טרזן איש המוסד, מייסד דרום-סודן       

סודן הייתה עד קיץ 2011 המדינה הגדולה ביותר באפריקה. בישראל היא הייתה מוכרת משך שנים בעיקר "בזכות" מאות הסודנים שלחמו בנו במלחמת העצמאות, "בזכות" תמיכתה במעלליו של גמאל עבד אל-נאצר,  ו"בזכות" ועידת מנהיגי ערב בחארטום שהתכנסה בסוף אוגוסט 1967 ובה נקבעו "שלושת הלאווים של חרטום": "לא לשלום עם ישראל; לא להכרה בישראל;  לא למשא ומתן עם ישראל".

בעקבות כל אלה, רבים בארץ שיערו כי מדובר במדינה ערבית-מוסלמית. אולם סודן הייתה תמיד קונגלומרט שהורכב מקבוצות אתניות שונות, ובתוכו מיליונים של לא ערבים-מוסלמים. כמו מדינות אחרות שמעצמות קולוניאליסטיות הפכו אותן ל"עצמאיות" (1956) ושגבולותיהן נקבעו על-ידן באופן מלאכותי, גם מפת סודן "נחתכה" כמו שחותכים פשטידה:  בקווים ישרים, על פי האינטרסים של המעצמות, וללא כל קשר לריאליה המקומית (ראו: סוריה, עיראק, ירדן ועוד). המעצמות "הנאורות" קבעו ששטח עצום ובלתי ניתן לשליטה, המורכב מצפון ערבי-מוסלמי ומדרום נוצרי, אנמיסטי ומרובה בעלי אמונות מקומיות – יהפוך ליחידה מדינית אחת. התוצאה הייתה ידועה מראש: מדינת-ענק מעוותת ומסוכסכת. הערבים-המוסלמים בצפון – שהיו תמיד בעלי הכוח ומשנות החמישים נתמכו על-ידי מצרים ועל-ידי מדינות הגוש הסובייטי – טבחו ללא הרף בדרומיים. הם רצחו ילדים, הרגו צעירים, שחטו נשים וזקנים, אנסו ילדות ומבוגרות, שרפו כפרים וגרמו למיליונים לעקור מבתיהם ולהיהפך לפליטים.

במחצית השנייה של שנות השישים, קבוצה של אנשי הדרום הבינה שעליה להתארגן נגד הצפוניים והקימה יחידת מורדים. "צבאם" פנה למדינת ישראל וביקש עזרה, ובתקופת כהונתה של ראש הממשלה גולדה מאיר הוחלט לסייע להם. כארבעים שנה אחר כך הם הצליחו לזכות בתשומת-לבן של מדינות המערב, ובסופו של דבר אילצו את הצפון לנהל עימם שיחות שלום. בשיחות שנערכו ב-2005 נקבע כי אחרי שש שנים ייערך בדרום משאל-עם, ובו הדרומיים יחליטו אם רצונם להמשיך להיות חלק מהמדינה הסודנית או להיפרד ממנה. המשאל נערך בינואר 2011 ותוצאתו – שהתקבלה ברוב של יותר מ-90% – הייתה היפרדות. ביולי 2011 סודן חולקה לשתי מדינות: סודן (עתה המדינה השלישית בגודלה באפריקה) ודרום-סודן. כך נולדה לה המדינה הצעירה בעולם, אך עדיין יש בתוכה יריבויות לא מעטות.

גנרל ג'ון בונה צבא ומדינה

כאשר שגריר דרום-סודן הגיש את כתב האמנתו לנשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין, הוא אמר לו: "דרום-סודן הוקמה לא במעט בזכותכם. היא 'נולדה' בזכות מדינת ישראל ובזכותו של 'גנרל ג'ון".

