שני עשורים של הסתה, חמאס ואל-אקצא

בימים אלה עולה הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית לכותרות, ולא בפעם הראשונה. רק מעל גבי אתר זה כבר נחשף בעבר (ראו כאן, כאן וכאן) כיצד בנתה התנועה תשתית אנושית ופיננסית, באמצעותה היא מחזקת באופן לא חוקי את ההתפשטות הבדואית בנגב כבר כעשור. המימון, רק נזכיר, מגיע בין השאר גם מעמותה המסונפת לארגון ה-IHH שהביא לנו את משט המרמרה הידוע לשמצה.

עתה, בעקבות האירועים האחרונים, ראש הממשלה הורה לגבש תשתית ראייתית כדי להוציא את התנועה מחוץ לחוק, אך בינתיים הפגנות בראשות מנהיגה השיח' ראאד סלאח עדיין מתקיימות באום אל-פאחם ובמקומות שונים ברחבי המגזר הערבי באין מפריע.

כיצד הפכה תנועה זו למוקד הסתה וליבוי אנטי-ישראלי ואנטי-יהודי? מהי האידיאולוגיה שלה? כיצד היא פועלת, ובשם מי? התשובות שיעלו במהלך הסקירה הבאה מעלות שאלה אף יותר קשה: כיצד, למרות הכל, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית עדיין פועל בחופשיות ברחבי הארץ?

כדי לענות על שאלות אלו ולרדת לעומק הדברים, יש להכיר קודם את ההקשר הכללי, המהווה חלק בלתי נפרד מאופיה של התנועה האסלאמית – הלוא הוא הפונדמנטליזם האסלאמי.

כידוע, מדובר בתנועה חובקת עולם שרואה את עצם קיומה של ישראל כקרב קיומי בין אסלאם ליהדות. בעיה זו הפכה עוד יותר מורכבת בשנים האחרונות, בשל ההאצלה של קדושה לפלסטין ולירושלים. רבים וטובים כבר עמדו על כך שעל-פי התיאולוגיה האסלאמית החדשה, המשרתת את המאבק באויב הציוני, הערבים אינם רשאים לוותר ולו על סנטימטר מפלסטין, לא כל שכן לקבל ישות זרה בקרבם.

במקביל מתרחשת גם אסלאמיזציה של הגאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ-ישראל: במאמץ לספק מסגרת שבתוכה אפשר לטפל במציאות הפוליטית המודרנית, המגולמת בכיבוש פלסטין בידי היהודים, הפונדמנטליסטים המציאו מחדש את ההיסטוריה של ארץ-ישראל. הם משכתבים אותה ומציגים את האסלאם במרכז האירועים שהתרחשו במזרח-התיכון בתקופה העתיקה, תוך הכחשת קיום כל זיקה יהודית לארץ ישראל ולהר הבית. הרוויזיוניזם שלהם מכוון לשכנע את העולם כי הערבים הם תושביו הקדומים של המזרח-התיכון, עוד לפני העברים, ולכן הם היורשים האמיתיים של העמים העתיקים. המסקנה הנובעת מתוך עיקרון דתי זה היא שלעם אחר אין כל זכות היסטורית על האזור.

במסגרת השקפת עולם זו, ודאי שאין כל מקום לפשרות. ויתורים טריטוריאליים, נדיבים ככל שיהיו, אינם יכולים לפתור סכסוך זה.

האסלאם הוא הפיתרון

צמיחת התנועה האסלאמית בקרב ערביי ישראל קשורה בגל האסלאמיסטי ששטף את המזרח-התיכון בסוף שנות ה-70, וקיבל תנופה ועידוד בעקבות הפיכת ח'ומייני באיראן ב-1979. בתקופה זו הלכה והתרחבה בקרב ערביי ישראל, בייחוד בקרב הצעירים שבהם, תופעה של חזרה אל חיק האסלאם. סיסמתו של חסן אל-בנא, מייסד 'האחים המוסלמים', "האסלאם הוא הפתרון", נקלטה היטב בקרב חוגים שונים של ערביי ישראל, בייחוד ב"משולש", שכל אוכלוסייתו מוסלמית-סונית. גם חוגים אסלאמיים ביו"ש השפיעו על החזרה לחיק הדת.

המבנה של התנועה האסלאמית בישראל, בדומה לאידאולוגיה, מבוסס גם על זה של "האחים המוסלמים". המנגנון המרכזי הוא הדעווה (הטפה) והוא נחלק ל"אוסרות" (קבוצות, תאים בסיסיים) סגורות ופתוחות. התאים הפתוחים קולטים את כלל המבקשים להצטרף כחברים לתנועה ואילו התאים הסגורים שמורים לחברים ותיקים ונאמנים, המסומנים כבעלי פוטנציאל להימנות על מנהיגי התנועה. התפיסה, שעליה נשען הצורך בתאים הסודיים, לקוחה ממשנתו של מייסד "האחים המוסלמים", שקבע כי ההטפה גלויה והארגון סודי.

