כך מתחברים ה"חזון המדיני" וה"נסיגה החד-צדדית" של השמאל, עם ה"אמונה בצדקת דרכנו" של חלקים מן הימין בישראל.
השטעטל, הוי השטעטל, גן העדן האבוד שבאירופה, אותה עיירה יהודית מזרח-אירופית קטנה; אותה אוטרקיה אתנית-תרבותית בלב הגלות – רחוב ראשי אחד, בית כנסת, החיידר, השוחטים, הגבאים, החזנים, ההומור היהודי, והקהילה, הוי הקהילה הברוכה, אחדות ישראל בלי פשרות. כל שטעטל עולם ומלואו, אינו זקוק לדבר עקרוני מן החוץ, מלבד סחר בסיסי הכרחי עם הסביבה, לא יותר מכך.
חוץ וביטחון? מעם ה'. ניהול מדינה? מה אנחנו, גויי הארצות, לא עלינו? השטעטל איננו רק הכרח של הגלות, השטעטל הפך לאידיאל במלוא מובן המילה, לשאיפה.
השטעטל היה ממשי, הוא טבע את חותמו בנפשות היהודים. הקהילה הלא מדינית הזאת, שאיננה מקיימת מסגרת מדינית, שאיננה מקיימת צבא, שאיננה נתבעת ליחסי חוץ מורכבים כדבר שבטבע העולם, ושאיננה נתבעת לשלם את המחיר ההכרחי של קיום מסגרת מדינית ריבונית, הפכה להיות היצירה המדינית של העם היהודי, יצירה מופרכת. אלא שבגלות היא היוותה הישג אולטימטיבי.
על-כן, אין פלא שההמנון היהודי מרטיט הלבבות ביותר הוא שירו של מרדכי גבירטיג על פוגרום בעיירה פשיטיק במזרח פולין בשנת 1936: "שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כולה … ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב, אש העיירה". כ-2,200 מתוך 2,500 תושבי העיירה היו יהודים, ושימו לב, בפוגרום, שהתרחש ב-9 במרץ 1936, הרסו הפורעים דוכנים וסחורות, היהודים הגנו על עצמם, פצעו כמה והרגו אחד מירי באקדח, הפולנים הגיבו, פגעו ברכוש ורצחו שלושה יהודים.
כמות הנפגעים בנפש לא הייתה גדולה, אך עד כתיבת השיר ב-1938 כבר ראה גבירטיג בדמיונו את התוצאות העתידיות של אובדן גן העדן השטעטלי ("כי הלהבות יתמידו, את כולנו פה ישמידו, רק שרידי קירות יעידו מה שפה היה"), ומכאן באה קריאתו לעזרה, אפילו עזרה כוחנית: "חיש הושיטו יד אוהבת, והצילו מהמוות, בדמכם כבו שלהבת, חיש כבו בדם"! את השלהבת יש לכבות בדם, התפכחות מאשליית גן העדן הגלותי.
התפכחותו של גבירטיג מופרכת, כי מי יכבה השלהבת? איזה כוח יהודי היה בנמצא בכדי לבצע זאת? שום דבר, טרגדיה ללא מוצא. בהיעדר מסגרת מדינית וכוח צבאי יהודי בנמצא אין דם שיכבה את האש. הנאיביות הזאת לא שרדה את ההתפתחויות המדיניות באירופה ואת המלחמה שהמיטה שואה על אוטופיית השטעטל.
אין מציאות בשטעטל
אך רוחו של השטעטל עוד עימנו. עוד יש יהודים שמחיר הדמים ההכרחי שהמציאות הלאומית תובעת מאיתם, עבור קוממיותם הלאומית-מדינית בארץ-ישראל, היא בבחינת כישלון עקרוני – האידאה של השטעטל נחרדת ממחיר הדמים כחלק מקיום מדיני. עוד יש יהודים שסבורים, כמו בשטעטעל, שהכל הוא עניין פנים-יהודי בלבד, שהכל תלוי רק בנו. בשטעטעל היהודית הנבדלת זה היה נכון (עד השואה) – אם רק הקפידו להאמין ואם רק התמידו בערכי היהדות, שרדו.
