הזקן והימין: מי ממשיך כיום את דוד בן-גוריון?

בימים של מאבק לאומי קשה בטרור הערבי המתגבר, אנו נדרשים לקור רוח מדיני ולפרספקטיבה היסטורית. למרות דברי הפרשנים בתקשורת, רבים מצביעים בצדק על כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נולד היום, לא ייפתר מחר, ושלצערנו השאיפה לחסל את הציונות עודנה כאן והיא תישאר עימנו גם בזמן הקרוב. בתקופות כאלו, כתביהם ודבריהם של ראשי הציונות ומנהיגיה הם מקור לא אכזב להתמודדות עם אתגרי השעה.

לו תבקשו מישראלים המחזיקים בנטיות שמרניות למנות אחד או שניים מאבות הציונות אשר השפיע על תפיסתם הלאומית, תיווכחו לגלות כי מעטים בלבד, אם בכלל, ימנו את שמו של דוד בן-גוריון. ז׳בוטינסקי? בוודאי. בגין? אין על מה לדבר. אורי צבי גרינברג? בו יבחרו הרומנטיקנים מביניהם. אך בן-גוריון? ממתי בדיוק מזהים עצמם שמרנים עם מפא״יניקים?

לרתיעה האינטואיטיבית של הימין מבן-גוריון יש שורשים היסטוריים מוצקים, ולא בקלות יוכל שמרן יהודי בן זמננו לאמץ אל ליבו את מורשתו של ״הזקן״. כדי להיווכח בכך, די אם נמנה את שלוש הסיבות הבאות:

ראשית, ידועות לכל דעותיו השליליות של בן-גוריון על המחנה הרוויזיוניסטי, כמו גם איבתו העזה למפלגת 'חירות' ולעומד בראשה, מנהיג ״המהפך״, מנחם בגין, שבו ראה יריב מסוכן. "בלי חירות ומק"י", טבע בנחרצות הזקן וקיים. לחלקים רבים בימין גם לא קל לשכוח עד ימינו אנו את טראומת הסזון, את סיפור אלטלנה ואת המאבק רווי השנאה שנסוב על הסכם השילומים, לו התנגד בגין בכל מאודו. לכך נוסיף את העובדה שבן-גוריון סירב להעלות את עצמותיו של ז׳בוטינסקי, אותו ז׳בוטינסקי שאל כתביו פונה באורח טבעי השמרן הישראלי.

שנית, באותה המידה ידועות תפיסותיו הכלכליות-חברתיות השמאליות במובהק של בן-גוריון, שהיה אחרי הכל בן העלייה השנייה. ׳הזקן׳ סלד אמנם מן האופציה הפוליטית והכלכלית הקומוניסטית, ולא שלל את פועלו של ההון הפרטי במדינה שזה עתה קמה, אך אין זה בגדר סוד שהאטטיזם היה דרכו של בן-גוריון. באמצעות המדינה ביקש ׳הזקן׳ לא רק לכוון את הכלכלה, אלא גם ״לבנות חברה״ ו״לעצב עם״. וזאת, בל נשכח, על-ידי הענקת מקום מרכזי למעמד הפועלים (״ממעמד לעם״) שנושא דגלו היה החלוץ המגשים.

אמנם, הסוציאליזם הבן-גוריוני ביקש לשרת מטרה לאומית ולא להפך, וניתן להבין את עמדותיו לנוכח האתגרים הייחודיים וחסרי התקדים שמולם עמדה התנועה הציונית בשעתו – אתגרים שאכן הצריכו מידה מסויימת של ריכוזיות וכפייה. אולם לשמרן ישראלי בשנת 2015, המבקש לקדם את הליברליזציה הכלכלית של ישראל, יהיה קשה למצוא במה להיאחז בדבריו של בן-גוריון.

