כשהשקרים הפלסטיניים מתנפצים מול מצלמת הסמארטפון

אבו מאזן נתפס על חם כשהאשים את ישראל ברצח המחבל אחמד מנאסרה • הפעם זה היה שקר אחד יותר מדי, ואפילו התקשורת הבינלאומית לא יכלה להישאר אדישה • בעידן של מצלמות אבטחה וסרטוני מכשירים סלולריים הרשות הפלסטינית נותרת מאחור, ומכונת התעמולה המפורסמת סופגת מכה קשה

זה היה רגע די מביך עבור רשת החדשות האמריקנית MSNBC. אחרי הכל, לא כל יום קורה שכתב המדווח מהשטח ננזף בידי מנחה מהדורת החדשות על שסילף את המציאות, והכל בשידור חי. אולם כך בדיוק התרחש בשבוע שעבר סביב ניסיון פיגוע הדקירה בשער שכם.

למקרה שעוד לא הספקתם לצפות בסרטון הוויראלי, הנה מהלך האירועים: כתב רשת החדשות (המשויכת לצד המאוד שמאלי של המפה הפוליטית) ולשעבר כתב אל-ג'זירה אימן מוהידין דיווח מהשטח על אירוע שהתחולל לנגד עיניו, ותיאר כיצד משטרת ישראל ירתה בצעיר ערבי לא חמוש, שנמלט ללא כל סיבה ניכרת לעין. מה שמוהידין לא ידע הוא, שמספר שניות לפני כן שודר במהדורת החדשות סרטון המתעד את האירוע שצולם במכשיר סלולרי, ובו ניכר בבירור כי הצעיר הערבי החזיק בידו סכין. כך הופרכה באופן מיידי עלילה אנטי-ישראלית, שוודאי הייתה משמשת לא מעט גורמים לצורכי תעמולה.

האירוע הזה, שייתכן ובעקבותיו ישוחרר כתב נוסף לשוק העבודה, מדגים היטב במה שונה המערכה התקשורתית הנוכחית מהסבבים הקודמים של הטרור הפלסטיני: הפעם הכל מתרחש אצלנו, בפנים, תחת עינם הפקוחה של רשת מצלמות המשטרה והסלולרי. פתאום מגלים הפלסטינים שהמצלמות והרשתות החברתיות מקשות מאוד על הנראטיב שהם מורגלים למכור. מכיוון שהאהדה לפלסטינים נסמכת במידה רבה על מכונת התעמולה המשומנת והאפקטיבית שלהם, ייתכן שהאלימות הנוכחית מהווה שגיאה בעלת משמעות גדולה הרבה מאשר נראה בתחילה.

בהמשך הדברים יוצגו סרטונים רבים מאירועי הימים האחרונים. לקוראים שלא מעוניינים לצפות במראות הקשים, מומלץ לא ללחוץ עליהם.

המתים המהלכים, המתונים האלימים והרוצחים התמימים

נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן גילה את המציאות החדשה בדרך הקשה. בנאום שנשא לפני מספר ימים, ניסה הראיס להפוך את אחמד מנאסרה בן ה-13 לסמל החדש של ההתנגדות הפלסטינית, והאשים בנחרצות את ישראל ב"הוצאתו להורג". במקביל, ברשתות החברתיות הערביות הופצה כרזה המתארת את מנאסרה כמוחמד א-דורה החדש, שנורה במהלך קרב יריות בין חמושים פלסטינים לצה"ל, לטענת הפלסטינים – על-ידי צה"ל.