האוטופיה של השטעטל, לצד תפיסות אוטופיות אחרות שצמחו מהקיום היהודי הלא-טבעי בגלות, הצמיחו את שתי הגישות בקצוות של השמאל והימין. בשמאל מטופחת האשליה שמלחמה והפעלת כוח יהודי הן רע מוסרי, שעצם הפעלת הכוח היא כשל מוסרי עקרוני, ועל כן יש להימנע מהן. השמאל מייחל למעין קיום רוחני לא-מדיני (אנשי "ברית שלום", למשל, דגלו בקיומן של שתי אוטונומיות, יהודית וערבית, תחת קורת גג המנדט הבריטי, דהיינו, פעמיים שטעטל). השמאל רוצה להקפיד באמונת השלום ולהתמיד בערכי ה"אנושיות" האוניברסלית, ואז יהיה גן עדן עלי אדמות.
לעומתו במחוזות הימין מטופחת אשליה רומנטית, שרק אם נאמין בצדקת דרכנו, אם רק נחזור לזהותנו, אם רק נעמיק במקורותינו הקדושים, או אז ייעלמו המכשולים. כי המציאות עצמה היא הרי שם בחוץ, מחוץ לחומות השטעטל. המציאות לא מציבה מכשולים שיש להתפשר ולהתמודד איתם, אלא הכל תלוי בנאמנותנו לעצמנו. בימין רוצים להקפיד על האמונה הדתית (בתוספת חיבורה החדש לארץ-ישראל) ולהתמיד בערכי הזהות היהודית.
שתי גישות, לכאורה הפוכות, יוצאות משורש אחד: התכחשות למציאות החלקית והמורכבת של החיים המדיניים ואמונה יוקדת לא רק שהשאלות הגדולות הן שאלות פנימיות שתלויות רק בנו, אלא גם שהתמדה ונאמנות לערכים הנכונים יאפשרו מאה אחוזי תוצאה.
אין פלא אפוא שבשתי הקצוות הללו צמחו שתי מקבילות: תנועות הסרבנות ונוער הגבעות. הן צמחו ממקור אחד, חוסר קבלה של המחיר הכרוך בקיום יהודי ריבוני ריאלי. הקצה האחד מסתייג מהצורך להפעיל כוח, הקצה מסתייג מהצורך להפעיל אותו במתינות.
אין פלא גם ששני הקצוות הללו לא מביעים שום שיקול דעת ביקורתי כלפי תוצאות מעשיהם. למשל, מצד שמאל בטוחים שישראל לא עשתה מספיק עבור השלום ושאוסלו נכשל בשל טעויות של ישראל; ואילו מצד ימין אין נטילת אחריות על הפלת שמיר ובעקבותיו עליית ממשלת אוסלו, פעולה פוליטית שאת תוצאותיה הימין מבכה עד היום. הסיבה לכך פשוטה, שני הצדדים משוכנעים שדבקותם בעקרונות על-מציאותיים מבטיחה את צדקתם.
- השורש אותו שורש; הפגנת הימין הקיצוני בירושלים, 2014. צילום: מרים אלסטר, פלאש90
העיירה הימנית בוערת
על ההזיות שבהנחות המוצא של השמאל, אשר הביאו את אוסלו הנורא, אין טעם להאריך. במאמר זה נאיר דווקא את השטעטליזם מימין.
סיסמאותיו של פלג זה ודאי ידועות ומוכרות לכם: יש לנו זכות לכל ארץ ישראל, כך כתוב בתורה. אם נממשה כל העולם יריע כף, המערב יבין שהאינטרסים שלו במזרח-התיכון מתגמדים, הערבים יחזו בשוב ה' את שיבת ציון ויניחו את נשקם. זה משה דיין אשם, זה בגין, שמיר ומדריד, רבין, נתניהו, שרון, אולמרט, ברק, מי לא? אפילו בן גוריון שהסכים לתוכנית החלוקה ונסוג מסיני לאחר מבצע קדש.