פרט פחות מוכר מתולדותיה של התנועה התרחש ב-1979. באותה שנה, הרוח החיה בתנועה האסלאמית ומי שהיה מנהיגה הרוחני, השיח' עבדאללה נימר דרוויש מכפר קאסם, ארגן עשרות חוזרים בתשובה במסגרת מחתרתית, שנקראה "אוסרת אל-ג'יהאד", כאשר מטרת הקבוצה הייתה לכונן "מדינה ערבית אסלאמית בפלסטין". חבריה ארגנו נשק, שרפו שדות ורצחו באום-אל-פחם ערבי, שנחשד בידם בשיתוף פעולה עם ישראל. המפקד הצבאי של הקבוצה היה פריד אבו מוח מבאקה אל-גרביה. במרץ 1981 ההתארגנות נחשפה, אנשי הקבוצה נעצרו ונשפטו לתקופות מאסר שונות.

בצאתו מן הכלא, השיח' דרוויש הפיק לקחים מהעבר והגיע למסקנה כי החלטתו לארגן מחתרת לשם קיום מצוות הג'יהאד נגד ישראל לא הייתה שקולה וחסרת סיכויים מול עוצמתה של המדינה. הוא קבע כי להבא התנועה האסלאמית תעסוק בפעילות חוקית, שבמרכזה הטפה וחינוך אסלאמיים ופיתוח של שירותי בריאות וסעד ורווחה לציבור הערבי, שיטה המאפיינת את פעילות 'האחים המוסלמים', הקרויה גם "דעווה" – הכשרת הלבבות.

התנועה האסלאמית הקימה בשנות ה-80 של המאה ה-20 מערכת שירותים חלופית לזו של מערכת השלטון במסגרת חתירה לבסס משק אוטרקי, והרחיבה אותו בשנות ה-90. באמצעות עמותות, ולאחר מכן חברות, הוקמו גני ילדים, בתי-ספר, מרפאות ושירותי רווחה, הניתנים במחיר סמלי. התנועה בנתה מסגדים רבים, ששימשו כמקומות מפגש, שבהם האידאולוגיה הונחלה למצטרפים החדשים, מועדוני ספורט ואפילו ליגת כדורגל אסלאמית. המימון לכל הפעילות בא ממדינות שונות במפרץ, וגם מארגונים אסלאמיים הפועלים באירופה ובארה"ב.

ב-1983 התנועה התמודדה לראשונה בבחירות לרשויות המקומיות וכבשה את הראשות בשתי מועצות. בבחירות ב-1989 היא השיגה הצלחה בשש רשויות מקומיות, ובהן עיריית אום אל-פחם.

במקביל, שני העיתונים הרשמיים של התנועה, 'אל-סראט' ו'סאות אל-חאק ואל-חוריה', למדו לנצל את הפתיחוּת ואת האתוס הדמוקרטי של ישראל, כדי לתקוף אותה ולהסית נגדה ואף להאשים את המדינה ואת היהודים במעשי אכזריות נוראיים. עיתונים אלה נותנים ביטוי מלא לכל המרכיבים של הדוקטרינה של 'האחים המוסלמים': החזון של מדינת-על אסלאמית, הקרבה למען אללה, ההתחייבות להתמדה והעיקרון של הג'יהאד. הם מפרסמים, לעיתים קרובות, האשמות אנטישמיות חמורות על יהודים ועל מדינת ישראל, מעלים ספקות באשר ליכולת קיומה של ישראל, שוללים את חוקיותה, מטיפים לצורכם לקבל בחזרה את פלסטין כולה, ולעתים אף מנבאים את חורבנה של מדינת ישראל.

פיצול אידיאולוגי

אך מראשית קיומה היו בתנועה האסלאמית חילוקי דעות באשר ליחסה למדינת ישראל, ולגבי אופן פעילותה בה. הוויכוח התחדד כאשר על סדר היום הועלתה השאלה האם ראוי ורצוי להשתתף בבחירות לכנסת. התהליך המדיני, שכלל את ועידת מדריד (אוקטובר 1991) ואת הסכם אוסלו (ספטמבר 1993), הוסיף על המחלוקת, משום שהאירועים האלה סימנו את תחילתו של הקרע העמוק בין הנהגת אש"ף לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי.

על רק חילוקי דעות אלה בתנועה האסלאמית, התגבשו שני מחנות: האחד, פרגמטי, בראשותו של השיח' עבדאללה דרוויש, שגורס, כי לתנועה האסלאמית אין ברירה אלא להשתלב בחיים הפוליטיים במדינת ישראל ואף להשתתף בבחירות לכנסת, זאת במקביל להמשך פעילות ההטפה האסלאמית וכל הפעילויות האחרות של התנועה. דרוויש תמך גם בהסדר מדיני בין ישראל ואש"ף וזכה לתמיכת ערפאת והזרם המרכזי באש"ף. זרם זה נקרא "הפלג הדרומי" של התנועה האסלאמית.

לעומת זאת, המחנה השני, "הפלג הצפוני" הרדיקלי והבדלני בראשותם של השיח' ראא'ד סלאח וסגנו כמאל ח'טיב, מנהיג התנועה בגליל ותושב כפר כנא, דוגל בבדלנות דתית-תרבותית וחברתית של ערביי ישראל. לטענתם, אין כל סיבה שהתנועה האסלאמית לא תשתתף בבחירות לרשויות המקומיות, כי היא משרתת בכך את חבריה הערבים על-פי דרכה והבנתה.

