הגיע הזמן להתמודד עם ההסתה ברשתות החברתיות

בימים האחרונים הואצו הדיונים על הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, בעקבות מעורבותה העמוקה בהסתה לטרור ואלימות.

הדחה של ציבור גדול לשנאה ואלימות, בין אם היא נעשית במערכת החינוך, בגני הילדים, בבתי הספר, באוניברסיטאות או במכללות – הפכה בידי המטיפים בתנועה האסלאמית לאחד מכלי הנשק המרכזיים ביותר במאבקה בציונות. ההסתה מתבצעת במוסדות דת רשמיים, אך לא פחות מכך ברשתות החברתיות ובאמצעי המדיה האלקטרוניים. דרכי ההסתה ידועות: טרוריסטים זוכים לגלוריפיקציה אינטנסיבית כאשר תמונותיהם מופצות במדיה החברתית בשילוב סרטונים ושירי הלל, רחובות וכיכרות נקראים על שמם, ובכיתות הלימוד נתלים דיוקנותיהם. כך נוצר עולם הסתה שלם, אשר משפיע על דעת הקהל ומצמיח מתוכו מרצחים.

בעבר, בעידן שקדם לפייסבוק, לאינטרנט ולתקשורת ההמונים, הסתה שכזו הייתה מקומית ומוגבלת ברובה לציבור שפקד את המסגדים בתפילות יום השישי והאזין לדרשות האלימות שנישאו שם. כיום לעומת זאת, ההסתה הפכה המונית וויראלית עשרות מונים, עם צמיחתן של הרשתות החברתיות המשמשות בידי ארגוני הטרור ככלי ארסי לתמרון והשפעה על ציבור רחב. תמונות, סרטונים ודיווחים בזמן אמת, לרוב מסולפים ומגמתיים, הן כיום כלי נשק יעיל ביותר להתססתם של המוני אנשים ולהלהטתם של רוחות זעם ושנאה. כך נוצר סיר הלחץ שמוביל למהומות ולטרור "ספונטני" של ציבור החשוף לשטיפת מוח מתמדת נגד "ישראל השטנית".

בשם חופש הביטוי

לפי החוק הישראלי הנוכחי, פגיעה בחופש הביטוי בגין עבירות הסתה ועידוד טרור מחייבת רגישות רבה, והגשת כתבי אישום במקרים כאלה זקוקה לאישור היועץ המשפטי לממשלה. הנושא מרוכז בידי המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, אשר העלתה לא פעם את הטענה כי במצב החוקי הקיים יש קושי להעמיד לדין מסיתים, בשל הצורך להוכיח קשר סיבתי בין ההסתה למעשי האלימות.

לאור האירועים האחרונים, אין ספק שיש לשוב ולבחון את החוק ולקדם הצבת רף נורמטיבי חדש, המאזן בצורה ראויה יותר בין ההגנה על חופש הביטוי לבין החובה למנוע אלימות שמקורה בהסתה. ואכן, נראה שצעד כזה החל לפני מספר חודשים, עם הפצתו של תזכיר להצעת חוק ממשלתית, על-ידי משרד המשפטים, המוריד את רף הראיות הדרוש להעמדה לדין בגין עבירת ההסתה לאלימות או לטרור.  אחד הסעיפים החשובים בתזכיר הוא ביטול הדרישה למציאת קשר סיבתי בין ההסתה למעשה האלימות, והסתפקות בעצם הקריאה לאלימות כדי לאפשר העמדה לדין. זאת, באמצעות הקלה במבחן ההסתברותי הנדרש (לפי סעיף 144ד'2 לחוק העונשין), תוך יצירת הבחנה בין שני סוגי פרסומים אסורים: פרסום קריאה לביצוע מעשה אלימות או טרור, לעומת פרסום דברי שבח, אהדה, תמיכה, עידוד וכו' של מעשה אלימות וטרור. במקרה הראשון לא תידרש הוכחת קשר סיבתי, ובמקרה השני דרישת ההוכחה הנוכחית תוותר על כנה.

"המצב הקיים, לפיו קריאה למעשה אלימות או טרור — בוטה ככל שתהיה – איננה אסורה כשלעצמה, עלול ליתן לגיטימציה לאלימות בכלל, ולאלימות בשיח הציבורי בפרט, ואינו עולה בקנה אחד עם ערכים בסיסיים עליהם מושתתת החברה הישראלית", נכתב בדברי ההסבר לחוק המוצע.

חופש הביטוי הוא אמנם מאבני היסוד של הדמוקרטיה, אך כפי שאמרו בעבר שופטי בית המשפט העליון: "חופש הביטוי המובטח לכל בישראל אין פירושו קריאת דרור למסיתים ולמתנכלים מבחוץ ולמחריבים מבית".

ייתכן שהיינו עומדים כיום בפני מציאות שונה, אילו תזכיר חוק דומה שהוגש בשנת 2006, היה מתקבל כבר אז. בגרסה של 2006, אגב, הוסרה גם הדרישה להוכחת קשר סיבתי במקרה הקל יותר של פרסום דברי עידוד ושבח לטרור, והוצע להסתפק באפשרות סבירה לביצוע המעשה ולא באפשרות ממשית. הצעה זו עברה קריאה ראשונה באותה שנה, אבל לא קודמה בסופו של דבר והדיונים על הצורך בתיקון החוק חודשו בעניין בשל גילויי ההסתה בעת מבצע 'צוק איתן'.

אפילו באו"ם כבר הבינו

ואם הגענו עד כאן, כדאי להביא לתשומת ליבם של המחוקקים בבואם לבחון את הכלים למלחמה בהסתה לטרור, כי קיימת החלטה 1624 (2005) של מועצת הביטחון של האו"ם, המעידה על עמדת הקהילה הבינלאומית בעניין זה. בהחלטה זו של המועצה מודגש הצורך לנקוט בכל האמצעים הדרושים וההולמים את החוק לשם מניעת פעולות טרור, ובכלל זה הטיפול בהסתה ובעידוד אלימות: "ההסתה לפעולות טרור המונעת על-ידי קיצוניות וחוסר סובלנות, מהווה סכנה רצינית לזכויות האדם שהולכת ומתעצמת, מאיימת על ההתפתחות הכלכלית והחברתית של כל המדינות, חותרת תחת היציבות והשגשוג הגלובלי, ויש לטפל בה בדחיפות ובאופן אקטיבי על-ידי האו”ם וכל המדינות", ולכן יש "…לנקוט בכל האמצעים הנדרשים, ההולמים והתואמים למחויבויותיהם על פי החוק הבינלאומי, כדי להילחם בהסתה למעשי טרור… וכדי למנוע את השפעתם של טרוריסטים ותומכיהם על החינוך, התרבות ומוסדות הדת".

יש לקוות כי בניגוד לתזכיר שהוגש ב-2006 ונדחה לבסוף, הפעם המחוקק ישכיל לקבוע את הדברים כראוי.