ריאליזם פוליטי? מה אנחנו, גויים? יחסים בינלאומיים? או"ם שמום! כאן שיבת ציון, כאן עם "כארי יתנשא". כאשר אנו מממשים את זכותנו האלוהית, כל התחשבות במציאות, כל פשרה עם אילוץ, כל עיכוב, כל התמודדות, כל מדיניות שאיננה הצמדות לאות הגאולה הקדושה, הוא "פחדנות", "ספקנות", "חוסר אמונה", והמשעשע ביותר: "חוסר ציונות". אם רק נדבק באמונתנו, כל העמים יריעו ויכירו בשטעטל שלנו. אמנם של כמה מיליונים, ועדיין, שטעטל.
ניתוחים ריאליסטיים של המצב בישראל הביאו באתר זה ד"ר רן ברץ במאמרו 'שתי אינתיפאדות וחומת מגן משפטית אחת', ועקיבא ביגמן במאמרו 'האם ישראל היא עדיין מקום בטוח?'. הם הראו שבמשך 100 שנה ברציפות היהודים בישראל סובלים מטרור קבוע; ש"חומת מגן" יצרה מצב ביטחוני שונה לחלוטין; שישראל היום נמצאת במצב חסר-תקדים של סיכול כמעט כל הטרור המשמעותי שמקורו בערביי ארץ-ישראל; שכמות ההרוגים מאלימות לאומית, ובכלל של יהודים בישראל, נמוכה כמעט מהרוגי אלימות בכל מדינה מערבית אחרת.
כן, יש מה לעשות בכדי לצמצם את האלימות העממית, אבל עדיין אין כאן "שואה". יותר מכך, כמה מפתיע, יש כאן מחיר סביר לחלוטין של עם הנאבק על חירותו המדינית, על מדינתו, על ארצו. הרי ההיסטוריה המודרנית של אירופה היא רצף של מאבקים ומלחמות שנמשכו מאות שנים, אך איש לא ראה בכך משהו יוצא דופן, להיפך. בזירה הבינלאומית ובסכסוכים לאומיים אף אחד לא נותן לך את האדמה שהוא גר עליה במתנה, ואף עם לא מעוניין שישלטו בו זרים.
הנה לכם: לפני כשבוע שמעתי את שר החינוך אומר ברדיו כי דם יהודים הפך להיות הזול ביותר במזרח-התיכון. מודה, כמעט והתעלפתי. אני מסתכל מסביבי במזרח-התיכון ורואה נהרות של דם ערבי, מוסלמי, נוצרי, יזידי ואחר. בשנים האחרונות נרצחים במזרח התיכון למעלה מ-200 לא-יהודים ביום, וזה פשוט לא מעניין אף אחד. אפילו המיעוט הנוצרי הנטבח לא מעניין את העולם הנוצרי.
אבל נניח למזרח-התיכון, אני מסתכל על האימפריה, על ארה"ב. שימו לב: ב-2015, ב-276 הימים הראשונים שלה, התבצעו 294 אירועי ירי המוני, כזה שנהרגו או נפצעו בו 4 אנשים לפחות. מדי יום נרצחים בארה"ב 27 אנשים באירועי ירי (ראו כאן נתונים), כולל בבתי-ספר בורגניים לגמרי. בחלק מהאירועים הללו נרצחים בבוקר אחד יותר נערים מאשר אצלנו בשנים האחרונות נרצחו בטרור בשנה שלמה. האם האמריקנים מגיעים למליצות שואה ודם מופקר, וכד', לתחושה של כלו כל הקיצין? לא, הם עדיין ממשיכים להתווכח על עניין ההגבלות בעניין החזקת נשק על-ידי אזרחים ופיקוח עליו. זהו וויכוח עקרוני שבו המחיר הגדול לא גרם למצדדים בחופש ההגנה העצמית לוותר על עמדתם.
אבל עזבו את הגויים, ניקח נושא יומיומי אחר, תאונות דרכים. בישראל נהרג בממוצע כמעט אדם אחד ביום בתאונות דרכים והרבה יותר נפצעים. אז מדוע זה נתפס כדבר טבעי? מדוע לא מוקמת תנועה להגבלת מהירות הנהיגה בכדי להציל חיים? במקרה הזה אנחנו מעדיפים איכות חיים הקשורה במהירות הנסיעה על פני הצלת חיים של כמות אנשים הגדולה בהרבה מאשר אלו הנפגעים מטרור.