הזרם הרדיקלי שואף לצמצם את השתתפות המוסלמים במערכת המדינה למינימום ההכרחי, על-פי האינטרסים של הקהילה המוסלמית, ולהפחית, ככל האפשר, את התלות במוסדות המדינה. בעיניו, העיקרון המנחה הוא שהארץ כולה "וקף אסלאמי". למרות שכל פלגי התנועה גינו בעבר פעולות הטרור והדגישו שכל פעולותיהם נעשות במסגרת החוק, דברי הזרם הרדיקלי בעניין זה שוב נקיים משניות ומערפול, בעיקר בנוגע לעמדה כלפי פעולותיהם של הארגונים הפלסטיניים.

הפלג הצפוני אינו מסתיר את העובדה שהוא אינו מכיר במדינת ישראל ולפיכך סירב להשתלב בתהליך הפוליטי עם כלל המגזר הערבי. לגישה זו ולחתירתו לבדלנות מבחינות דתית-תרבותית וחברתית של המגזר הערבי יש השפעה שלילית על המשך מגמת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל. מטרת הפלג הקיצוני היא הקמת מדינת הלכה אסלאמית (על-פי חוקי השריעה); המבנה ושיטת הפעולה שלו מעוררים בעיות נוספות, המחייבות גם את השלטונות וגם את הציבור הערבי. הפילוג הסופי בין הפלגים התרחש בשנת 1996, על רקע ניסיונו של דרוויש לגשר בין חמאס למדינת ישראל.

משום שהתנועה ינקה את האידיאולוגיה שלה מעולם המושגים והסמלים של האסלאם, היה לה פוטנציאל גיוס עממי נרחב, והוא אכן התחזק מאוד בשנות התשעים. למרות שנאמני התנועה הצהירו שהם מכירים במדינת ישראל, פועלים במסגרתה ומצייתים לחוקיה, עם זאת, במישור התודעתי, היה להם קשה להפריד לחלוטין בין מערכת האמונות שלהם לבין אלה של תנועות האסלאם הרדיקלי, הנפוצות כיום בכל ארצות האסלאם. דוברי התנועה, ובעיקר אנשי הפלג הרדיקלי יותר מתוכם, הסבירו כי הם מתקשים לקבל מדינה המוגדרת כיהודית.

בפלג הרדיקלי של התנועה האסלאמית ניכרות מגמות של התבדלות הנוגעות למגזר הערבי תחת זרם האסלאם. הביטוי של פעילות התנועה הוא בתרומות לנפגעי העימות עם ישראל, ניסיונות תיווך בין חמאס לרשות הפלסטינית, שיפוץ מסגד אל-אקצא והבאת צעירים לירושלים, תוך שבועה "לשחרר את אל-אקצא מידי הכופרים" כמגמה חברתית ואינדוקטרינציה פוליטית. כך, רבים מערביי ישראל שהושפעו מהתעוררות האסלאם במזרח-התיכון ובעולם, הקצינו את עמדותיהם כלפי המדינה וכלפי הציבור היהודי.

אל-אקצא בסכנה

בדברי התנועה ובפעולותיה לא חסרו אלמנטים שיצרו חיכוך עם החברה היהודית ועם רשויות המדינה. בנאומים שנישאו באספות התנועה ובמאמרים שפורסמו בביטאוניה (בעיקר ב"סוות אל-חק ואל-חוריה" של הזרם הרדיקלי) הופיעו, בצורות שונות, דברי אהדה לארגונים אסלאמיסטיים, שהם אויביה של ישראל – בעיקר לארגון החיזבאללה ולארגונו של אוסאמה בן-לאדן, אל-קאעידה. נמתחה ביקורת חריפה על משטרים ערביים הפועלים לדיכוי ארגוני הטרור האסלאמיסטיים. דברי שבח הורעפו על השוהדא, על כל המשתמע ממושג זה. בנוסף, התנועה פעלה למען האסירים הביטחוניים בישראל והעלתה אותם על נס כ"אסירי מצפון".

לאחר הפיצול שחל בשורות התנועה האסלאמית, ראא'ד סלאח אימץ קו לוחמני ותוקפני נגד מדינת ישראל. הדבר התבטא בסדרת מאמרים ארוכה בביטאוני התנועה, והצהרות שכללו התקפה בוטה על הממסד היהודי ועל הציונות. הנושאים המרכזיים שאליהם הוא התייחס הם ייחוס כוונות זדון לשלטונות הישראליים, שמתכננים להרוס את המסגדים בהר הבית; הוקעת הממסד הישראלי – משרדי הממשלה, ראשי המדינה, זרועות הביטחון; האשמת השלטון כי באמתחתו תכנית לייהד את ירושלים ולבצע טיהור אתני לתושביה הערביים; טענות על כוונה להפקיע קרקעות, השייכות לערבים; ועוד. במקביל, השיח', כמו גם בכירים אחרים בפלג, העבירו מסרים לאומיים לצאן מרעיתו מקרב המוסלמים אזרחי ישראל, שבהם קראו לפעול למימוש זכות השיבה ולסייע לאסירים ביטחוניים מקרב הפלסטיניים.

במהלך השנים, התנועה האסלאמית ניתבה את פעילותה לכמה ערוצי מחאה: הראשון נכלל תחת הכותרת של סוגיות במחלוקת בין המוסלמים לבין הרשויות. מחלוקות אלה החריפו במרוצת השנים וככל שהמודעות העצמית של הקהילה המוסלמית גברה, פעילותה בנושא הייתה מאורגנת יותר.