אולם מה שאפשר לעשות ברמאללה אי-אפשר לעשות בירושלים. לא עבר זמן רב וברשת פורסמו קטעי וידאו המראים את המחבל הפלסטיני בן ה-13 יוצא עם בן דודו בן ה-15 למסע קטל ברחובות ירושלים ופוגע בסכין באזרחים ישראלים, כולל נער יהודי שאושפז במצב אנוש. יתר-על-כן, ישראל שחררה תמונות שהוכיחו כי הנער חי ומטופל היטב בבית-חולים ישראלי. במבוכתו הרבה ניסה אבו מאזן למזער נזקים ובהודעה לעיתונות שפרסמה לשכתו באנגלית שונה נוסח הנאום ל"נורה בדם קר". אך גם טענה זו נחשפה במהרה, כאשר מנהל בית-החולים בו אושפז המחבל הצעיר הודיע כי לא נמצאו עליו סימני יריות כלשהן.

https://www.youtube.com/watch?v=XSzX8JgMzAo

אבו מאזן נתפס על חם, והדבר לא חמק מעיני התקשורת הבינלאומית. גם עיתונים הנוקטים בדרך כלל קו הרחוק מלהיות פרו-ישראלי כמו ה'ניו יורק טיימס' וה'וושינגטון פוסט', ביקרו את הראיס על שקר ה"מת החי". ב'פוסט' אף הגדילו לעשות ופרסמו מאמר מערכת, בו נרמז בעדינות כי אבו מאזן לא דובר אומת ("אימץ גישה אמביוולנטית", כלשונם) ו"לא רלוונטי" מבחינת השליטה על הרחוב הפלסטיני. אפילו העיתונאי היהודי הבולט ג'פרי גולדברג, הנטוע היטב בשמאל, תקף בחריפות במגזין האטלנטיק את הרצחנות האנטישמית הפלסטינית וזיהה אותה כמקור האלימות.

אבו מאזן, כמובן, הוא רק הדובדבן בפסטיבל המרטירים המתחולל בקרב חברי ההנהגה הפלסטינית ה"מתונה", שכאשר אינם מתראיינים לרשתות זרות עסוקים בהצדקת האלימות. כך למשל חבר הוועד המרכזי של אש"ף ולשעבר ראש מנגנוני הביטחון הפלסטינים תאופיק טיראווי טען בראיון לאתר 'אמד' הפלסטיני כי הוא בעד "התנגדות עממית", קרי – דקירת יהודים תמימים – שהיא "אחת מדרכי ההתנגדות". חבר הנהגת הפתח ג'יבריל רג'וב ויו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל אמר על הטרוריסטים כי "אלו מעשי גבורה שלהם, הפיגועים הנקודתיים הם מעשים הירואיים. אני גאה במבצעים ומברך אותם". רג'וב הוסיף והסביר כי "העולם אינו מקבל פיצוץ של אוטובוס בתל-אביב ולכן מוטב לא להיגרר בזה אלא להמשיך בפיגועים הנקודתיים". על צוואה של אחד המחבלים שפורסמה ברשת הערבית אמר כי היא "צריכה להילמד בבית-הספר". גורמים נוספים בוועד המרכזי של אש"ף כמו עזאם אל-אחמד קראו "להגדיל את מעגל ההתנגדות העממית"; עבאס זכי אף הרחיק להציע הקמת "חדר מלחמה" שירכז את כל פעולות הטרור. דברים דומים כתב גם מוחמד דחלאן, מי שעמד בראש הביטחון המסכל ברצועת עזה, בדף הפייסבוק שלו. את רצח הזוג הנקין ז"ל, לעיני ארבעת ילדיהם הקטנים, כינה חבר הפת"ח מחמוד אסמאעיל "חובה לאומית".

הראיות מדברות בעד עצמן

כמו הבוס שלו, גם סאאב עריקאת, ראש צוות המו"מ הפלסטיני וחבר הוועד המרכזי של אש"ף – אחד "הפרטנרים" הבולטים של יוזמות השלום למיניהן – האשים במסיבת עיתונאים את ישראל ברצח ילדים. עריקאת קרא לאו"ם לבוא ולחקור מיידית "את משפטי השדה", בהתייחסו באופן ספציפי לפאדי עלוּן, שדקר נער יהודי בן 15 ופצע אותו באורח בינוני, ומוסטפא אל-חטיב, שניסה לדקור שוטר בשער האריות ונורה במקום. בהתאם לנוהל המקובל בדיפלומטיה הפלסטינית, עריקאת הוסיף כי הפלסטינים החלו לאסוף ראיות כדי להגיש תביעה בהאג נגד ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון יעלון וראש השב"כ.