מיהו 'גנרל ג'ון'? 'גנרל ג'ון' היה שמו המוסווה של איש 'המוסד' דוד בן עוזיאל  – שכל חבריו מכירים אותו בכינוי שהודבק לו בילדותו: 'טרזן'.  טרזן חגג לא מכבר גבורות, וכל מסכת חייו מורכבת מסיפורי גבורה: במלחמת העצמאות, כשהיה ילד בן 12, פנה לצה"ל כדי שיגייסו אותו אך שלטונות הצבא סירבו. אז פנה והתקבל לתפקיד רץ-קשר בפלוגת הנוער של אצ"ל בירושלים (ואחרי המלחמה קיבל את אות על"ה – עיטור לוחמי המדינה); כשהוקמה יחידה 101, גוייס ליחידה ונטל חלק בכל פעילויותיה; כשפורקה 101 – עבר לצנחנים; עם תום שירותו בצה"ל התגייס ל'מוסד' ושירת מטעמו באתיופיה ובמקומות אחרים. גבורותיו יכולות למלא כמה ספרים מרתקים, ושמץ מעלילות חייו נראה לאחרונה על אקרני הטלוויזיה אודות פעילותו למען העלאת יהודי אתיופיה.

והנה בחודשים האחרונים, הצנזורה הישראלית איפשרה לחשוף עוד פרק חייו: את סיפורו כאיש ה'מוסד' שעזר למחתרת המקומית של דרום-סודן, 'אניה ניה', ובעצם הביא להקמת דרום-סודן. סיפורו ראה אור בספר המדהים והמרתק 'בשליחות המוסד לדרום-סודן, 1971-1969, פרקי יומן-מבצע', שיצא בהוצאת 'טבע הדברים'. הספר נפתח בהקדמת ראש 'המוסד' בשנות השישים והשבעים צבי זמיר. זמיר מביא שלושה נימוקים מדוע ישראל סייעה לדרום-סודן: ראשית, הייתה כוונה לחזק את 'המעגל השני' שישראל בנתה סביב מדינות ערב, אשר כלל אז את תורכיה, איראן, אתיופיה וקניה. 'המעגל השני'  נועד – כפי שבן גוריון כתב לאייזנהאור – "ליצור קשר עם קבוצת מדינות… אשר יוכלו בסיוע הדדי ובמאמצים משותפים לעמוד איתן בפני התפשטותה של ברית-המועצות באמצעותו של נאצר".  שנית, ישראל רצתה למנוע את שילובן של יחידות סודניות בצבא המצרי – שבאותם הימים נלחם בישראל ב'מלחמת ההתשה' – ולרתקן לדרום. שלישית, וזה היה מניע חשוב במיוחד, ישראל ביקשה לסייע סיוע אנושי-הומני לאוכלוסיה הנאנקת תחת טרור מוסלמי אלים ואכזרי.

קשה להאמין, אך מחתרת 'אניה ניה' הפכה לצבא של ממש בזכות שלושה אנשי 'מוסד'. השלושה, שתחילה יצאו ל"משלחת סקר" בדרום-סודן, נבחרו בקפידה על-ידי ראש 'המוסד' עצמו: טרזן, המפקד, שהמשיך ללוות את המורדים הדרומיים משך שנים והיה היועץ הצבאי והארגוני שלהם;  ד"ר אלי כהן, היועץ הפוליטי-מדיני; וצ'רלי, איש-הקשר, יליד מצרים, שדיבר ערבית שוטפת בכמה ניבים, כולל בניב הסודני. שלושת הישראלים המריאו לניירובי בירת קניה במאי 1969 ומשם נסעו לקמפלה בירת אוגנדה. מגבול אוגנדה צעדו ברגל בדרכים לא דרכים – לא כל-כך פשוטו, אך בהחלט כמשמעו – אל אנשי המחתרת הדרומית ולבסוף פגשו את לאגו, מפקד 'אניה-ניה'.