אך יותר מכך, התנועה האסלאמית, על שני פלגיה, נטלה על עצמה את הובלת המאבק להחזרת המקומות הקדושים לאסלאם, בכלל זה בתי קברות ומסגדים נטושים שחרבו. פעילות זו נעשתה גם בערים מעורבות ואפילו בערים בעלות צביון חיים יהודי מובהק (למשל, טבריה). פעילי התנועה מיפו אתרים ברחבי הארץ וניסו בדרכים משפטיות להפסיק את בנייתם של מיזמים ציבוריים, בטענה כי מדובר בנכסי ההקדש האסלאמי (וקף). פעילות זו יצרה לא אחת חיכוכים, לעיתים אלימים, בין מוסלמים ליהודים ולרשויות המדינה במקומות שונים ברחבי הארץ. דוגמאות מייצגות לכך במהלך שנות ה-90 היו בטבריה (מסגד אל-בחר), בחוף הבונים (מדרום לחיפה) ובקיסריה.

וישנו כמובן הדובדבן שבקצפת: הר הבית. סוגיית מסגד אל-אקצא ניתבה את התנועה, בדגש על הפלג הצפוני, לכיוון של הקצנה. ליבת הפעילות מוגדרת כ"הגנה על ירושלים ועל מסגד אל-אקצא מפני תהליכי 'ייהודם' עמדה באופן מסורתי בלב הפעילות של התנועה האסלאמית, וסלאח בראשה".

בשנים האחרונות הרחיב הפלג הצפוני את עיסוקו האידאולוגי והפוליטי אל העניין הפלסטיני כולו – למאבקי הרשות הפלסטינית והחמאס, לזכות השיבה, למשא-ומתן עם ישראל ועוד. כל זאת, תוך אימוץ תפיסתה של תנועת החמאס ותמיכה גלויה בה (על כך נרחיב בהמשך). אולם הרחבת העיסוק האידאולוגי והפוליטי של התנועה לא גרעה מפעילות בנושא הר הבית, וצלאח עודנו נחשב למי שעומד בראש המערכה.

"לא מספיק להסכים על כך שירושלים ואל-אקצא הם אחד מעקרונות העניין הפלסטיני", כתב סלאח במאמרו "העניין הפלסטיני בסכנה", שהתפרסם בבטאון סוות אל-חק ואל-חוריה, "אלא יש להסכים על נקיטת כל האמצעים להגנה על אל-קדס [ירושלים] ואל-אקצא ולעמידה מול הכיבוש הישראלי, הפועל בעקשנות לייהוד אל-קדס ובניית בית מקדש כוזב על הריסות אל-אקצא, וזאת עד שהכיבוש ישראלי יסתלק, בקרוב, מאל-קדס ומאל-אקצא".

קו הפעילות שהפלג הצפוני של התנא"ס הוביל בסוגיה זו הוא תקיף, בוטה ואלים יותר מאשר בכל תחום אחר, שבו הפלג עסק עד היום. אנשי הפלג הצפוני הסלימו את המאבק, התסיסו ומתסיסים את הציבור, והנהיגו אקטיביזם מבצעי. כך למשל פעילות המוראביטון והמוראביטאת, שמתסיסים ומפריעים את השקט על הר הבית, הוזכרו לא פעם כמי שמקבלים תשלום מהתנועה האסלאמית. ההיגיון שמדריך אותם הוא הצורך לרתום את הקהילה המוסלמית בישראל להתגייס להגנה על הר-הבית מפני מה שהם כינו "מזימות השלטונות להרוס את המסגדים". בשלב הבא, התכנית הייתה לגייס להגנה גם את הפלסטינים ב"שטחים" ולאחר מכן את העולם המוסלמי והערבי.

תחום פעילות זה יצר לא אחת מתיחות רבה בהר-הבית ובסביבתו. בחלק מן המקרים, דבריהם של ראשי הפלג היוו זרז ישיר להתססת המגזר הערבי ולהסתתו נגד השלטונות. שיאה של פעילות זו בא לידי ביטוי בעצרת שנתית, שכותרתה "אל-אקצא בסכנה", הנערכת ברציפות מאז שנת 1996 באום-אל-פחם. בעצרת זו ראשי הפלג נושאים מדי שנה דברי הסתה נגד ראשי המדינה, הציונות היהודית וגורמים לשלהוב יצרים אצל המוני המתקהלים.

דבריו המשלהבים של סלאח נופלים על אוזן קשבת גם בתנועת חמאס. כך למשל כתב בעל טור באתר החמאס, עז אל-דין, החי בשטחי יו"ש:

השיח' היקר שלנו, ראא'ד סאלח: אתה המנהיג של התנועה האסלאמית בפלסטין. אינני אומר המנהיג של התנועה האסלאמית בפנים [שטחי 48'], אלא בפלסטין – כל פלסטין. הזקנים והצעירים של התנועה בעזה אוהבים את האביר החוצה את גלי הים כדי לבקרם ולחבקם. צעירי התנועה בגדה צופים בשיח' הגיבור העומד בראש השורה ומגייס נערים וגברים ומובלים במערכה להגנה על אל-אקצא. אין ספק שאחינו מחוץ [לפלסטין], ביחד עם כל המוסלמים שמכירים את תפקידך וכוחך, זוכרים את מעשיך למען אל-אקצא ולמען פלסטין… אתה זה שנלחם בהם בעיקשות שאינה ראויה אלא לגיבורים כמוך שהם חלק ממורשת האבות של האומה… ההיסטוריה תספר – ואף תכתוב בגאווה ופאר – שהחלוץ סלאח היה החלוץ של סלאח אל-דין, שהכין את בואו ובישר על הגעתו, ופעל לחנך את דור הניצחון והכיבושים, הדור של סלאח אל-דין.