שלישית וטריוויאלית, בן-גוריון לא רק שלא זיהה את עצמו כשמרן, אלא ראה בתנועה הציונית תנועה פרוגרסיבית. יש להדגיש כי כל קביעה לפיה היה בן-גוריון שמרן או ״ימני״ היא לכל הפחות אנכרוניזם היסטורי. ברם, וזהו העיקר: אין להסיק מן ההבחנות שלעיל כי אין ביכולתינו לעמוד על עיקרים ריאליסטיים ושמרניים בהגותו של הזקן, שאותם יוכל לאמץ כיום בחפץ לב הימין הלאומי בישראל. אדרבה ואדרבה, עיון בכתביו של בן-גוריון חושף מדוע מתנער השמאל הפוסט-ציוני, הפוסט-לאומי, והרב-תרבותי ממורשתו של מקים המדינה, ומדוע תפיסתו המלאה של בן-גוריון את ״עצמאות ישראל״ קרובה בימינו לעמדות העקרוניות שבהן מחזיק הימין הלאומי.

על איזה בן-גוריון אנחנו מדברים?

בן-גוריון כתב הרבה, ובתקופות שונות. ככל אדם, כך גם הוא שינה את עמדותיו בהתאם לשינויי הנסיבות הפוליטיות והמדיניות. עמדותיו של בן-גוריון בשנות העשרים אינן כעמדותיו בשנות השישים. על כן, לפני כל התייחסות ״לדבריו״ של בן-גוריון, נדרש הכותב לנמק מדוע בחר בטקסט שבו בחר, שכן בחירה טקסטואלית שרירותית עלולה להיות בלתי משכנעת.

לכן, לו היו שואלים אותי מהו הטקסט אשר מבטא בצורה הקולעת והמלאה ביותר את תפיסתו היסודית של בן-גוריון, הייתי מצביע ללא היסוס על שתי מסות שכותרתן ״ייחוד וייעוד״ ו״נצח ישראל״, אותן כתב ׳הזקן׳ בשנות החמישים. לבחירה זו שני נימוקים מרכזיים:

האחד, מי שכתב את החיבורים הללו היה בן-גוריון ״בשיאו״; מי שכבר חווה את המאבק בספר הלבן ומי שכבר פיקד על צה״ל במהלכה של מלחמת העצמאות. יש לנו את כל הסיבות להאמין כי בשלב זה בחייו הייתה השקפתו כבר מלאה ומגובשת, יותר מזו שהחזיק בה בשנות השלושים, למשל.

השני, הטקסט מבטא את תפיסתו ההיסטורית הרחבה של בן-גוריון, להבדיל מהתייחסויותיו הנקודתיות אודות אירועי השעה, הנוטות מטבען להתיישן במהרה. שלא כקטעי יומנו, נאומיו והתבטאויותיו המפוזרות, ניכר כי במסות אלו ניסה בן-גוריון לבטא תפיסה עמוקה ושיטתית, ולהנחיל אותה להמוני ישראל. וזוהי העת לעבור ולבוחנה.

אומה לאומה – זאב

הנחתו ההיסטורית הבסיסית של בן-גוריון היא ריאליסטית לעילא, ועיקרה – מאבק: ״בתולדות העמים עד ימינו אלה ועד בכלל קיים מאבק מדיני בין האומות, ומאבק זה מתגלגל מזמן לזמן בהתמודדות פיסית בין מדינות, כלומר במאבק צבאי״. המאבק המדיני, גרס בן-גוריון, הוא מצב העניינים הטבעי בעולם, מצב שממנו לא חמק גם העם היהודי, שכעמים אחרים נתון היה במאבקים חוזרים ונשנים עם שכניו – מימי השופטים ועד מלחמת הקוממיות בשנת 1948: ״ותולדות עמנו הן תולדות מאבק-איתנים זה, והוא טרם נפסק, גם לאחר הקמת מדינת ישראל״. ואולם, עם ישראל אינו שרוי רק במאבק צבאי ומדיני, אלא גם ובעיקר – במאבק היסטורי-רעיוני, ב״מאבק אידאי״, כפי שכינה אותו בן-גוריון.