אבל כנראה שגם בהאג יעדיפו להאמין יותר לעדויות מוחשיות בדמות פצועים יהודים שותתי דם בבתי-החולים, שוטרים ישראלים רבים ואזרחים שנכחו באירועים בעת התרחשותם. אולי מסיבה זו מיהרו בעיתון הרשמי של הרשות הפלסטינית, אל-חיאת אל-ג'דידה, לטעון כי המשטרה שתלה על אל-חטיב את הסכין (המשטרה טענה שנמצאו שתי סכינים) כדי להצדיק את הירי. והרי זהו דבר ידוע ששוטרי ישראל נוהגים לירות בפלסטינים אקראיים, ולשאת עמם סכיני מטבח כחלק מציוד רשמי להפללתם.

בינתיים, דוברי הרשות הפלסטינית לא מפסיקים לשקר ולהפיץ עלילות שווא. כך למשל באשר לניסיונה של מחבלת להוציא לפועל פיגוע בירושלים באמצעות מכונית תופת. דובר שירותי הביטחון הפלסטיניים עדנאן אל-דמירי טען כי לא הייתה זו אלא מכונית שעלתה באש בעקבות קצר חשמלי. היומון הפלסטיני אל-איאם הסביר לקוראיו כי "ישראל בדתה סיפור שקרי על מכונית תופת, לכאורה, כפי שעשתה באינספור מקרים בעבר". אך שוב, העדויות חושפות את הבלוף: מלבד בלוני גז וחומרי בערה, נמצאו ברכב עוד עדויות המצביעות על כוונות זדון, כמו מכתבים בכתב ידה של המחבלת ובהם דברי תמיכה בשהידים. בעקבות הפיצוץ, אגב השוטר שהתקרב למכונית בניסיון לבדוק אותה נכווה בפניו. לנוכח התיעוד המיידי, אין פלא שסיפורי המעשיות הפלסטיניות מאבדות עניין במהירות.

דוגמה נוספת. מספר ימים לאחר פרוץ גל הטרור שחרר ארגון אש"ף הודעה על "הנער יוסף טאביב, שנפצע קשה מירי של מתנחלים". הורי הנער המתגוררים בכפר באזור קלקיליה סיפרו כי הוא "נורה בבטנו בידי נהג שנסע ברכב ישראלי סמוך לכפר נבי אליאס", וכי "הנהג היורה נמלט מהמקום". והאמת? כוחות הביטחון הישראליים שהגיעו לאזור חשפו במהירות כי הנער נפגע מפליטת כדור בעת ששיחק בנשק של אחיו – שוטר הרשות הפלסטינית. העובדה שלכוחות הישראליים התלוו גורמים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים לא מנעה מאש"ף להותיר את הודעתם המקורית על כנה.

אלימות למען אלימות

ההתקפות הרבות, שרבות מהן מתועדות הפעם במלואן, מציגות את התוקפנות הפלסטינית כפי שהיא: דריסה של חפים מפשע והתקפות בסכינים וגרזנים של עוברי אורח. לעתים, והדבר משתקף היטב בצילומים וסרטונים, ההתקפות נמשכות והתוקפים לא מניחים את נשקם גם כאשר הם מוקפים בכוחות ביטחון ומשטרה. בעולם המערבי אדם חמוש שניסה לרצוח אזרחים וממשיך לנופף בסכין מבלי לשעות לקריאות המשטרה, לא נופל תחת הגדר של "חף מפשע", ואלימות אישית, קרובה ואכזרית כל כך כלפי ילדים, נשים, קשישים ועוברי אורח אחרים ברחוב נחשבת למעשה ברברי.