דברי השבח ממשיכים וממשיכים, ונחתמים בכינוי לסלאח: "השומר של אל-אקצא, המדליק את מנורותיו בשמן ובדם". אך הקשרים בין התנועה האסלאמית – הפלג הצפוני לתנועת החמאס נמשכים הרבה מעבר לעניין אל-אקצא.

"ירושלים תהיה בירתה של הח'ליפות": נאום של ראא'ד סלאח

אסמאעיל הניה על סלאח: "נושא הכבוד של העם הפלסטיני"

הגורם שהביא את התנועה האסלאמית, או לפחות את הפלג המיליטנטי שלה, לתרום לתהליכי רדיקליזציה במגזר הערבי היו קשריה הרעיוניים ולא פעם גם המעשיים, עם זרמי האסלאמיזם במרחב הגאוגרפי.

אולי הגורם הבעייתי ביותר, מבחינת תקינות היחסים בין התנועה האסלאמית לבין המדינה, היה הקשר המתמשך של התנועה לארגון חמאס (הכוונה לזה שהיה ידוע עד אירועי אוקטובר 2000). פעילי התנועה התגאו לא פעם בהישגי החמאס, ניהלו קשרים עם הארגון בשטחים ואף התערבו בפוליטיקה של יחסיו עם הרשות הפלסטינית.

שעה שהפלג הפרגמטי בחר לפעול כמתווך בחיפוש אחר פשרה בין החמאס לרשות הפלסטינית, אנשי הפלג הרדיקלי צידדו בחמאס נגד מדיניותו של ערפאת. האחרונים, כמו אנשי החמאס, ביקרו את ההסכמים שהרשות חתמה עם ישראל או עליהם נשאה ונתנה עמה, והאשימו אותה בפייסנות. הם נתנו במה בביטאונם לאנשי חמאס בולטים והפגישות עם מנהיגי הארגון נערכו בחוץ לארץ. בימי האינתיפאדה הראשונה התנועה האסלאמית החלה לפעול בהיקף רחב להזרמת סיוע של ביגוד, מזון וכספים לשטחים בכלל ולחמאס בפרט. התנועה סייעה ליתומים, למשפחות פגועות, לנזקקים לאשפוז ולנכים, וכפי שהתברר, רבים מהנעזרים היו אנשי חמאס ומשפחותיהם. ביולי 1995 המשטרה סגרה את משרדיה של ועדת הסיוע של התנועה והחרימה מסמכים וציוד. זה היה ביטוי נוסף לתהליך, אשר ניתב את ההתעוררות הדתית בקהילה האסלאמית בישראל לרדיקליזציה פוליטית.

בראיון לאתר אסלאם און-ליין (Islamonline) תאר ראא'ד סלאח את הרחבת פעילותה של התנועה האסלאמית:

לתנועה האסלאמית ולהנהגתה היה תפקיד בולט בעניין אל-קדס ומסגד אל-אקצא הכבושים. [תפקיד זה] החל להתרחב מהרמה המקומית לרמה הפלסטינית הכללית, ומשם לרמה העולמית, [בעיקר] סביב עניין אל-קדס ומסגד אל-אקצא הכבושים. [העיסוק בהם] פתח לתנועה את הדלתות ליצירת קשרים בינ"ל בכל העניינים שהיא מרבה לעסוק בהם.

באותו ראיון, סלאח דיבר על הצורך הדוחק במעורבות למען העניין הפלסטיני, וקרא לאש"ף להודות בכישלון המשא-ומתן עם ישראל:

העניין הפלסטיני נמצא כעת במצב של נסיגה, שאם תימשך היא לא תבשר טובות. לכן הוא זקוק לכל אדם כן הפועל להוציאו מהמצוקה הנוכחית, ולכל רעיון שאפתני אמיתי שידחוף אותו קדימה לעבר הגשמת הזכות הפלסטינית ויסייע לכל עקרונות העניין הפלסטיני. אינני חושב שאני האדם המסוגל להגשים זאת, אבל אני שואף לקחת חלק במאמץ הקולקטיבי הדרוש כעת, במטרה לאחות את השברים הפלסטיניים הפנימיים וללכד את ההנהגה הפלסטינית עם הפלגים הפלסטיניים ועם הציבור הפלסטיני…

אנו זקוקים היום לכך שההנהגה הפלסטינית, שבחרה בעצמה את אופציית המשא-ומתן, תאמר גלויות ובאומץ שהוא היה אשליה ושהוא נמשך מעל עשרים שנה וגרם רק לנסיגת העניין הפלסטיני… ושיש לשוב לחשיבה קולקטיבית ולחזון קולקטיבי שיחברו בין ההנהגה, הפלגים, הציבור הפלסטיני והמוסדות השונים.