את המאבק האידאי מנהל העם היהודי לא רק עם שכניו שעמם הוא חולק גבול משותף, אלא גם עם כוחות עולמיים עזים שלא יודעים כל גבול – החל מהעולם הקתולי, דרך האידיאולוגיה המוסלמית וכלה בקומוניזם העולמי. ״אנשים נלחמים על דעותיהם לא פחות מאשר על שלטונם ורכושם״, קבע נחרצות בן-גוריון, והוסיף ש״מזמן שהאדם עמד על דעתו – לא חדל המאבק האידיאי, ובתולדות עמנו הוא תופס מקום יותר נרחב אולי מאשר בתולדות כל עם ועם. וכמעט שלא היה אף מאבק אחד בתולדותינו, מדיני או צבאי, שלא היה כרוך במאבק אידאי״. בימי קדם איימו על עצמאותו הפיסית והרעיונית של העם היהודי הציביליזציות המפוארות של מצרים ובבל, ולאחר מכן תרבויות יוון ורומי. ואולם המבחן הקשה והממושך ביותר במאבקה של האומה העברית בא עם צמיחת הנצרות, שכן זו צמחה מלב היהדות. בעת החדשה קם נחשול אידאי חדש בדמות האוניברסליזם של המהפכה הצרפתית והקומוניזם יציר המהפכה הרוסית. המסקנה הבן-גוריונית הבסיסית היא אחת: עד בוא חזון אחרית הימים, המאבק הוא חלק אינטגרלי מן הקיום היהודי, ואין להתכחש לו.

במאבק היסטורי זה עומד העם היהודי בודד בייחודו. לפי בן-גוריון, הבדידות והייחוד הם שני יסודות משלימים בהוויה ההיסטורית של העם היהודי. הננו, כך הוא כתב: ״…עם בודד, ללא אח בגולה, וללא משפחה בכל העולם. אנו בודדים בלשוננו, בדתנו, בתרבותינו, בקורותינו ובמעמדנו בעולם״. שלא כשאר העמים בעלי הזיקות הלשוניות, הדתיות וההיסטוריות – דוגמת העמים הסלאביים, הסקנדינביים, דוברי האנגלית ושכנינו הערבים – העם היהודי הוא יחידה נפרדת, עצמאית ובודדה: ״בדד. בכל הדורות, בכל הארצות. בכל הנסיבות היינו שוכנים בדד, וכך נוסיף לשכון עד סוף כל הדורות״, הייתה קביעתו. ולא רק אלא ש״זוהי העובדה המרכזית והקובעת בתולדות ישראל – בכל התקופות״. ואת הנקודה הבאה חשוב להדגיש: המאבק הפיסי והאידאי שבו שרוי העם היהודי משחר ההיסטוריה, ושאותו הוא מנהל מתוך עמדה של בדידות וייחוד, לא תם עם הקמת המדינה. אדרבה, בתנאים של קוממיות רק החריף מאבקו של העם היהודי על עצמאותו המוסרית, ועל מובן זה של עצמאות ראוי להתעכב, שכן הוא עשוי להוות את המפתח להבנת מחשבתו של בן-גוריון כולה.

לעצמאות ישראל בעיניו של בן-גוריון ישנם שני היבטים. ישנו כמובן ההיבט הפיסי והפורמלי, היינו עצמאות פוליטית-מדינית בגבולות מוכרים; ריבונות. להיבט זה היה בן-גוריון קנאי, ויעידו על כך התנגדויתיו הנחרצות לכל ויתור טריטוריאלי כאמצעי לפיוס הערבים. אך לעצמאות ישראל היה בעיניו של הזקן היבט נוסף, חשוב לא פחות, שטבעו אידאי-רעיוני. והיבט זה, לצד ההיבט הפיסי, הוא המבטא את ייחודו ומהותו של ישראל.

