הריסת בתי מחבלים – צו השעה

מאז נודע כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מתכנן להאיץ תהליכי הריסת בתי מחבלים, הקפידו גורמי מסוימים מהמפה השמאלית של הפוליטיקה והתקשורת בישראל לצאת בזעקות שבר היסטריות נגד החלטת הממשלה. הגדילה לעשות יושבת-ראש מפלגת "מרצ" וחברת הכנסת זהבה גלאון, שטענה כי הריסת בתי מחבלים היא "צעד טיפשי". לדבריה, הריסת הבתים היא "לא אפקטיבית במניעת טרור, לא צודקת, לא חכמה, לא מוסרית ולא עומדת במבחן החוק הבינלאומי".

אל ביקורת זו מצטרפות טענות שונות בתקשורת, המסבירות כי נתניהו לא מספר לאזרחים את העובדה שהמומחים לטרור חלוקים ביניהם באשר למידת האפקטיביות של הריסת בתי מחבלים, וכי ועדה רשמית בצה"ל הביאה לביטול המדיניות הזו, עוד בשנת 2005.

ואלם, טענות העיתונאים והפוליטיקאים מהשמאל לא עומדים בקנה אחד עם המציאות. ראשית, ההחלטה להרוס את בתי משפחות המחבלים, היא החלטה נכונה, מוסרית וליברלית מאין כמוה. בניגוד לטענות לפיהן ההריסה נועדה "להעניש" את משפחות המחבלים, הרי שמטרת ההריסה נועדה להרתיע מפני פיגועים נוספים ומפני תמיכה ועידוד מצד המשפחות הערביות ביהודה, שומרון ובירושלים. שנית, האפקטיביות שלה הוכחה מספר פעמים בעבר.

ביטחון לפני הכל

המוסריות והליברליזם של הפעולה נובעים מהעובדה שהזכות לחיים גוברת על זכות הקניין, ובמקרה שישנו איום על קבוצה כללית בידי קבוצה אחרת, הממשלה רשאית להגביל את חופש הקניין של חלק מסוים מהקבוצה המאיימת בכדי לשמור על זכות החיים של הקבוצה המאוימת. אלמלא הקניית ביטחון ומילוי תפקידה של המדינה כריבון, לא יתאפשרו – או ייפגעו – פעולות כלכליות ומסחר בין הפרטים, והרי לשם כך מתקיימת המדינה המודרנית על-פי הליברליזם. מתי תהפוך ההחלטה לאנטי-ליברלית? ברגע שהמדינה תכריז על הריסת בתי כל הקבוצה המאיימת, ולא רק של המשפחות המעורבות בטרור.

בפן הלאומי, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. ישראל היא מדינת הלאום היהודי ועליה להגן על אזרחיה היהודיים. חזון הקמת המדינה היה להקים בית יהודי שבו יחיו ויעבדו היהודים ללא פחד מהפוגרום הבא, כפי שהיה בקהילות היהודיות בגולה. כשתנאי זה אינו מתקיים, המדינה בוגדת באזרחיה ובערכיה. כמובן שפעולות טרור רצחניות פוגעות גם במיעוטים החיים במדינה היהודית ועליה להגן גם עליהם באופן זהה. כל מי ששותף בטרור באופן ישיר ועקיף (מעגל משפחה מצומצם), חייב להבין שהוא יישא בתוצאות, בייחוד כאשר הצד השני מעודד ותמרץ פעולות טרור, על-ידי מתן קצבאות למשפחות מחבלים.

https://youtu.be/B3gG6n_DcIs?t=2158

ברמה האופרטיבית, למרות שמסקנות ועדת שני קבעו כי נזקן של הריסות הבתים עולה על תועלתן, הן עדיין השאירו פתח לשינוי המדיניות בעתיד והמליצו להשתמש בכל זאת בכלי זה במקרה קיצון. ואכן, בשנים האחרונות הביעו שניים מהגורמים הביטחוניים הבכירים ביותר במדינה – הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ וראש השב"כ, יורם כהן – תמיכה פומבית במהלך, בשל הצורך לחזק את ממד ההרתעה בקרב מפגעי טרור פוטנציאליים. כמו כן, במהלך שנת 2010, בעת הרצאה שנשא הרמטכ"ל הנוכחי (אז אלוף פיקוד הצפון), גדי אייזנקוט, בכנס של "המכון למחקרי ביטחון לאומי", הוא טען כי "היו לא מעט מקרים שבהם משפחות הסגירו את בנותיהן ואת בניהן כי הם ידעו שהם הולכים לבצע פיגוע והיה להם חשש שביום שאחרי, ביתם ייהרס".

הרתעה, לא נקמה

כחיזוק לטענתו של הרמטכ"ל ולשינוי הכיוון שנקטו צה"ל והשב"כ, ניתן לקחת כדוגמה את תפיסתם של שני מחבלים, ב-9 בדצמבר 2014, שתכננו לבצע פיגוע נגד יהודים ובאמתחתם נמצאו סכינים. אלו נתפסו לאחר שאחת מהמשפחות פנתה לכוחות הביטחון והסבירה כי היא חוששת שאחד מבניה נעדר מהבית וכי הוא עומד לבצע פיגוע. היה זה כחצי שנה לאחר שראש הממשלה נתניהו שינה את המדיניות והחזיר את הריסת בתי המחבלים כמדיניות לגיטימית וקבועה.

הריסת בתי המחבלים, בשילוב פעולות תקיפות של צה"ל בעומק השטחים שמהם יוצאים ופועלים המחבלים, הביאו לצמצום ניכר בפעולות הטרור ולניפוץ גל הטרור שבוצע לפני כשנה. מאז, בעקבות דיונים משפטיים מתמשכים ועיכובים ממשלתיים, דחתה הממשלה את הריסת בתי המחבלים למועדים שונים ובכך איבדה מהאפקטיביות של המהלך.

החלטתו, אפוא, של ראש הממשלה, לקצר ולייעל את תהליך הריסת בתי המחבלים, היא החלטה מוסרית, ליברלית, חשובה ומבורכת, שיכולה להציל חיי ישראלים רבים וחבל שלא ננקטה בשלב מוקדם יותר, אלא רק מתוך מניעים של לחץ ציבורי.