האיש שחפר את ראשית ישראל: נפרדים מפרופסור אדם זרטל

בהיותי סטודנט לתואר שני בחוג לארכאולוגיה בהר הצופים, באמצע שנות השמונים, נכחתי בהרצאת אורח של אדם זרטל מאוניברסיטת תל-אביב על תגליותיו בהר עיבל. הכיתה הייתה מלאה מפה לפה מכיוון שמדובר היה בתגלית חשובה ביותר על תקופת ההתנחלות. בהרצאה מעניינת ביותר תיאר זרטל את ממצאיו, ומסקנתו הייתה שמדובר במזבח ישראלי מתקופת ההתנחלות, ככל הנראה המזבח שבנה יהושע בן-נון כפי שמתואר בספר יהושע. עם תום ההרצאה קרא אחד הארכאולוגים שנכח באולם בקול רם ואמר: "הגם אתה?". השאלה הדהדה באולם ושקט השתרר.

מסתמך על התנ"ך

מה בדברי זרטל גרם לתגובה זו? אדם זרטל אמר 'דברי כפירה'. מדבריו השתמע שספר יהושע הוא אמין מבחינה היסטורית, מה שסתר את כל מה שעליו התחנכו הארכאולוגים מתחילת התואר הראשון. את זה היה קשה לעכל, שכן על-פי המקובל בהיכלי השן האקדמיים, ספר יהושע, כמו גם ספרי התורה, אינם אלא מקורות מאוחרים חסרי ערך היסטורי. והנה, בא חוקר רציני, בשר מבשרו של המחקר, וטוען שספר יהושע וגם ספר דברים הם אכן היסטוריים והמזבח בהר עיבל הוא ההוכחה לכך.

דומה שגילוי האתר בהר עיבל היה קו פרשת מים בחייו המקצועיים של זרטל. מארכאולוג מיינסטרימי בן השומר הצעיר, הלומד באוניברסיטת תל-אביב, הוא הפך להיות ארכאולוג המזוהה עם הזרם ה'פונדמנטליסטי' המאמין בתנ"ך כמקור הסטורי – וכך קנה לו מתנגדים רבים בקרב הקהילה המדעית. עם זאת באורח חייו לא הפך זרטל להיות אדם דתי במובן המקובל, והוא הצהיר על כך בבירור.

אדם זרטל החל את הקריירה שלו כאיש כלכלה וחקלאות מטעם קיבוצו עין שמר, ועמד בראש משלחת חקלאית שפעלה באפריקה. במלחמת יום הכיפורים נפצע קשה בעת צליחת התעלה, שכב כשנה בבית חולים, ולאחר שחרורו נאלץ להיעזר בקביים. בזמן לימודי הארכאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, וכחלק מתהליך השיקום מהפציעה, החל להתרוצץ ברחבי השומרון ולסקור אותו באופן אינטנסיבי לעבודת הדוקטורט שלו. במהלך הסקר הארכאולוגי הגיע באקראי לגל אבנים גדול הזרוע בחרסים מתקופת ההתנחלות, על מדרונו הצפוני מזרחי של הר עיבל, ומאז החלה תקופה חדשה בחייו. הוא ארגן חפירה במקום שהתבססה על מתנדבים, בעיקר בני נוער, וגילה את האתר הידוע ביותר שלו – המזבח בהר עיבל.

השתקה אקדמית

בספרו עם נולד תיאר זרטל את מאבקו של הממסד האקדמי בפרשנותו לתגליותיו, ואת הדרך שבה "זכה" להתעלמות ממחקרו בשל תפיסותיו – שלא עלו בקנה אחד עם המוסכמות בעולם המחקר בו צמח. מנגד, מתיישבי יהודה ושומרון אמצו אותו אל חיקם והוא הפך להיות מרצה מבוקש ביישובים ובמוסדות רבים המזוהים עם הציבור הדתי לאומי. לעתים נהג להרצות על תגליותיו יחד עם הרב יואל בן-נון, שהוסיף את הזווית המקראית והתלמודית על נושא המזבח.

ישנם ארכאולוגים היודעים לנהל חפירות מקצועיות אך הכתיבה קשה עליהם. יש הכותבים היטב אך הם אינם אנשי שטח. זרטל, בנו של הסופר משה זרטל (זילברטל) היה גם איש שטח וגם כותב משובח, הן של דו"חות מקצועיים יבשים והן של סיפורים. בכישרונו יצק לכתיבה המדעית היבשה נופך מעניין, ממד סיפורי ואישי, ההופך את מקצוע הארכאולגיה למושך גם את מי שאינו איש מקצוע בתחום. במידה רבה הוא הזכיר בסגנונו את יגאל ידין, שהיה אבי הכתיבה המדעית-פופולרית בתחום זה.

עמידתו הגאה והבלתי מתפשרת על עמדותיו לא תרמה לקידומו המקצועי, אם כי הוא הצליח, על אף דעותיו החריגות בעולם הארכאולוגיה המקראית, להתקבל כמרצה באוניברסיטת חיפה ולהגיע לדרגת פרופסור. פגשתי אותו כמה פעמים בכנסים שונים, ותמיד היו לו דברים מקוריים ואף נועזים באמתחתו, אותם ביטא בקול בוטח ללא הסוס וגמגום.

איש שטח פורה

זרטל היה איש שטח שסקר וחפר מאות אתרים בעיקר מתקופת ההתנחלות, ושילב זאת עם כתיבה פורייה של מאמרים רבים, דו"חות מדעיים – כמו חמישה כרכים של סקר הר מנשה, ו'ארובות, חפר והנציבות השלישית של שלמה', המעניינים בעיקר את אנשי המקצוע בתחום – ולצידם גם ספרים מדעיים פופולריים בהם כאמור עם נולד על תולדות גילוי המזבח בהר עיבל, וסודו של סיסרא העוסק בשאלת זיהויה של חרושת הגויים המוזכרת בקרב בין סיסרא לדבורה וברק בן אבינועם, על בסיס מסעותיו לסרדיניה במטרה להתחקות אחר מוצאו של סיסרא. את הדו"ח הסופי על אתרי ההתנחלות במזרח ארץ-ישראל המזוהים על ידו כ'הגלגלים' המקראיים, או כפי שכינה אותם 'מתחמי כף הרגל', לא הספיק להוציא לאור. בנוסף כתב סיפורים כמו הספר נקודה וטבלת הישימון.

הזקן שעיטר את פניו והקביים עליהם נשען היו סימן ההיכר המובהק של ארכאולוג השטח הוותיק והטוב ביותר שידעה הארכאולוגיה מזה דורות.

עד ליומו האחרון היה פעיל בשטח, עסק בסקרים ארכאולוגים בבקעת הירדן ובשומרון, לימד במכללת כנרת ותכנן תכניות לשנה האקדמית הקרובה. מותו הפתאומי השאיר חלל גדול בקרב משפחתו ובקרב אוהבי וחוקרי ארץ-ישראל.

יהי זכרו ברוך.