זה לא רק על הר הבית

למרות שרבים מתושבי מזרח ירושלים מעדיפים את החיים תחת שלטון ישראלי, גורמים קיצוניים מסיתים את האוכלוסיה ומעוררים מהומות • ד"ר אלדד פרדו, מומחה לאיראן ומהפכות דתיות, עם זווית לא שגרתית על שורשי המהומות

ההתמודדות עם ההתלקחות האלימה בירושלים (הַבָּה, סערה, בלשון הפלסטינים), מחייבת התייחסות דחופה לשני עקרונות. הראשון, הוא חינוך ושיח. השני, הוא תורת המאבק בהתקוממות (counter-insurgency). שתי השאלות אינן בלתי קשורות.

המדיניות של ישראל במזרח ירושלים התאפיינה מראשיתה בסובלנות כלפי הציבור הערבי בעיר. טדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, התעקש על הצבת אנדרטה לחללי הליגיון הערבי שתנציח, למרגלות חומות העיר העתיקה, את לוחמי האויב שנפלו בקרב. משה דיין יצר את הסטטוס קוו המפורסם והיעיל בהר הבית ועמד על כך שדגל ישראל לא יונף על ההר. שידורי ישראל בערבית שיתפו את תושבי העיר והיו, ועודם, מאוד פופולריים. האפשרות לבחור ולהבחר לעירייה ולראשות העיר נפתחה בפני כל התושבים, והעירייה, עד היום, מתנהלת באופן מלא באופן דו-לשוני. יותר מכך: מערכת החינוך הירדנית הושארה על כנה, והיא כיום מערכת חינוך פלסטינית לכל דבר ועניין, פרט לכמה קטעי הסתה שהוסרו לכאורה אך מלומדים בפועל.

מדיניות זו קצרה פירות רבים. הפופלריות של ישראל במזרח ירושלים בעלייה, יותר ממחצית יעדיפו אזרחות ישראלית על פני פלסטינית והמגמה הולכת ומתחזקת (52 אחוז, לעומת 42 המעדיפים אזרחות פלסטינית). בכלל, רוב הפלסטינים מעדיפים לחיות ולשגשג. גם אם רבים מייחלים להחלפת ישראל במדינה ערבית בעתיד הרחוק יותר, כיום ישראל בעדיפות.

יש מי שאינו מרוצה מן המצב. בסוציולוגיה ובתורת המהפיכות נקראת התופעה חרדת אובדן המעמד (class anxiety). זה מה שחוות כעת האליטות ברמאללה ובעזה. וגם האליטות האסלאמיסטיות המאבדות פופולריות.

הסיבה המיידית להתלקחות היא איפוא החשש הממשי מן הישראליזציה. מצעה: הדמוניציה החינוכית האנטי-ישראלית, העדר חזון או לפחות חיבוק רגשי מן הצד הישראלי ובעיות שונות בשטח. אגב, זו גם הסיבה לעלייה החדה של הגזענות האנטי-ערבית בישראל: שגשוג והשתלבות של המגזר הערבי.

אלא שבירושלים אין די בסובלנות ופלורליזם. צריך לקבל את הזולת וצריך יותר נוכחות בשטח: ביוני השנה הפגינו בעירייה כחמישים הורים ותלמידים משכונת ג'בל מוכבר בדרישה לפתוח בית ספר תיכון לבנים בשכונה. אם הנוער לא בבית הספר, אז היכן הוא? דובר תנועת 'פתח' (הכיבוש) בירושלים, ראפת עליאן, הזהיר באוגוסט מפני תכניתה של העירייה למימון יום לימודים ארוך בבתי הספר. לא טוב לו הֱיוֹת התלמידים בבית הספר. מי שרוצה לכבוש את ירושלים, מעדיף מהומות והזנחה.

מקומו של הנוער בלימודים, בעבודה, בחוגים או במגרש הספורט. כל הנוער: אין להתיר התפרעות או פגיעה בזולת משום צד.

לא פחות חשוב, מה מלמדים בבית הספר. יש הכרח במכנה משותף, כבוד הדדי ופעולה במישור הזהות הקיבוצית, ובכלל זה מודעות לחיים משותפים ומעשירים עם קבוצות אחרות וגם אי-הסכמות ו"קוים אדומים" בהתנהגות.

יש השואלות האם לא הגיע הזמן לעקירת החינוך הפלסטיני ממזרח ירושלים? ובכן, התשובה היא לא. אלה שאינם רוצים חינוך פלסטיני ממילא זולגים אל החינוך הישראלי, ואלה שרוצים בכך, אין להטרידם. נכון שהחינוך הפלסטיני בכללו מסוכן וחייב ברפורמה מעמיקה. נכון שהוא בעייתי שבעתיים בעיר מעורבת. יש לתבוע רפורמה יסודית בחינוך הפלסטיני, בעיקר לטובת הילדים.

אזרחות ירושלמית

ומה שנדרש בירושלים הוא יוזמה חינוכית כלל-עירונית מקבילה שתבטיח זהות ירושלמית וכללי התנהגות בסיסיים בעיר. כבוד הדדי, שיתוף, צדק בסיסי ושלום עירוני נדרשים גם בהעדר פתרון מדיני או הסכמות באשר לחזון העתידי. מכון המחקר אימפקט-סא, המתמקד בחקר השלום והסובלנות בספרי הלימוד באזורנו ובעולם, העלה הצעה ליוזמה חינוכית כלל-עירונית בירושלים מספר פעמים בעבר. חינוך כזה לא יחליף שום מערכת חינוך אחרת ויכלול את כולם. גם את החינוך הפלסטיני וגם את זה החרדי, שלא אצר כוח למנוע הקצנה בשורותיו, למרות תפיסותיו הפציפיסטיות והאנטי-לאומיות העקרוניות. במילים אחרות: אזרחות בירושלים, כמו רשיון נהיגה, תחויב ברשיון. כל אזרח ירושלמי חייב לעבור טסט על מנת לגור בעיר.

אם אין חזון, צריך לחנך לחיות את חיי ירושלים. כפי שהיא. תתווה כל מערכת חינוך את חלומה, אך אזרחות עירונית בירושלים מחייבת הכשרה מיוחדת.
ומה במיידי? יש לחזור ולשנן את תורת המאבק בהתקוממות. המאבק תמיד הוא על ליבו ומעשיו של הרוב הגדול, שאינו אלים, ומצפה לכבוד ולשיתוף, גם כשהוא זועם, כועס ומתנגד. סקרים מוכיחים שוב ושוב כי במזרח העיר האהדה לישראל ולתרבותה, והרצון להשתייך אליה גדולים, לצד נטיות לב אחרות: אסלאמית, נוצרית , ערבית, או פלסטינית.

מכאן שראשית, המלחמה בטרור חייבת להיות מדויקת ככל שניתן ואלימה כמה שפחות. שנית, חייבים לדבר בכבוד, באהבה ובהגיון אל כלל תושבי ירושלים. גם כאשר מנהלים מלחמת חורמה בטרור, יש לדבר מתוך הקשבה עם כל חלקי האוכלוסייה, ישירות ובכל אמצעי התקשורת הקיימים. אחריות זאת מוטלת על ההנהגה הישראלית אך גם על כלל האזרחים, על כל גווניהם והשקפותיהם.

ד"ר אלדד פרדו הוא מומחה לאיראן ולמהפיכות באוניברסיטה העברית וראש המחקר במכון אימפקט-סא לחקר הסובלנות והשלום בחינוך