היבטה האידאי של הריבונות משמעה רגש זקיפות קומה, תחושת אדנות על הארץ, ועוז להכריע ללא תלות בזרים בסוגיות העם והעולם. דא עקא, שבעוד שאת עצמאותו הפיסית רכש עם ישראל במלחמת תש״ח, הרי שאת טבעו הרעיוני והאידאי של מעשה הקוממיות עליו עוד לרכוש. בהלך רוחו, כך גרס בן-גוריון, היה העם היהודי עודנו גטואי: ״אלפיים שנים של חיי תלות בנכר, ללא אחריות ממלכתית, ללא חיי עצמאות – אינן נמחקות בבת-אחת ע״י הכרזת קוממיות״, כתב. ״ההשתחררות מגלות גשמית קלה בימינו – מספיקה עליה לארץ. אך לא בנקל משתחררים מגלות נפשית, מוסרית״, הוסיף במקום אחר. עצמאות מלאה, כך הבין זאת בן-גוריון, משמעה השתחררות מאמירת "הן" אוטומטית אחר הזר, כלומר עצמאות מחשבתית: ״… ושום תלות מחשבתית ומוסרית אינה מתיישבת עם קוממיות ישראל. העצמאות לא ניתנה לחלוקה״. עברו הממלכתי-תנכ"י של העם היהודי אינו נותן לו כל סיבה להתבטל בפני אדירי-עולם ותקיפיו.

הערבים רוצים להשמידנו

ההשתחררות מהגלות הנפשית – זהו התהליך החשוב ביותר שעל עם ישראל לעבור. בן-גוריון הדגיש זאת פעם אחר פעם:

רק אנו שופטים וקובעים בעצמנו מה טוב ומה רע, ומה טוב לנו ומה רע לנו – אנו בני-חורין ועומדים ברשות עצמנו. כל מי שמקבל על עצמו מראש השיפוט של כח זר, וויתר על חירותו הפנימית ועל עצמאותו האישית … מהותו ותכנו של המאבק הרוחני של העם היהודי מאז היה לעם ועד ימינו אלה – זהו הסירוב לקבל שיפוט זר, בניגוד למצפונו גם כשמאחורי השיפוט הזר עמדו כוחות פיסיים עליונים"

״העצמאות״, אליבא דבן-גוריון, ״מקורה בלב, בנפש, ברצון העם – ורק מתוך עצמאות פנימית מגיעים לידי עצמאות חיצונית ומקיימים אותה. הצורה המסוכנת ביותר של השתעבדות- היא השתעבדות הרוח, המחשבה״. ומכאן זה מובן מאליו ש״… קביעת דרכנו בהווה ובעתיד, ביחסי פנים וביחסי חוץ, בשאלות ההווה ובשאלות העתיד – (תהיה) מתוך חירות גמורה ומלאה, לפי רצוננו, צרכינו, נסיבות חיינו, מאויינו וחזוננו, ללא כל תלות בשום מרות חיצונית, זרה, גדולה או קטנה״.

ועוד הוסיף בן-גוריון:

העם היהודי הנאמן לעצמו, לא יקבל מרות מוסרית ורעיונית של כוח זר ׳עולמי׳, ולא ירכין ראשו בשאלות חברה, מדע, רוח ותרבות, ובערכי חירות ושוויון וצדק ושלום בפני אלה שמינו עצמם בכוח שלטונם ובכוחם הצבאי או תוקפם הכלכלי לשופטים רמים של האנושות"

וזאת גם אם יימשכו אחרי המעצמות אי-אלו חוגים חסרי זקיפות קומה בישראל. כלומר כל אותם החוגים המתבטלים ומתרפסים בפני הגויים: ״…בכל אותם החוגים של העם היהודי שאין להם כבוד עצמי ואמונה מספיקה בעמם״.

מובן כי אין להבין את התעקשותו של בן-גוריון לעצמאות מחשבתית כקריאה להתבדלות. ״מכל מלמדינו נשכיל״, כתב ומיד סייג, ״אבל נשמור על עצמאותנו, לא נתבדל ולא נתבודד; נקיים זיקתנו לעולם הגדול; זיקה אבל לא קבלת מרות חיצונית, לא השתעבדות באיזו צורה שהיא״. גם אין משמעה של עצמאות מחשבתית זו נייטרליות בענייני העולם. אדרבה, בן-גוריון – ברומזו למשטר הסובייטי אשר כלא את יהודיו – הבהיר כי ההתנגדות לטוטליטריות היא צורך חיוני של מדינת ישראל, שכן ״הפעלת היהדות למען בניינה של מדינת ישראל, הגנתה וביצורה תיתכן רק במדינות שאינן כפופות למשטר טוטליטרי… (משטר זה) הוא גזר דין של מוות על היהדות באותה ארץ… כל יהודי בישראל העונה אמן על משטר זה – ויהא הנימוק שלו אשר יהיה – נותן יד לגוזרי כליה על ישראל, העם והמדינה גם יחד״.