יתר-על-כן, הפרופילים של חלק מן התוקפים המתגלים באופן מיידי במדיה החברתית שוללת סיבות כ"עוני", "קיפוח", "כיבוש" או נחשלות כהסבר לאלימות. התוקפים עצמם, בהתבטאויותיהם האותנטיות והציבוריות, לא משאירים מקום לספק שמדובר באידיאולוגיה רצחנית ובשנאה שהיא מעיקרה דתית ולאומנית המופנית נגד יהודים באשר יהודים.

https://www.youtube.com/watch?v=bJ0kObCuvqQ

מי באמת מפר את הסטטוס קוו?

המשותף לכל האירועים הללו הוא שלמעט באירועים נקודתיים, מה שעבד לפלסטינים היטב במהלך סבבי הלחימה בעזה ובאינתיפאדות הקודמות לא עובד להם הפעם: חוץ מהגורמים הרשמיים, גם הסמארטפון והרשתות החברתיות חושפות פעם אחר פעם את הבלוף, ודוברי הרשות מובכים בפומבי.

אפילו עילת האלימות הכמעט רשמית, קרי, הטענות על הפרת הסטטוס קוו בהר הבית, מופרכות בקלות רבה. אמנם נכון, מספר היהודים העולים להר הבית עלה בשנים האחרונות. אלא שהסטטוס קוו מגביל את התנהגותם של היהודים על ההר, לא את מספרם. ממילא, כדאי לדעת, מדובר במספרים קטנים: מול כשלושה וחצי מיליון מבקרים מוסלמים שעלו להר הבית בשנה האחרונה, ועוד שמונים אלף נוצרים, עלו להר הבית רק שנים-עשר אלף יהודים. קרי, רק כ-0.3 אחוז מהמבקרים הם יהודים.

למעשה, אם היה שינוי בסטטוס קוו בהר הבית, הרי שמדובר בהרעת תנאי היהודים. ראשית, וחשוב מכל, חלה החמרה קשה באלימות כלפי יהודים בהר. על-פי הסטטוס קוו מותר ליהודים לבקר בהר הבית אך לא להתפלל. אלא שבשנים האחרונות מנסים המוסלמים להפוך גם את הביקור לסיוט מסוכן.

כל מי שעלה להר הבית בשנים האחרונות מכיר את התופעה. כאשר יהודים מתקרבים למרכז רחבת הר הבית מתחילה להיווצר מהומה קבועה: עשרות פעילים, ובעיקר פעילות, מתקבצים סביב העולים בצעקות רמות ובאיומים. "אל אקצא בסכנה, אללה אכבר" הן קוראות בקול ובקצביות, במטרה להפריע לסיור ולהדרכה, ובחלק מהמקרים, כפי שמראים הסרטונים שלהלן, תועדו יריקות וניסיונות תקיפה.

הקבוצות האלימות הללו, של ארגוני ארגוני המוראביטון והמורביטאת, ממומנות על-ידי החמאס והתנועה האסלאמית, ותפקידן להרחיק יהודים מההר. בראיון לערוץ 2 אמר אחת הפעילות: "אני מוכנה למות עבור אל אקצא להתאבד ולהפוך לשהידה בשבילו". רק בחודש שעבר, לקראת החגים היהודיים, דווח על פעילי הארגונים הללו שנשארו ללון במתחם ההר במטרה "למנוע מיהודים להיכנס למקום".

כך, היהודים נכנסים למתחם מפוחדים, בקבוצות קטנות, ומלווים באבטחה כבדה של אנשי משטרה. לכל אלו נלווים נציגים רשמיים של הווקף, העוקבים אחר כל תנועה של העולים ומדווחים אחד לשני באמצעות מכשירי קשר על המתרחש. בזמן האחרון החליטה הממשלה בסופו של דבר להוציא את הארגונים הללו מחוץ לחוק ולפעול לפירוק התשתית הפיננסית שלהם. זו לא שבירה של הסטטוס-קוו. זו הגנה עליו.

https://www.youtube.com/watch?v=cyDi7r31PBo

לא רק זאת: המוסלמים מרחיבים ללא לאות את שטחי התפילה בהר הבית. אם פעם התפילה התקיימה רק במסגד אל-אקצא, הרי שבעקבות פעילות הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (בראשות "שיח' אל-אקצא" ראאד סלאח) הוכשרו שטחי תפילה נוספים בשטחי אורוות שלמה ואל-אקצא הקדומה, תוך ניסיון להדיר עוד את רגלי היהודים. המוסלמים, הווקף והתנועה האסלאמית מפרים בשיטתיות את חוקי התכנון, הבניה והעתיקות בהר הבית, ומשמידים בעקביות אוצרות היסטוריים חסרי תחליף. מישהו אמר 'המדינה האסלאמית'?