אבל כשאנו מגיעים לחירות הלאומית, לפתע אנחנו אחוזים פאניקה, כאילו שמחירים בתחום הזה הם כשל עקרוני. יש סיבה לכך: הם כשל עקרוני רק אם קיומה של המדינה נבחן בפרמטרים אידיאולוגים שבהם נפגעים הם פגם אידיאולוגי\זהותי, ממש כמו השמאל הסובר שפגיעה שלנו באויבים היא פגם מוסרי. אף אחד משתי סיעות השטעטל לא חושב לרגע, כי זוהי דרכו של עולם, כך מתנהלות מדינות מראשית ההיסטוריה המאורגנת של המין האנושי.
- אם רק היה יודע שאלוהים הבטיח לנו את הארץ; ברק אובמה. צילום: פיט סוזה, הבית הלבן
מחיר הציונות
הציונות הייתה ביסודה תנועה שפעלה בניגוד לאוטופיה השטעטלית ולאוטופיות גלותיות אחרות, היא הפנימה בראשיתה את הריאליזם המדיני והביטחוני, פעלה בתוכו, ידעה לשלם מחיר וגם להגיע להישגים. במלחמת השחרור נהרגו כ-6,000 יהודים מתוך 600 אלף שחיו בארץ. בין 1951 ועד 1955 נהרגו בהתקפות הפידאיון מאות יהודים. וכן הלאה. אבל ממשלות מפא"י היוו בתחום המדיני-ביטחוני דגם לריאליזם קשוח, ידעו שלחירות לאומית יש מחיר, שילמנו אותו בכאב, חשיקת שיניים, ועמידה לאומית, ניצחנו והמשכנו הלאה.
כאן אנו עומדים על נקודה מעניינת: שבנו לארצנו והקמנו מדינה יהודית מודרנית, אלא שערביי המזרח-התיכון נותרו בתקופת התנ"ך, מה שמבטיח לנו מאבק קשה וארוך. האם הימין מצפה ש-300 אלף ערביי ירושלים ימשיכו להיות צופים מן הצד? האם אנו מצפים שערביי יו"ש יאמרו לנו "תפאדלו, זה שלכם, בואו תבנו"? האם ניתן באמת להגן על כל יהודי באשר הוא מפני כל ערבי מבקש נפשו? ברור שלא.
בנוסף, לא רק מחיר בנפש אנו נתבעים לשלם, אלא גם מחיר מדיני של הסתפקות בחלק מתאוותנו. שהרי אנו מדינה קטנה למדי, רק חלק מוגבל ממערך השיקולים של המדינות והכוחות העולמיים, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממערך זה.
למעשה, טענת הימין שכל מחיר הוא בלתי-נסבל, בזמן שאנו מבינים שמחירים הם עניין וודאי, מוביל לשתי תוצאות: אחת פוליטית, האגף השטעטליסטי בימין מפיל ממשלות ימין מאז 1990; השנייה ציבורית, והיא חוסר נכונות לשלם מחירים, שמובילה לעליית השמאל שמבטיח פתרון פטור ממחירים.
עבור השמאלני הגיוני שמותם של חיילים צעירים הוא חסר-סיבה באופן עקרוני, בדיוק כמו שעבור הימני השעטעלי מותם של קורבנות טרור הוא חסר סיבה באופן עקרוני. מבחינתו אין באמת ערבים, אין מציאות, אין סכסוך, אין מאבק. יש רק אותנו, אמונתנו ודבקותנו. האויב הוא לפיכך נתניהו, הממשלה, אלוף הפיקוד, המפכ"ל, המשטרה. הם הסיבה לכך שיש טרור.
ומה על המציאות? מה עם ההיסטוריה? מה עם העובדות והנתונים שמאפשרים לנו לבחון מדיניות באופן מעשי?
נו, מה כל אלו קשורים בכלל? הרי בדיוק בשביל להותיר את אלו בחוץ הקפנו את השטעטל בחומות רוחניים, לא?