גם אין לחשוב כי גיבוש העצמאות שבנפש משמעה כפירה בחשיבותו של הכח הפיסי. ״היינו פוסלים ההיסטוריה היהודית מימי יהושע בן-נון ועד צה״ל״, הבהיר את עצמו בן-גוריון, ״אילו היינו מבטלים ערכו של השימוש בכוח הפיסי״. ההיסטוריה הצבאית היהודית, כתב בן-גוריון במקום אחר, ״ימיה כימי העם היהודי, ומונה כארבעת אלפים שנה״. ממלחמתו של ישראל בעמלק ועד מלחמותיו בכנעני ובאמורי, במואב ובאדום. הכוח הפיסי חשוב במיוחד כיום, שכן רצונם של הערבים, ובכך היה בן-גוריון משוכנע, הוא למחות את מדינת ישראל מעל מפת העולם ולעקור את היישוב היהודי מן השורש: ״הם רוצים, במלים פשוטות, לכלותנו ולהשמידנו״, כתב. ואת דעה זו לא שינה עד סוף חייו.

לשחרר את הגלויות המתקבצות בישראל מהלך הרוח הנפשי-גלותי, ופיתוחו של רגש עצמאות יהודי ממלכתי בקרבם היה האתגר המרכזי, לצד יישוב הארץ, שבפניו עמד בן-גוריון. "לא היה דבר שהעם היהודי נכסף לו במשך מאות שנים כמדינה יהודית", מצוטט 'הזקן' בביוגרפיה אודותיו שהוציאה זה עתה ההיסטוריונית אניטה שפירא, ו"לא היה דבר שהעם היהודי לא היה מוכשר לו – כמדינה יהודית". העם היהודי היה לקוי בחושו הממלכתי, ולשם פיתוח רגש של עצמאות נפשית והתרגלות לקיומה של ריבונות יהודית, צריך היה לדעתו של בן-גוריון להילחם בשסעים המפרידים בעם, ובראש ובראשונה בעדתיות ובסקטוריאליזם: ״אף בארץ אחת אי אפשר היה למצוא מכלול מנומר ומגוון של עדות, תרבויות, ארגונים ומפלגות, אמונות ודעות, אידיאולוגיות ואוריינטציות בינלאומיות מתרוצצות, אינטרסים וניגודים חברתיים וכלכליים, כפי שהיה ביישוב הארצישראלי״; הוא עמד על כך שיש להתעמת עם היעדרם של חושים והרגלים ממלכתיים בעם היהודי, לחתור ליצירתו של מינימום לאומי, ולהרבות האחדות בעם: ״אם אהבת-ישראל תגבר בתוכנו על כל נטיה אחרת ונפעיל מלוא יכולתנו החלוצית – יכול נוכל״, קבע הזקן. חמתו של בן-גוריון בערה בו על הסיעות הקטנות ועל המגזרים שדואגים לעצמם על חשבון הכלל: ״סיעות קטנות – … אי-אפשר שישאו כראוי באחריות ממלכתית וילמדו להעדיף ענייני הכלל על ענייני הסיעה״.

רק כאשר מבינים את החשיבות שייחס בן-גוריון להשתחררות מהגלות הנפשית וליצירתו של עם עצמאי בנפשו, מקבל "כור ההיתוך" הידוע בימינו לשמצה משמעות הגיונית. אמנם, בן-גוריון הקצה מקום מרכזי לצה״ל בגיבושו של זה (״שומה על צבאנו להיות גם כוח חלוצי, מחנך, בונה-עם וגואל שממה״), אך זוהי טעות – שעיקרה בקריאה שטחית של בן-גוריון – לחשוב שבכך מתמצה קו מחשבתו, שכן הוא סבר שסוד כושרה ויציבותה של המדינה אינו טמון דווקא במסגרתה החיצונית ובכוח הכפיה שעומד לרשותה, ״אלא בחושים הממלכתיים הנטועים בעם; באחריות הממלכתית המפעמת בלב האזרחים; בדבק הפנימי המלכד אותם…בקיצור בכושר הממלכתי של העם״.