גורם נוסף שמפר בפועל את הסטטוס קוו המקורי היא הממלכה הירדנית. הירדנים, שבמסגרת הסכם השלום עמם ניתן להם מעמד ביחס לנעשה בהר, דרשו ממדינת ישראל לא לבנות גשר קבע, יציב ובטיחותי בשער המוגרבים; הובילו לדחיית דיון בכנסת בנושא "הריבונות הישראלית בהר הבית"; ואף מנעו פינוי זבל שהוצמד ל"כותל הקטן". ואם כל זה לא מספיק, אפשר להזכיר גם את האיסור להנפת דגלים בהר הבית שנאכף רק על יהודים, בעוד דגלי אש"ף, חמאס ולעתים אף דאע"ש מונפים בגאון.

אם כן, היהודים בהר הבית מוגבלים היום יותר בשעות העליה וחופש התנועה להר, וסובלים מסכנה ממשית ומאלימות כלפיהם כאשר הם על הר הבית. כל זאת לא מונע מאבו מאזן לחזור ולהפיץ את עלילת "אל-אקצא בסכנה" ולקבוע כי "ליהודים אין כל זכות לטמא אותו ברגליהם המטונפות". לאחר שהכריז כי ישראל משתלטת על המסגדים, הוסיף אבו מאזן ואמר: "אנו מברכים על כל טיפת דם שנשפכת עבור ירושלים, זהו דם נקי וטהור, דם שנשפך עבור אללה, עבור רצון האל. כל שהיד יגיע לגן עדן, וכל פצוע יתוגמל על-ידי אללה". לך תשכנע עכשיו את העולם שאתה "מתנגד לאלימות".

אולי הפעם העולם יבין

וגם כאן העלילה הפלסטינית לא ממריאה. אולי יותר מכל תוכיח ההתבטאות האחרונה של ג'ון קרי בנושא, אשר התייצב לצדו של נתניהו ואמר אתמול ביחס להר הבית כי "אנו לא שוקלים כל שינוי, אך כך גם ישראל. ישראל מבינה את חשיבותו של הסטטוס קוו". קרי גם הביע את התנגדותה של ארה"ב להצעה הצרפתית לשלוח משקיפים מטעמה להר, הצעה שהפלסטינים הביעו את תמיכתם בה.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני התנהל במשך שנים ארוכות בצל ערפל הקרב. את העובדות התיימרו לקבוע ועדות בינלאומיות מורכבות, ששמעו עדויות מאוחרות ומורכבות מצדדים שונים, וניסו, זמן רב אחרי המקרה ולא פעם מתוך הטיה פוליטית ברורה, למצוא אשמים ואחראים לטענות שהיו שנויות במחלוקת חריפה בין הצדדים.

כללי המשחק הללו השתנו באופן דרסטי בהתקפות האחרונות, המתרחשות בזירה אזרחית ומרובת מצלמות. אופיו המיוחד והמתועד בזמן אמת של העימות הנוכחי שוחק במהירות שיא את טענות הפלסטינים ומעיד את תעמולתם באור שקרי. אבו מאזן ושאר דוברי הרשות הפלסטינית לא השכילו להבין כי המציאות בעידן האינטרנטי מגבילה את יכולתם לבדות ולייצר תעמולה אפקטיבית בעולם. זוהי הזדמנות נדירה לישראל לחשוף את חוסר-האמינות של ההנהגה הפלסטינית, ללא פילטרים וללא הגנות. ואולי הפעם גם מישהו בקהילייה הבינלאומית יקשיב.