"אתם הלבנים הראשונים בדרום-סודן"

הספר מספר על הפעילויות הרבות של נציגי 'המוסד' לבניית צבא המורדים, שעיקרן כלל לא רק סיוע צבאי אלא גם יצירת יחסי-אמון עם המורדים, שכל זיכרונותיהם ממגעיהם בעבר עם 'הלבנים' היו שליליים. לאגו אמר לאנשי 'המוסד' בפגישתם הראשונה כי המחתרת זקוקה לנשק כאוויר לנשימה ורק כאשר יהיה להם נשק בכמות משמעותית הם יוכלו לעצור את הערבים-המוסלמים הפושטים על כפריהם. לדבריו, בכל המחתרת היו אז בסך-הכול "כ-250 כלי נשק, עם כדורים ספורים לכל כלי". לעומת זאת, לפי לאגו, אנשי הצפון היו חמושים היטב בנשק שהגיע מברית-המועצות, ממזרח גרמניה וממצרים, והיו להם אלפי כלי נשק, שריוניות ואפילו מטוסים.

אחרי ההיכרות עם לאגו הוא הפגיש אותם עם הצ'יף לולו לאדו, המנהיג הבכיר של מזרח אקווטוריה, האזור המרכזי של דרום-סודן בו התמקמו. אותו צ'יף – שהיה ב-1953 בטקס הכתרת המלכה אליזבת באנגליה – סיפר לטרזן ולחבריו כי הוא היה שותף בכמה וכמה "ועידות פיוס" עם הצפון, אולם, בכל הוועידות, הצפוניים הציעו שהדרומיים יהפכו לעבדים וכי הם יימכרו לזרים… (לאחרונה שמעתי מבדואי מרהט, שבעירו קנו עבדים מדרום-סודן עד שנות ה-80 (!) וכי כיום כחמישית מתושבי רהט הם עבדים דרום-סודנים או צאצאיהם). הצ'יף אמר לשלושת הישראלים: "אתם הלבנים הראשונים שהגעתם לדרום-סודן בשנים האחרונות. אחרי ששמעתם על מעשי הרצח של אנשי הצפון ואחרי שראיתם את החולי והרעב השורר אצלנו – עליכם לדווח זאת  לידיעת העולם".

טרזן מספר שאנשי 'המוסד' הישראלים אמרו ללאגו וחבריו, כי הם מתכוונים להרבה יותר מאשר רק "לדווח לידיעת העולם". "המשלחת" הישראלית אמרה להם כי חשוב שיקימו צבא מסודר לדרום-סודן, אך חשוב לא פחות שיקדמו את החקלאות באזור, יפתחו את הרפואה האזורית ויטפחו מערכת חינוכית. לאגו היה נפעם. הוא השיב בשם אנשיו: "אנו, הדרומיים, דומים לכם, בני העם היהודי. גם אתם נרדפתם והושמדתם משך שנים. אתם, הישראלים, היחידים שמסוגלים לעזור לנו. יש לנו אויב משותף ואתם, יותר מכול עם אחר יכולים להבין אותנו".

פעילות "משלחת הסקר" נמשכה כחודש ונעשתה בתנאים שלא ייאמנו. שלושת חברי המשלחת הלכו ברגל במסלול-מעגלי של 300 ק"מ: הם צעדו בימים לוהטים ובשעות של גשמים שוטפים, עברו ביערות-עד והיו צריכים לפלס את דרכם דרך צמחייה מרובת בעלי חיים (כולל חיות-טרף ונחשים ארסיים). השלושה סבלו מתת-תזונה ובלילות התקשו לישון מרוב יתושים ושאר מזיקים. ערב חזרתם ארצה דנו עם המורדים בשאלה כיצד המחתרת תהפוך לצבא: מה יהיה מבנה גדודי הדרום, כיצד יחלקו את האנשים לפלוגות, מה יהיה מיקומם, מה כמות הנשק הנחוצה ומהם סוגי הכלים שבהם יחומשו הלוחמים.