אז באיזה זכות אנחנו מבקרים את השמאל? הרי הכל זה מחיר נסבל וריאליזם פוליטי. איך מבדילים בין מדיניות נכונה ולא נכונה?
יש הדרדרות ביטחונית ברורה במשך יותר משנה ושום דבר לא נעשה אבל מה זה חשוב בכלל? העיקר לתמוך בפוליטיקאי הנכון. מביש.
כדי לבקר צריך זכות? אולי לבקש רשות מהאדון? כנראה שרק אם אתה שמאלני מותר לך לבקר לקטול להכפיש.
מצחיק שאתה רומז שאתה מ"אנחנו" בשעה שכל תגובתך צועקת שמאלנות.
תקרא שוב את הכתבה, כנראה שהיית מוסח או שחווית רגע שמאלני. שם מוסבר בבהירות מהו ריאליזם פוליטי, ומהו לא.
לא כל מחיר נסבל. ראה הזיית אוסלו, שעלתה בדם של אלפים.
ראה שיחרור אלף מחבלים בעבור גלעד שליט- שעשרות יהודים נרצחו ישירות בידי משוחררי אותה עסקה מפוקפקת.
הטרור לא צריך תירוץ, ולכן שתמיד יהיה מחיר מסויים שנצטרך לשלם.
את המחיר הזה נשלם על חירותנו בארצנו ולא על ניסיונות הזויים להעניק כופר לרוצחים ולג'יהאדיסטים כדי שיוכלו לשפר את מצב האסטרטגי מולנו, עד לסבב הבא.
אין שום הידרדרות ביטחונית בשנה האחרונה. יש גלי טרור שנמשכים בממוצע חודש. פעם מעזה, פעם מיהודה ושומרון, פעם מסיני, פעם מלבנון. זה המצב כבר 100 שנים. אל תאמין לי- תבדוק אותי. לא הייתה ולו שנה אחת (!) ללא אירועי טרור חמורים או גל טרור משמעותי. גם צוק איתן במהותו הוא גל טרור מאורגן.
ניתוח מבריק ומעניין. הארת נקודה מעניינת ונכונה
להלן ציטוט מהכתבה .. "הנה לכם: לפני כשבוע שמעתי את שר החינוך אומר ברדיו כי דם יהודים הפך להיות הזול ביותר" ..
ההסבר שלי לנושא הוא שהשר בנט רצה להדגיש שערך החיים במדינת ישראל שונה מהותית ולאין ערוך מערכו המקביל אצל המוסלמים ובצדק ניתן לקבוע על זילות הדם היהודי בעולם.
שבוע טוב ובשורות טובות .
אופססס… השטעטל נמצא דווקא בשמאל, השטעטל, שבין היתר, מרגיש כל פעם מחדש שהוא צריך לרצות את הפריץ, שמא יבולע לו. מה פתאום ימין?
טול קורה וגו'
יש לא מעט שמאלנים ריאליסטים – אפילו רובם, כשם שיש לא מעט ימנים ריאליסטים – גם כן אפילו רובם. בין שני המחנות האלה יכול להתקיים, ואכן מתקיים דיאלוג על השאלה מה עושים עם המצב הלא אידיאלי שאנחנו נמתאים בו.
גם בשמאל וגם בימין יש למרבה הצער אנשים תלושים מהמציאות (לא אתה אישית ככל הנראה) שאותם היטיב כותב המאמר לתאר.
להעמיד את העקרונות המהותיים ביותר של המחנה שלך מול קריקטורות ששייכות למחנה השני לא מקדם שום דבר. לעומת זאת להכיר בכך שחלק מה"משתייכים" למחנה שלך הם לא בדיוק מאור הגולה יכול רק להועיל
מצטער אבל כותב המאמר מתבלבל בין מציאות לפרגמטיות. הח"מ מדבר על מקיאווליזם, שינוי העקרונות בהתאם לשינוי הנסיבות.
אבל זוהי פשוט גישה לא נכונה.
מלחמות בעבר נגמרו כאשר צד אחד היה נחוש וחכם והביא לכניעה טוטאלית של המוטיבציה להילחם של יריבו. ע"ע מלחמת האזרחים האמריקאית, או הפצצה האטומית ביפן, או להבדיל, אפמינונדס התבני שהביס את הספרטנים החזקים אחת ולתמיד.
