרור הצ'צ'ני ברוסיה.
המדינה האסלאמית דעאש.
גם אצלינו עמד הטרור על סף הכחדה :
בימי בגין במלחמת הלבנון הראשונה ערפעת ואנשיו נכנעו ושרידיהם סולקו לתוניס.היתה זו טעות שלא חיסלום בלבנון.
היתה זו טעות שבעקבות הסכמי אוסלו החזירום לכאן.
החזרתם לכאן גם ליבתה את תחושות לאומניות של ערביי ישראל ובדואים,הביאה נשים
פלסתיניות להנשא לבדואים והאמהות שמנישואין אלה הן המחנכות לילדים שמנישואין אלה;
והתוצאה?
טרור גם מהמגזר הבדואי.
אז מה עושים?
מפסיקים את התירוצים,לא נגררים עוד לתגובות אחרי הטרור,יוזמים מלחמה שהיעד שלה חיסול כל מנהיגי הטרור והטרוריסטים בעזה (ובכל מקום).
לאחר מכן העברת עזה או למנדט של האו"םאו לאבו מאזן.
יש העונים?
אבל יהיה לזה מחיר של אבידות לצה"ל.
אומר דברים לא פופולריים,השאלה היא:
האם מנגד עדיף לא רק שיתוק המדינה אלא אבידות בנפש של אזרחים?
אני חשבתי לתומי שתפקיד צה"ל והחיילים להיות מגן לאזרחים ועתה? כמעט התהפכו היוצרות .
אז צריך להפתיע את הטרור על ידי מתקפה רבתי מהאויר ומהים והפגזות מאסיביות,
לאחר הריכוך והקטל יש ל ב ת ר את הרצועה ולהמשיך ולקטול בהם וללא הרף ולהשמיד כל תשתיות הטרור.
גם בעיניין הטרור הכמעט יומיומי של בדואים אכתוב דברים לא סימפטיים ביחס לטרור הבדואי. אחרי טבח גולדשטיין בשרתי,כמת"ח חברון,הייתי ער לתופעה:
בעקבות הסכמי אוסלו מתוניס הכניסו ליו"ש את ראיס המוחארב ערפאת והמוחארבין.
החזרתם לכאן גם ליבתה את תחושות לאומניות ביו"ש וגם של ערביי ישראל ובדואים.
זאת ועוד:היא גם הביאה נשים פלסתיניות להנשא לערביי ישראל ולבדואים והאמהות שמנישואין אלה הן המחנכות של ילדים שמנישואין אלה והתוצאה? טרור גם מהמגזר הבדואי.
לדוגמא:3 מאחיותיו של איסמעיל הניה נשואות לבדואים מתל-שבע.
והחינוך? ג'יהאד !
כן,שיקול כספי של בדואים מסויימים:3 נשים פלסתינית במחיר מוהר של ערביה/בדואית ישראלית אחת.. כשהעליתי את הסכנה בנישואי בדואים לפלסתיניות זכיתי לכתר "גיזען" ובמקרה הטוב במענה:"אין מה לעשות ויש איחודי משפחות".
אני טענתי שיש לשנות את החוק ולקבוע שאין לאפשר איחודי משפחות כשבן/בת
הזוג הם משטחים בשטחי הרש"פ או משטחים עוינים וכי במיקרים אלה יעשה איחוד המשפחות שם. איש במערכת הביטחונית והפוליטית לא קרא את הכתובת שעל הקיר או שקרא וסירב לעשות דבר בעיניין.
בשארה אין עם פליסתיני: https://www.youtube.com/watch?v=yE1DAEmjDJE
בשארה לועג להצגת הפלשתינים כצאצאי הכנענים: https://www.youtube.com/watch?v=erMN2luBeRk
כוויתי שהוא כתב ופרשן מוסלמי מומחה לערב ולאיסלאם אומר:״אין כיבוש״ ״פלסטין לא הייתה קיימת לעולם״:
https://www.youtube.com/watch?v=bjIYGg8wItc&t=36s