"משלחת הסקר" שבה ארצה בקיץ 1969. על פי הוראת 'המוסד' היא הביאה עימה את לאגו, מפקד המורדים. עם בואם הם נפגשו עם ראש המוסד, וזה לקח את טרזן ולאגו לפגישה עם ראש הממשלה גולדה מאיר. באותה פגישה, גולדה ביקשה מלאגו לדווח על המצב בארצו וזה סיפר לה על עשרות אלפי דרומיים שנהרגו בידי אנשי הצפון, על מאות אלפי פליטים שברחו למדינות שכנות ועל פגיעות אחרות של הצפוניים. הוא אמר כי אין באזור תשתית רפואית, כי תמותת התינוקות והמבוגרים היא עצומה – ובסך הכול המצב בדרום-סודן על סף קריסה מוחלטת. בסיכום דבריו דיבר על התארגנות אנשי 'אניה-ניה' ועל האמצעים הדלים שברשותם ואמר: "זוהי השעה ה-12 עבורנו. אני מבקש, בשם תושבי דרום-סודן, כי תעזרו לנו".

פעולת ההצנחה הראשונה

לפי טרזן, גולדה הקשיבה בדריכות לדברי לאגו. היא שאלה אותו שאלות רבות – ולקראת תום הפגישה היה ברור שהתרשמה עמוקות מדבריו. גולדה סיימה את השיחה בשני משפטים קצרים  שנחרטו היטב אצל שומעיה: "אנחנו נעזור לכם. אם תגיעו אי-פעם להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם". צבי זמיר הסביר לטרזן אחרי הפגישה כי הוחלט לעזור לדרום-סודנים ועל-ידי כך ירותק הצבא הסודני לדרום המדינה. זאת ועוד, הוא הבהיר לו כי ניתן לעשות זאת בזכות התמיכה של קניה ואתיופיה, שאז היו מקורבות מאוד לישראל. אחר כך זמיר ביקש מטרזן לקחת את לאגו לסיבוב בארץ, כולל למקומות הקדושים לנצרות ולהרשימו. כן ביקש כי יסייר עימו בכמה מבסיסי צה"ל.

בסתיו יצאה לדרום-סודן משלחת שנייה, שגם היא מנתה שלושה אנשים: טרזן, צ'רלי והרופא ד"ר עמנואל שפירא, שהיה בזמנו רופא חטיבת הצנחנים. המשלחת השנייה, בדרכה מקניה לדרום-סודן פגעה בנמר, אך לא אירע לה דבר. הפעם חברי המשלחת נהנו בדרום-סודן מ"המודרניזציה": על הגבול חיכו להם אופניים (רעועות) והם רכבו על גביהן עשרות קילומטרים, עד שהגיעו לאחד היערות – שתוכנן להיות יעדם. למשלחת זו היו שלוש משימות עיקריות: המשימה הראשונה, להכשיר מסלול-נחיתה למטוסים קלים ולהיערך לקבלת ציוד צבאי מוצנח (כולל רובים, מקלעים, רימוני-יד, רימוני עשן, מוקשים, בזוקות, פצצות ומדים – שרובם נלקחו כשלל ממצרים וסוריה ב'מלחמת ששת הימים'), להיערך לקבלת מזון מוצנח (כולל אבקת-חלב לילדים) ולהיערך לקבלת תרופות וציוד רפואי (כולל אנטיביוטיקה וחיסונים כנגד אבעבועות שחורות, אנטי-טטנוס); המשימה השנייה, להכשיר חובשים מקומיים, להקים באזור בית-חולים וללמד את המקומיים להשתמש בציוד רפואי, בתרופות ובחיסונים; המשימה השלישית, להכשיר אלחוטנים ולציידם במכשירי קשר.

המשימה הראשונה לא הייתה קלה: בתוך היער הוכן מסלול-נחיתה מיוחד שעליו יוכלו לנחות מטוסים קלים ואליו יוצנח הציוד מישראל. אורך המסלול שהוכשר היה כ-800 מטרים וההכשרה בוצעה באמצעים פרימיטיביים. היא נעשתה בעבודת-כפיים משותפת(!) עם המקומיים ועם כלים-ידניים מקומיים. אחרי פרק זמן, בשעה שתואמה מראש בקשר, הגיע מקניה מטוס עמוס ציוד. המטוס ביצע את משימת ההצנחות ללא-דופי. טרזן מספר כי תחילה פורק הציוד הרפואי ואותרו החיסונים (שהגיעו בארגזי קרח). אחר-כך חוסנו התינוקות והילדים ורק אחריהם חוסנו הלוחמים. מאוחר יותר פירקו את חבילות המדים וחילקו אותם בין הלוחמים. אחרי חלוקת המדים, "פתאום המורדים נראו כמו חיילים של ממש". לבסוף הביאו את חבילות הנשק, נתנו נשק לכל חייל והשביעו כל אחד. לאגו נשא דברים ושיבח את המשלחת "שהפיחה חיים חדשים בדרום-סודן", ואחריו בירך הצ'יף לוליק ש"הודה לאלוהים שארץ אחת החליטה לעזור". הטקס הסתיים בריקודים שנמשכו זמן רב "בקצב הולך וגובר".