דווקא מלחמת ההתשה היא זו שגורמת להתארכות מיותרת של מלחמות, לעיתים לאורך מאות שנים כאשר כל מה שהיה צריך זה איזה גנרל בעל תושיה והנהגה-עם שיתמכו ביוזמה שלו.
בקצרה, מה שצריך לעשות זה להתייחס לרעיונות של האויב ברצינות ולגרום לו להבין שאין לו שום סיכוי שבעולם לממש את הרעיונות שלו. לא רק זה, אלא צריך לגרום לו להבין שהרעיונות שלו הם אלה שמובילים לאבדון שלו.
המציאות ששוחטים יהודים רק מפני שהם יהודים היא לא מציאות הכרחית. זה פשוט שטות להגיד את זה.
אגב, כל העניין של נתונים:
כולנו יודעים שסטטיסטיקות ונתונים אלה דברים הניתנים למניפולציה. מה שחשוב זה מגמות. תהליכים.
בשנות ה-30 בגרמניה אולי לא היו סטטיסטיקות גבוהות של רציחות יהודים. אבל בשנות ה-40 רצחו מליונים.
שוב, החוכמה היא לזהות תהליכים.
כעת הערבים במזרח התיכון נמצאים בעלייה מבחינה רוחנית ופיסית בעוד המערב בשפל רוחני מאין כמותו. הערבים אמיצים יותר ונחושים יותר מאשר בעבר. למשל, החייל החמאסניקי הרבה יותר נועז מהחייל המצרי או הירדני של לפני 50 שנה.
זוהי מגמה מסוכמת ומי שלא רואה את זה, מסמא את עיניו.
איזה מאמר מופרך.אתה בונה תזה על עיירה שהתפרקה לפני מאה שנים , שטעטאלע זה מושג ספרותי יותר מהווי חיים. כבר מאה שנה ויותר היהודים בעיקר חיו בסביבה עירונית ונדרשו להרבה יותר
ממסחר. איזה השלכה חסרת משמעות. רעיונות השמאל שואבים ממקורות אונברסאלים של שוויון ואחווה אנושית, הצרפתים הם מורי הדרך. מה הקשר בין זה לשטעטאלע המדומיין שלך? אם לך זה נראה סביר לשלם בהרוגים"מחיר טבעי- לי לא. מיחלת לקנדה וחיים שלווים כמו שוויץ, זה לא טבעי האלימות האזורית הזאת . אני שואפת להגשים את חזון הנבאים ושואבת מגדולי הפילוסופים שרצו יותר מחברה אלימה .
למה אתה לא צודק
בארצות הברית אתה הפשע המקומי הו גבוה ועשנזכות לאנשים לומר אנו מוכנים
להכיל אותו
לעומת ישראל
האנשים בחיי היום יום הםמיותר עדינים יותר מתחשבים יותר אכפת להם
אבל רוב הפשיעה מגיעה ממגזר אחד שלא מוכן להשתלב לא מוכן לכבד את הרוב ואומר שהואנרוצה להשמיד את הרוב
זה לא קורה באמריקה
השחורים שחלק גדול מהפשיעה מגיעה מהם אינם משרתים בצבא ארהב ומשתלבים בקהילה
זה לא הבדל קטן זה הבדל ענק
הכי קשה לי זה ההתמודדות עם העוינות והשנאה של ערביי ישראל.
אויבים חיצוניים הם כורח מציאות שקל לי יחסית להשלים עם קיומו. אולי גם כי אני רואה שבשכונה שלנו כל שטייטל שאינו מסוגל להגן על עצמו בכוח הנשק כמו היזידים, מושמד.
אבל איך מתייחסים לאויב שבפנים? זו לא שאלה טכנית לגבי טקטיקות תגובה. זו שאלה לגבי התמודדות מושגית / נפשית.
ס
דוקא התלמודיזם הזה שמשתמש בטבלאות מוכיח גלותיות . לא הגענו
עד לכאן כדי "להכיל" דם יהודי.