סלאח טען כי משמעותו של הסכם אוסלו הוא ביטול זכות השיבה. הוא הביא לתוצאות טראגיות לגבי ירושלים ולהכנות הישראליות לקראת גירוש הפלסטינים משטחי 1948, שהם ערביי ישראל. לדבריו, המהלכים הישראליים נגד הפלסטינים בשטחי 48, כגון עיקול אדמות והריסת בתים הם "הקדמות לגירוש".

בעוד שצלאח מתח ביקורת עדינה על חידוש כהונתו של עבאס כיו"ר הרשות, עורך ביטאון התנועה האסלאמית חאמד אגבאריה, תקף אותו בגלוי. בתגובה לדבריו כביכול של עבאס במפגש עם נציגי הלובי היהודי בארה"ב, כי הוא אינו מכחיש את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל,  אגבאריה כתב: "[עבאס] איננו נשיא של העם הפלסטיני, אף לא של חלק ממנו. לכל היותר הוא יו"ר של רשות אומללה, שכהונתו בה תמה מזמן, אך הוא עדיין 'תלוי' בה בחבל [שמשתלשל] מהממסד הישראלי, מאמריקה ומכמה משטרים ערביים. ולכן, אין לעבאס זכות לדבר בשם העם הפלסטיני על זכויותיהם של אחרים על פלסטין, במיוחד לאחר שכשל עד כה בניסיונו להסיר [ולו] מחסום צבאי קטן בכניסה לרמאללה, לא כל שכן להגשים זכות כלשהי מזכויותיו של העם שהוא טוען לייצגו".

דוגמת עבר נוספת לקשר ההדוק בין ראא'ד צלאח לבין החמאס היא תגובתה של החמאס לדבר מאסרו של סלאח באשמת תקיפת שוטר ישראלי. סוכנות הידיעות המקורבת לחמאס הקדישה מדור מיוחד לנושא זה באתר האינטרנט שלה, ובו פרסמה דברי גינוי של בכירים בתנועה למאסר ומאמרים המשבחים את סלאח. כך למשל, ראש ממשלת החמאס, אסמאעיל הניה, תיאר את צלאח כ"מי שנושא את הכבוד של העם הפלסטיני, של האומה [הערבית] והאומה [האסלאמית] ושל אל-קדס ואל-אקצא".

על המרמרה עם חנין זועבי

תמיכת התנועה האסלאמית בחמאס איננה אידאולוגית בלבד, היא גם פוליטית ומעשית. דוגמה בולטת לכך היא השתתפותו של סלאח, לצד ח"כ חנין זועבי, ב"משט החירות" – הלוא היא המרמרה שהוזכרה לעיל, שיצא מתורכיה במטרה "לשבור את המצור". לפני יציאתו לתורכיה, בעצרת לציון הנכבה בכפר כנא, סלאח אמר כי משתתפי המשט "יגיעו כדי לשבור את המצור על עזה האצילה, החופשית, הגיבורה, האיתנה, שבה הצליח הילד הקטן ביותר לרמוס את הטרור הציוני והאמריקני מתחת לרגליו. אם ירצה אללה, בעוד מספר ימים נראה כיצד נשבר המצור הזה".

צלאח היה דמות מרכזית במשט ואף נשא דברים בזכות הג'יהאד, על-פי עדויותיהם של אישים שונים שהיו עמו על הספינה. כך למשל, חבר הפרלמנט הכוויתי, וליד אל-טבטבאי, אמר עם שובו לארצו, כי צלאח היה "כוכב" המסע ונשא בו דברים נלהבים. עוזר מזכ"ל סיעת האחים המוסלמים בפרלמנט המצרי, מוחמד אל-בלתאג'י, סיפר כי ערב ההשתלטות הישראלית על הספינות חכמי דת שונים נשאו דרשות שהלהיבו את הנוסעים וכי השיח' סלאח סיפר חדית', הכוונה לדרשה – סגנון דתי-מוסלמי, שבו הנביא מסביר את מעלתם של הג'יהאד והריבאט [אזור הספר של האסלאם שבו נלחמים בלא-מוסלמים] באשקלון, כשסלאח מחשיב את עזה לחלק ממנה.

סגנו של סלאח בהנהגת התנועה האסלאמית, כמאל ח'טיב, כתב:

אם הרצל שט בים מתורכיה לכיוון פלסטין כדי להניח את הלבנים הראשונות בבניית מדינה ליהודים, אזי התורכים היום שטים בים לכיוון פלסטין כדי להסיר את המצור, ויותר מכך – כדי להדגיש את זכות הבכורה של תנועת החמאס, שנבחרה על-ידי בני עמה, לנהל את העניינים ברצועת עזה, וכדי שתהיה הגרעין להקמת המדינה הפלסטינית העתידית – בים, ביבשה ובאוויר. כך גם הצהיר ראש הממשלה [התורכי] ארדואן.

גם סלאח שיבח את תורכיה – בדבריו במסיבת עיתונאים לאחר המשט – כמי שתביא לסופה של הציונות:

הרצל רצה פעם שתוכנית הציונית תתחיל מתורכיה, ועתה מלמדים האירועים כל בר דעת שסוף התוכנית הציונית [יהיה] בתורכיה…. דמי השהידים והפצועים של משט החירות נושאים מסרים רבים. ובהם התמזגות הדם הפלסטיני בדם התורכי…. עתידה של איסטנבול הוא חלק מעתידה של אל-קדס [ירושלים]. עתידה של אנקרה הוא חלק מעתידה של עזה, ועתידו של מסגד מחמד אל-פאתח' [באסטנבול] הוא חלק מעתידו של מסגד אל-אקצא.