בימים הבאים החלו אימונים מסודרים של הלוחמים. אולם, ב"בסיס" האימונים, שהיו בו כ-1,600 מורדים, הם סבלו במיוחד. הרעב האפיל על הכל. המזון לא הספיק להאכיל את החיילים הרבים ואת בני משפחותיהם, ואנשי המשלחת הקפידו לרעוב בדיוק כמו המקומיים. בעיה חריפה שנייה הייתה מחלות שונות ובראשן מגפת דיזנטריה. כתוצאה מהרעב ומהמחלות, הוחלט לפזר את הלוחמים והאזרחים לכפריהם. טרזן ייעץ ללאגו לעבור לאואינקיבול – כפר-קטן סמוך – ולהקים שם מרכז שלטון אזרחי, לצד המפקדה הצבאית. הוא הציע ללאגו להזמין לשם צ'יפים בכירים ממחוזות אחרים בדרום-סודן ואמר כי אם הם יסכימו לבוא זה יהיה פתח להקמת ממשלה אזרחית של כל הדרום וייווצר גיבוי למפקדה הצבאית.

פגישת צ'יפים עם מנהיגי אתיופיה

כחודש אחרי בואה, המשלחת הכינה ללאגו ואנשיו "הפתעה". מטוס קל – שהמורדים לא ידעו עליו מראש – נחת לידם והיו בו, לא פחות ולא יותר, ראש 'המוסד' צבי זמיר ואפרים הלוי (שאז שימש לצידו). לאגו היה בהלם. הוא הסביר לאנשיו מי הבאים ומאות מהם החלו בריקודים ספונטניים. טרזן מספר כי "קרנות היער והחצוצרות הוסיפו לאקסטזה. הם הניפו את לאגו ואותי על הכתפיים והתהלוכה התוססת התקדמה לעבר האורחים. מהמאה העשרים לאפריקה של ליווניגסטון". צבי זמיר ואפרים הלוי נלקחו לסיור באתר האימונים, בבית החולים ובמחסני הנשק. זמיר סיכם את הביקור באמירה:"לא פיללתי לראות את מה שהושג".

אחרי הביקור המכובד נמשכו האימונים ולקראת החורף הכינו שורה של מבצעים צבאיים ראשונים בצפון סודן. חברי המשלחת וכשישים מורדים-דרומיים צעדו צפונה שבע-מאות קילומטרים וביצעו שם שורה של פעולות חבלה: מיקושים, מארבים, פיצוץ גשרים ועוד. ארבעה תלמידים דרומיים ששהו באותה העת בג'ובה – היום בירת דרום-סודן – סיפרו ללאגו ואנשיו כי פעולות המורדים מטרידות מאד את המשטר בצפון. יום אחד – כך סיפרו – נקראו כל תושבי העיר להתכנס בכיכר מרכזית ולהאזין ל…."חברינו הרוסים". רוסי דובר ערבית הצהיר בפני הנוכחים: "אין צורך לחשוש מ'האניה-ניה'. אפשר לנקות אותם כפי ש'הסימבה' נוקו מקונגו. אנו תומכים במשטרו של נומיריי (אז נשיא סודן). סיפקנו לו כבר 25 מטוסי סילון". הדיווח רק העלה את המורל בקרב אנשי הדרום.