כל הכבוד. הצלחת לעצבן גם ימנים וגם שמאלנים עם התזה המופרכת שלך. צעד מאחד ומקרב בין מחנות בעם. נהדר.!
מדהים אותי איך מידה נהפך לשופר הליכוד. יש כאן כתבים (איפרגן וברץ הם הבולטים מביניהם) שבעיניהם כל מי שמימין לליכוד הוא מסוכן לפחות כמו כל מי שמשמאלו ולכן הם כל כך אוהבים להשוות בין "הימין הקיצוני" (כלומר, כל מי שמימין לליכוד) ל"שמאל" (כל מי שמשמאל לליכוד).
אין שום סיבה בעולם שהממשלה שלנו לא תגבה מחיר מרתיע מהפלסטינים כל פעם שהם רוצחים יהודים. אין שום סיבה שחייל ושוטר יפחדו לירות במחבלים חמושים המסכנים חיים. אין שום סיבה שמחבלים יהנו פה מתנאי בית מלון בבית הסוהר. אין שום סיבה שהממשלה תשחרר 1000 מחבלים תמורת חייל זוטר אחד. אין שום סיבה שמחבל אחד שבוחר לשבות רעב ילחיץ את הממשלה עם הצבא הכי חזק באזור. אין שום סיבה שהממשלה שלנו תמנע מיהודים לעלות להר הבית באופן מפלה ומבזה כמו שהיא נוהגת כיום. אין שום סיבה שבזמן מלחמה עם ארגון טרור קטן על פיסת אדמה זעירה הממשלה תתחננן לאינספור הפסקות אש ובסוף לא תגמור את העבודה. ובאמת שאני יכול להמשיך פה כל היום אבל אני חושב שהכיוון ברור.
כל זה לא "אוטופיה" לא "שטעטל" ולא נעליים. לא צריך להיות משיחי כדי להבין שהממשלה לא נבחנת בהאם ערבי בודד הצליח לבצע פיגוע דקירה אלא מה היא עשתה לפני ואחרי. וממשלות נתניהו, למרות נאומיו וספריו מלאי הרהב והפאתוס, היא רכרוכית, מתפתלת ומגמגמת.
אם זה "אוטופי" מבחינתך לצפות מהממשלה הזו שתראה נחישות, הבעיה היא בך, לא בנו.
מחזק ומסכים לכל מילה.
זה שמידה הוא ביביתון לאדם החושב זה סוד גלוי.
אבל גם למחוק כפר (או לעצור כפר, לא בטוח מה יותר גרוע) כל פעם שדוקרים יהודי במזרח ירושלים זה לא סידור.
זה באמת קרוב להיסטריה. והיסטריה מובילה לאינפלציה. אם נתחיל מלחמה כל פעם שכמה פלאחים ערבים כועסים מה נעשה כשהמצרים יחצו את התעלה?
Anonymous,
אם נתחיל מלחמה כל פעם שכמה פלאחים ערבים כועסים,
זה יגרום לפלאחים לכעוס פחות ופחות עם הזמן, כי הם יבינו שהכעס לא משתלם, וזה ירתיע את המצרים אפילו מהמחשבה של חציית התעלה.
לממשלת ישראל וכוחות הביטחון יש עוד כמה כלים בארסנל מלבד מחיקת כפרים שלמים. נתחיל בחיסול כל מחבל שמאיים על אזרחים או כוחות הביטחון בלי היסוס ובלי רתיעה מסנקציות משפטיות נגד כוחות הביטחון, הריסה מיידית של בית המחבל, עיקול נכסים לכל מחבל וקנסות כבדים לכל מתפרע, עצרים מיידים ואפקטיבים, גיוס ופריסה של כוחות במוקדי החיכוך ופיזור הפגנות עם אמצעים חכמים (כגון הבואש שמפזר הפגנה תוך שניות בלי להרוג איש). את זה אני הקטן, שאינו מומחה ביטחון, אומר. תן קצת קרדיט לבעלי התפקידים במדינה הזו. הם יודעים מה צריך לעשות כדי לדכא את הטרור גם מבלי לפתוח במלחמה כל פעם שערבי שולף סכין.