באותה מסיבת עיתונאים הרחיב סלאח בדברי שבח לג'יהאד ולדרך שאותה הוא ינקוט כדי לנצח:

אנו אומרים [לישראל]: [גם] אם יש לכם פצצות אטומיות, טילים, טנקים, תותחים וחילות יבשה, ים אוויר, דעו שאללה הוא המחייה וממית. איננו מפחדים, אלא מריבון העולמים, השהאדה היא אמונה וחובה על כל אחד. על כל אחד מאיתנו לקוות לה ולמות כשהוא מייחל לה.

התבטאות קיצונית עוד יותר הופיעה במאמרו של ח'טיב, שהשווה בין הסיפור הקוראני אודות ניצחונו של מוחמד, על-אף נחיתותם המספרית של המוסלמים, לבין המצב הקיים בין המוסלמים לבין ישראל. ח'טיב טוען כי הגיעה הזמן לתקוף את ישראל ולהכריעה: "היחסים בין ישראל לבין הערבים, הפלסטינים וכל המוסלמים כיום דומים במידה רבה לאלה שהיו בין המוסלמים בתקופת מוחמד לבין השבטים היהודיים בייחוד בא-מדינה, וכן {הם דומים} ליחסים עם השבטים הערביים הפוליתאיסטים".

פעילות אלימה, התססה ומהומות אוקטובר

סלאח לא רק מדבר. לתנועתו היסטוריה של גם של מאבק בשטח. כך היה למשל סביב אדמות "אל-רוחה", כשנתיים לפני פרוץ אירועי אוקטובר 2000. שיח' ראא'ד קרא לתושבי עירו להתנגד לתכנית, שנועדה להפקיע שטח של 500 דונם, וכעבור כמה חודשים הצהיר כי "אל-רוחה אדמתנו, יהא הקורבן אשר יהא". במקביל, הוא הקים ועדה להגנת אדמות "אל-רוחה", אשר ליכדה סביבה ראשי רשויות מקומיות, גורמים פוליטיים במגזר הערבי וחלקים מ"הרחוב" הערבי, בעיקר בוואדי ערה.

ביום מימוש ההפקעה (27 ספטמבר 1998) השיח' הביע תמיכה בהפרות הסדר ונצפה "כשהוא ממריץ את מפרי הסדר בקריאות משלהבות". גם לאחר שהאירועים שככו, שיח' ראא'ד המשיך להצדיק את ההתפרעויות ואמר בראיון עיתונאי כי "האירועים היו עבור המשתתפים ניסיון מחשל, שהוא בגדר ניסיון ראשון, שרק הוסיף לנו נחישות וחוזק להמשיך ולתבוע את זכויותיו הצודקות" ('כל אל-ערב', 9 אוקטובר 1998).

הקו הלוחמני נמשך גם בחודשים הבאים. במרץ 1999 שיח' ראא'ד קרא לצאת מדפוסי התגובה ולעבור ליוזמה ולעימות עם השלטונות, כדי להשיג זכויות למיעוט הערבי בישראל. הוא דחק בתושבי אום אל-פחם לחסום בגופם את הקמת מחנות הצבא באדמות "אל-רוחה". שנה לאחר מכן, בעצרת בבאקה אל-גרביה לציון "יום האדמה", הבהיר כי הציבור הערבי אינו אלים, אך "אם תיכפה עלינו אלימות, נהיה אלימים יותר".

פעילותו של הפלג הצפוני בתחומים השונים, שכללו האשמת המדינה ברדיפת המגזר, ניסיונות לפגוע בקודשי האסלאם ועידוד לעימותים עם השלטונות, נעשתה באותה תקופה באצטלה דתית. סאלח, סגנו כמאל ח'טיב, ובכירים בפלג הצפוני, השתמשו במסגד אל-אקצא ככלי לניגוח השלטונות והאשימו אותם, תדיר, כי הם זוממים להרוס את המסגדים שעל הר הבית. ההיגיון מאחורי פעילות זו היה פשוט: רוב רובו של הציבור הערבי במדינת ישראל הוא מוסלמי והדרך הבסיסית והפשוטה ביותר לזכות בתמיכתו היא העברה מתמדת של המסר כי מסגד אל-אקצא הקדוש נמצא בסכנה מצד הכופרים (ישראל) המבקשים להחריבו.

כפועל יוצא של ראייה זו, שיח' ראא'ד הוביל באותן שנים מסע נגד השלטון היהודי-ציוני במדינת ישראל וקרא להקריב קורבנות בנפש עבור הצלת המסגד. בעדותו בפני "ועדת אור", הוא הסביר כי ההגנה על המסגדים כוללת גם את ההתנהגות לכיבושם בידי הזרים, כאשר הסכנה נובעת מעצם הימצאותה של תחנת המשטרה במתחם ההר. השיח' גם קישר בין המוטיב הדתי של אל-אקצא לבין התהליך המדיני, כאשר ביטא עמדה השוללת כל ויתור לישראל בנושא אל-אקצא וירושלים, לכשייחתם הסכם קבע שיפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בשנים 2000-1996, ארבע שנים בין מועד הפיצול מהפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ובין פרוץ המהומות, ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ניצלו כל הזדמנות כדי להטמיע בלב הציבור הערבי כי המסגדים בהר-הבית אכן נמצא בסכנה מוחשית וחייבים להתגייס להגנה עליהם. בעצרות של השנים 2000-1999 נישאו נאומים קיצוניים, שנועדו, על-פי דבריה של "ועדת אור", להסלים את האווירה במגזר הערבי עד לרמה שאינה רחוקה מהיסטוריית ההמונים.