פרט לפעילויות הצבאיות בצפון, שתכליתן הייתה להקשות על צבא-הצפון לנוע בחופשיות בין בסיסיו השונים ובין היישובים האזרחיים השונים, המבצעים הצבאיים נועדו ליצור לדרומיים הרגשה שסוף סוף יש להם צבא אחד הנלחם נגד אויב משותף. באותה העת גם החלו פגישות בין אישים בכירים במחוזות הדרום, שעד אז כלל לא נפגשו.

לקראת חזרת המשלחת השנייה טרזן סיכם לעצמו: "למרות הצפייה לחזור הביתה, חשנו עצב. השארנו כאן יותר מאשר הנחיות וייעוץ. השארנו כאן נשמה ולב. נקשרנו לאנשים שאין להם יותר מהבגדים שעליהם. הם הפתיעו אותנו במהירות שבה הם השתלטו על המרפאה, הקשר וכל שאר הנושאים. למדנו להעריך את הרצון שלהם ללמוד ולהוכיח שהם אינם האפריקאים הנדכאים שאפשר לרמוס אותם". אחרי פעילות המשלחת דרום-סודן צעדה צעדים משמעותיים והתארגנה הן מהבחינה הצבאית והן מהבחינה האזרחית. בעקבותיה מונתה מועצת צ'יפים עליונה ובראשה הצ'יף לוליק.

הפעילות המבצעית של 'אניה ניה' נגד הצפוניים לא פסקה עם צאת המשלחת. הקשר הרציף עם לאגו ואנשיו לא חדל גם כשאנשי 'המוסד' חזרו ארצה, וטרזן – באמצעות מכשירי קשר – ליווה אותם מכאן והיה מעודכן בכל הנעשה ובכל התפתחויות. במאי 1970 'המוסד' החליט לחבר בין ראשי 'אניה ניה' ובין דרומיים אחרים. טרזן יזם פגישה ממושכת באדיס אבבה בין לאגו ובין ג'וזף אקאון, בן שבט דרומי אחר מאזור הנילוס העליון. לדבריו, "זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של דרום-סודן ששני מפקדי מחוזות רחוקים נפגשו והחליטו על שיתוף פעולה ביניהם". אחרי הפגישה תואמה פגישה בין שני מפקדי המחוזות ובין מנהיגי אתיופיה. בפגישה נכחו שר הביטחון האתיופי, שר הפנים האתיופי ושגריר ישראל באתיופיה אורי לובראני. בסוף סיכמו האתיופים: "אנו מלאי סימפטיה לדרומיים. נשמח לעזור לכם".

הרובה של אידי אמין

באמצע 1970 החריפו הפגיעות של המחתרת הדרומית בצפוניים ואלו הגיבו באגרסיביות. לצפון היה יתרון ניכר במספר לוחמיו ובעוצמת האש שלו, אך הדרומיים גילו נחישות רבה כיוון שידעו היטב כי הם מגינים על אנשיהם, בתיהם וכפריהם. אבל, למרות ההתקפות עליהם הדרומיים המשיכו להיות מפוצלים. בקיץ של 1970 ניחתה באזור מכה קשה נוספת: מגפת אבעבועות שחורות, חצבת ושפעת שהמיתה רבים. שוב 'המוסד' נחלץ לסייע והעביר לדרום חיסונים והדרכה רפואית.