OK, אז כותב המאמר דיבר על התגובה היהודית לםרעות בעיירה פשיטיק. ומדוע הותב לא מזכיר, ולו במעט, את הפרעות ביהודים בעיירה נמירוב באוקראינה בת"ח-ת"ט, ואת בגידת הפולנים ביהודים באותו מאורע? וכיצד פעלו היהודים? מה דעת כותב המאמר למשל מסופם של היהודים בנמירוב? האם כותב המאמר מצפה שנהיה כמותם, או שנלמד מההיסטוריה העקובה מדמינו, ונפעל, על אפם וחמתם של האנטישמים, לחדש את אחזקתנו במקום היחידי ששייך לנו, בידיעה שבכל מקרה יהיו קרבנות, אבל הם לא יהיו לשוא?
יש משהו באנלוגיה לשטעטל.
יחסית קל לנו להקיף את עצמנו בחומות וגדרות.
אין לנו כלים להגן על עצמנו ממי שנמצא בתוך החומה / מאויבים פנימים.
הנשק של הקהילות היהודיות נגד אויבים פנימיים היה חרם ונידוי. הנשק הזה לא כל כך אפקטיבי במדינה המנסה לטפח זכויות אדם, חופש ביטוי וכו'. אנו חסרי אונים מול מסיתים.יהודים וערבים כאחד. אנו חסרי אונים מול מי שמוציא דיבתנו רעה בעולם כולו ופוגע ביחסי החוץ וקשרי הסחר שלנו עם העולם. נשק של חרם ונידוי אפקטיבי רק כלפי מי שרוצה להשתייך.
לימין הדתי יש דווקא יתרון בכך שהוא מזהה הרבה יותר מהר מעמיתו החילוני את השפעת האסלאם על היחסים הבין לאומ המצב הביטחוני.
הימיין הפרגמטי של הליכוד הוא זה שנסחף כול פעם
להרפתקאות של שתי מדינות לשני עמים, הסכמי חברון והסכם וואי.
כמה מילים על השיטעטעל:
ב1500 30,000 יהודים בפולין.
ב1600 300,000 יהודים בפולין
ב1700 1,000,000 יהודים בפולין
ב1800 3,000,000 יהודים אשכנזים .
ב1900 9,000,000 מיליון יהודים אשכנזים.
ב1939 15,000,000 יהודים אשכנזים.
ב1939 העם היהודי היה גדול מהעם המצרי ומהעם התורכי מהעם התאילנדי מהעם האתיופי ומהעם האיראני.
כיום 2015 אוכלוסית יהודי העולם מונה בקושי 13,000,000 יהודים פחות מאשר ב1939.
מחצית היהודים הם בגולה מתבוללים בני מתבוללים.
העמים התורכי המצרי התאילנדי האתיופי והאיראני גדולים כל אחד פי 5 מהעם היהודי.
של נעליך מעל רגליך כשאתה מדבר על הדורות הקודמים ועל השטיטעל – היהודים החרדים הרעבים העניים והפחדנים במזרח אירופה הם ששמרו על זהותם ועל התורה ועל סיפורי הרשל'ה והקימו את תנועת החסידות ואת הישיבות ואת תנועת ההשכלה ואת הציונות ומתו על קידוש השם והביאו לתחייתו של העם היהודי שהיה בסוף ימי הביניים על סף הכחדה.
יהודי מרוקו היו בסכנת התאסלמות ומזלם שהצרפתים הצילו אותם, יהודי עיראק היו צל חיוור ליהדות בבל.
ויהודי א"י היו צל חיוור של יהדות א"י בתקופת המשנה.
במערב אירופה חוץ מהולנד לא נותרו יהודים אחרי ימי הביניים.
ורק במזרח אירופה היהודים הצליחו לשרוד ולשגשג.
במחילה, זו בדיוק טענת המאמר: בשטייטל התפתחה גישה של טהרנות אידיאולגית והתנתקות מתלות בשליט ובמדיניות מסוימות, שהתאימה מאוד (וראה המספרים שלך) עד להופעת הגישות המדינות/חברתיות הטוטאליות של המאה ה-20 ואינה מתאימה כלל למדינה יהודית.