בעצרת של שנת 1999, למשל, השיח' כמאל ח'טיב, סגנו של השיח' ראא'ד, אמר כי "מנורת השמן של אל-אקצא עלולה לכבות, אך אנו מוכנים להדליק את אל-אקצא בדם". שנה לאחר מכן, זמן קצר לפני פרוץ האירועים, ח'טיב פרסם מאמר באחד מביטאוני התנועה, שבו טען כי "ראש הממשלה, אהוד ברק, מתכוון להרוס את מסגד אל-אקצא ואיים כי המוסלמים לא יזילו דמעה, אלא ידאגו כי 'נהרות של דם יהיו מסביב למסגד".  בעצרת של שנת 2000, שנערכה במחצית ספטמבר, הוא אמר כי כל עמדה הגורסת כי ליהודים יש זכות בהר הבית, פירושה הכרזת מלחמת דת על המוסלמים בכל מקום בעולם. הוא גם כלל את הכותל המערבי כחלק ממסגד אל-אקצא.

למסע ל"הצלת אל-אקצא" מידי "הציונים הכופרים" נלווה בקביעות הניסיון לקעקע את הלגיטימיות של השלטון בישראל ולהוקיע את היהדות. כך, למשל, בעצרת בעכו ב-1 אפריל 2000, השיח' כמאל ח'טיב כינה את ישראל כ"קוף, שוטה ובוגד". יש בדוגמה זו (כמו ברבות אחרות) כדי להמחיש, ולו מעט, את עמדת המוצא והאידאולוגיה הבסיסית של הפלג הצפוני כלפי המדינה והיהדות.

באירועי אוקטובר 2000, בשונה מראשי בל"ד, ראשי התנועה האסלאמית לא העידו בפני "ועדת אור" כי השתתפו באופן פעיל בהם. עם זאת, יממה לאחר תחילת האירועים, הפלג הצפוני פרסם כרוז ששיבח את הקרבת הדם למען אל-אקצא. שיח' ראא'ד אישר בעדותו בוועדה כי הוא ניסח את הכרוז.  בכרוז אחר התנועה האסלאמית, בדומה לבל"ד, הגדירה את האירועים בהר-הבית כ"טבח מתוכנן". השיח' ראא'ד הטיל את האשמה לפרוץ האירועים על השלטון, כשטען כי מדובר בקונספירציה של שירותי הביטחון.

במהלך התרחשות האירועים, עיריית אום אל-פחם, אשר בראשה עמד אז השיח' ראא'ד, פרסמה הודעה, שבה הודתה "לכל תושבינו בערים ובכפרים הפזורים ברחבי המולדת, שהוכיחו את אחדותם והתלכדותם סביב מסגד אל-אקצא". הכרוז רצוף דברי שבח והלל לאלימות, שהמתפרעים נקטו כלפי כוחות הביטחון (כרוז זה מצוטט גם ב"וועדת אור", עמוד 548). שיח' ראא'ד פרסם בעצמו גילוי דעת (6 אוקטובר 2000), שבו הגדיר את האירועים כ"אינתיפאדת אל-אקצא". הפרשנות ש"ועדת אור" נתנה לדבריו, היא כי "לפי הגדרה זו, השיח' החזיק בדעה כי היו אלה אירועים בעל אופי של התקוממות ולא הפגנות גרידא". באותו יום התנועה האסלאמית פרסמה כרוז נוסף, שבו חיברה בין אירועי "יום האדמה" בשנת 1976 לבין אירועי אוקטובר 2000, שנועדו להגן על מסגד אל-אקצא.

בסופו של דבר, לאורך כל התקופה שקדמה לאירועים ובמהלכם לא ניכר ניסיון של שיח' ראא'ד וראשי התנועה האסלאמית לקרוא לציבור, שכבר היה משולהב מהמסרים שקיבל מהם, לנהוג באיפוק ובריסון. ההפך, מסריהם היוו גורם מאיץ להתרחשות האירועים.

מכל האמור לעיל עולה אפוא כי האידאולוגיה ודפוסי הפעולה של הפלג הצפוני ומנהיגיו נועדו כולם לשימוש בדת למטרת עידוד ובהכוונה של קבוצות המיעוט, המבקשות להפעיל אלימות פוליטית. במקרה שמובא כאן, השימוש בשיוך הדתי נעשה ברציפות ובשיטתיות, תוך פרק זמן ארוך יחסית של כארבע שנים.

האם עתה, לאור הטרור הפושט ברחובות ערי ישראל, יואיל הדרג המדיני והמשפטי לעשות את הדבר הנכון, לייבש את מקורות המימון של התנועה האסלאמית ולהוציאה מחוץ לחוק? ימים יגידו.

__________

ראפע אבו טריף הוא דוקטורנט בתחום מצבי חירום באוניברסיטת חיפה, יועץ ביטחוני, קצין וגמלאי צה"ל