באמצע יולי 1970 הגיע למפקדת 'אניה ניה' רמטכ"ל הצבא האוגנדי, הגנרל אידי אמין, שביקש לצפות בהצנחת הנשק הישראלי לדרום סודנים. אידי אמין – שבמחצית השנייה של שנות השישים עדיין היה ידיד ישראל, התאמן בצה"ל ואף זכה בכנפי צניחה למרות שלא סיים את קורס הצניחה – הגיע במטוס דו-מנועי שהטיס הישראלי סא"ל בדיחי. טרזן, שנכח במקום, מספר כי משמר כבוד של המחתרת הדרומית קיבל את פניו, החלה הילולה שכללה ריקודי שבטים, ריצה עם נשק לכל פינות המסלול, רקיעות רגליים ועוד. אחר כך אידי אמין ביקש רובה, הציב מולו מטרה וניסה להוכיח לסובבים שהוא צלף. כל חמש היריות שירה החטיאו בגדול. טרזן, שחשש כי אידי אמין יפגע בדרומיים אם קלונו יופץ, ביקש את הרובה שאידי אמין ירה בו, ערך "בדיקות" לכוונות-הרובה, ירה גם הוא לעבר אותה המטרה – והחטיא במתכוון. הוא סיכם את הירי, מתוך רצון להשיב לגנרל האוגנדי את גאוותו: "הרובה לא מאופס". (אגב: כמה חודשים אחרי ביקורו בדרום-סודן, ב-25 בינואר 1971, אידי אמין חולל הפיכה צבאית באוגנדה ושלט במדינה זו שמונה שנים רצופות. מתחילת שלטונו התנכר למדינת ישראל, התיידד עם ערפאת וקדאפי ותמך בטרור הערבי. על פי גורמים בינלאומיים בימי שלטונו הוא הורה לרצוח כחצי מיליון בני שבטים מיריביו).

מהסכם השלום ועד העצמאות

בינואר 1971 הצפון החליט לתקוף את אואינקיבול, מקום מטה ה'אניה ניה'. לדרומיים היה ברור כמה שבועות קודם לכן שהם יותקפו, כיוון שקיבלו על כך ידיעות מודיעיניות וראו כיצד מטוסים מצלמים מן האוויר את יחידותיהם. ב-25 בינואר – ממש ביום ההפיכה באוגנדה – התקבלה בארץ הידיעה שאואיניקיבול לא רק הותקפה אלא גם נכבשה, אך לאגו ועשרות מאנשיו (כולל פצועים רבים) הצליחו להימלט לאוגנדה. טרזן ניסה לנחם את לאגו ושלח לו מברק מן הארץ: "אל תהיו מודאגים. נמשיך לסייע לכם". במקביל, הוא הורה לו בעזרת הקשר כיצד לארגן מחדש את הכוחות. בפברואר 1971 הוא הגיע שוב לדרום-סודן. כשטרזן ולאגו חזרו ונפגשו אמר לו האחרון: "המברק שלך עודד אותי ואת אנשיי. הוא הפיח בנו רוח חיים ותקווה מחודשת". בה בעת הוא סיפר לו כי המחתרת שוקלת לפנות לממשלת דרום אפריקה ולבקש את עזרתה. טרזן ניסה בעדינות להניאו מכך ואמר לו: "פנייה לדרום אפריקה בזמן שכל מדינות אפריקה נגדה, וכן כל מדינות המערב, אינה צעד חכם". לאגו קיבל את הדברים והבין שבקשה של הדרום מממשלת האפרטהייד תזיק להם יותר מאשר תועיל.

בדצמבר 1971 אירעה תאונה אווירית למטוס 'פוקר פרנדשיפ' של חברת 'סודן-אייר' וזה נפל בלב השטח של 'אניה ניה'. המטוס הסודני התרסק, אולם נותרו ממנו 28 ניצולים. לאגו היה באותה העת באוגנדה וטרזן שהיה במפקדה הבריק ללוחמי המחתרת: "אין לפגוע בניצולים. יש להגיש להם כל סיוע. אין לגעת ברכוש הניצולים". בחרטום לא ידעו מה אירע למטוס – וטרזן דאג להעביר ידיעה לעיתון בניירובי, שיש ניצולים צפוניים וכי הם זוכים לטיפול הוגן מידי ה'אניה ניה'. למחרת לאגו שב וטרזן אמר לו: "יום אחד תגיעו להסכם שלום עם הצפון, אסור שיזכרו אתכם כפראי אדם".