הימין ממשיך את בן-גוריון?

לעיל הראתי כי בבסיס מחשבתו של בן-גוריון מונחת התפיסה לפיה מאבק מדיני ואידאי הוא מצבו הטבעי של העולם ככלל, ושל עם ישראל בפרט. וכי טבעי הוא  היותו של ישראל בודד בייחודו, נלחם בכל האמצעים העומדים לרשותו על עצמאותו מפני שלטון זרים. כמו כן, טענתי שבן-גוריון הבדיל בין עצמאות פיסית לעצמאות נפשית. בעוד שאת הראשונה רכש ישראל במלחמת העצמאות, הרי העצמאות הנפשית עודנה חסרה ליהודים, כך סבר בן-גוריון. על כן, ההשתחררות מהגלות הנפשית לצד השמירה הקנאית על העצמאות הפיסית – זהו התהליך החשוב ביותר שעל עם ישראל לעבור. והוא לא יוכל לעבור אותו אלמלא יתפתח בקרבו רגש לאומי-ממלכתי הרואה את טובת הכלל כעליונה על טובת הסיעה או העדה.

לאור כל זאת, נקל הוא לראות שבימינו, קרוב יותר למאפיינים הללו הימין הלאומי מאשר השמאל הפוסט-ציוני והרב-תרבותי. למעשה, האחרון לא מחזיק ולו באחד מהם. כך, למשל, מתכחש השמאל לטבעה המלחמתי של המערכת הבינלאומית, בה הוא מזהה רק עוול, קיפוח וחוסר רציונליות. באותו האופן, מבקש השמאל לטשטש את ייחודו של עם ישראל (ונזכיר כדוגמה ידועה לשמצה את ספריו של שלמה זנד, שכאחרים באותו המחנה סבור שעם ישראל וארץ ישראל הם בגדר ׳המצאה׳), ואת ערכו המדיני של התנ״ך – שבו ראו כל אבות הציונות ובראש ובראשונה בן-גוריון כקושאן על הארץ.

בנוסף, שלא כבן-גוריון שמנע כל פגיעה שהיא בעצמאותה הפיסית של ישראל, זאת כאשר עמד מול לחץ בינלאומי גדול יותר מזה שאנו יכולים כיום להעלות בדעתנו, מוכן השמאל לקצץ בריבונות הפיסית עוד בטרם נכנס לחדר המשא-ומתן. ומה בגדר העצמאות הנפשית שחסרה לעם ישראל והדירה שינה מעיניו של ׳הזקן׳? ובכן, בנקודה זו, יותר אולי מבכל נקודה אחרת, סטה השמאל מדרכו של בן-גוריון. רגש אדנות, זקיפות קומה לאומית, דחיית שיפוטו של כח זר מתוך הערכה עצמית של טובת האינטרסים שלנו – כל אלה ועוד מוקעים בקרב החוגים הפרוגרסיביים והפוסט-לאומיים בשיטתיות כ״תפיסות אתנוצנטריות״ ושוביניסטיות.

לבסוף, ברור לכל כי גורמים בשמאל אינם פועלים לאחדות העם ולטיפוח רגש לאומי המעמיד את טובת הכלל על פני טובת הסיעה, המעמד או העדה. אדרבה, הם עסוקים בטיפוח מלחמת עדות, תרבויות ומינים. בעוד שהזקן דיבר על אהבת ישראל ואחדותו, הרי שהשמאל מדבר בשמן של סיעות – מזרחים, ערבים או פועלים – הרואות בכל נטייה לאחדות אקט כוחני ומדכא.

נראה אפוא שהימין הלאומי הוא היורש הנאמן ביותר שיש לבן-גוריון בימינו. בהכרתו כי מאבקי היהודים בעמים טרם תמו, בהתעקשותו לשמר את עצמאותה הפיסית והרוחנית של ישראל, ובהדגישו את אחדות העם, אהבת ישראל והתנ״ך – קרוב יותר הימין לדור המייסדים בכלל, ולבן-גוריון בפרט.