לאגו אימץ את הקו ההומני שטרזן קבע – ואחרי כמה שבועות – כשהניצולים הוחזרו צפונה בלי שאנשי הדרום דרשו דבר תמורתם, הם הרבו להלל את ה'אניה ניה' ותארו את אנשיה כאנושיים וממושמעים. לפי טרזן, לאירוע זה הייתה חשיבות מכרעת: "לאחר אירוע המטוס זכו ה'אניה ניה' לקבלה והכרה מצד האוכלוסיה בצפון. כמעט בן לילה היה הצפון מוכן להקשיב לדרישות הדרום".

בפברואר 1972 החלו שיחות שלום בין הצפוניים לדרומיים. השיחות, שלא היו קלות, נערכו תחת חסותו של הקיסר האתיופי היילה סלאסי. בסופן הקיסר הציע פתרון יצירתי שהתקבל על דעת שני הצדדים. השארת המצב של מדינה אחת, אך חלוקה אחרת של הכוחות הצבאיים ושל הכוחות המשטרתיים: "מחצית הצבא הצפוני יישלח לדרום ומחצית הצבא הדרומי יישלח לדרום. ההרכב האתני של כל מחצית צבא יהיה זהה לזה של המחצית המשרתת בצד השני. בנוסף, המשטרה וכוחות העזר בדרום יישענו על כוחות מקומיים דרומיים". שתי המשלחות חתמו על הסכם ביניהן וזה הביא לשקט בסודן שנמשך עד 1983. אחרי ההסכם – ועם התחדשות מלחמת האזרחים במדינה – ישראל כבר לא הייתה מעורבת בנעשה באזור. המדיניות של ראשי הממשלה בגין, שמיר, פרס, רבין וברק הייתה אי-התערבות בנעשה באפריקה.

כחלוף 41 שנים, כשדרום-סודן זכתה לעצמאות, נשיא דרום-סודן סלבה קייר מיירדיט, שהיה לוחם ב'אניה ניה', זכר היטב את העזרה הישראלית שניתנה לאנשיו עשרות שנים קודם לכן. הוא שיגר הזמנה רשמית – בצירוף כרטיסי טיסה – וביקש מטרזן להגיע לארצו. טרזן בא אחר-כבוד לארמון הנשיאות, ושם, בין היתר, אמר לו הנשיא: "אנו עומדים כאן היום כדי להודות על הסיוע של מדינת ישראל ולהודות על הסיוע הישיר שלך". הנשיא מסר לו מכתב המופנה לראש הממשלה נתניהו ובו כתב כי הוא ממנה את 'גנרל ג'ון' לנציג דרום-סודן בישראל ולנציגו האישי.

אירוע מרגש אחר שטרזן חווה הייתה פגישה עם רב-אלוף מטה, היום שר בכיר בממשלת דרום-סודן, שאביו מעמור מטה היה בזמנו שומר הראש האישי שלו. אחרי הפגישה השר כתב לטרזן מכתב-מרגש ובו סיפר כי אביו – טרם מותו – אמר לו: "ההתנהגות של גנרל ג'ון הייתה שונה מזו של כל האנשים הלבנים שפגשנו. הוא לא רק הביא לנו נשק, הוא גם צעד אתנו ב'בוש'. הוא לימד אותנו לכבד את רכוש האזרחים. הייתה לו דרך מיוחדת להתבונן בליבותיהם של אנשים. אם למישהו הייתה מחשבת זדון, הוא ידע זאת לפני שמישהו אמר לו. אנו האמנו שהאיש הזה נשלח אלינו על-ידי האל הכל-יכול מפני שקשה היה להשוות את התנהגותו עם הצבע שלו… אני רוצה שתאמץ תכונות אחדות של ג'ון. שמור על כבוד עצמי, על כבודם של חייליך ועל כבודם של האזרחים וכן על רכושם. על-ידי כך תראה שהם יהיו מוכנים להיהרג עבורך… בני, נסה ככל שתוכל לאמץ את הצעתי ואתה תהיה פופולרי כמו גנרל ג'ון ב'אניה ניה'".

_____
כל התמונות בכתבה באדיבות דוד בן-עוזיאל, טרזן.

ד"ר צבי צמרת, הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי, לשעבר מנכ"ל יד בן צבי ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.