סוריה וישראל: מה שפוטין מבין ואובמה לא קולט

התקרית אתמול בגבול סוריה ממחישה היטב את המורכבות שיצרה המעורבות הרוסית באזור • במאמר שפורסם במאגזין 'טאבלט', מנתח המומחה לאסטרטגיה צבאית אדוורד לוטווק את הלך המחשבה ה"מוזר" של פוטין: "אם תתמוך באמריקנים יזנחו אותך בלי היסוס, אם תתמוך בפוטין הוא יתמוך בך בכל מחיר"

מאנגלית: אורי רדלר

בימים עגומים אלו אני נהנה מקצת סי-אן-אן — זהו ערוץ החדשות היחידי שניתן לראות ליד ההליכון שבבית הדירות שלי בטוקיו. שלל המגישים והמומחים, כולם דנים בכובד ראש במניעים שמאחורי השקעתו של פוטין בסוריה, הטוען כי הוא נלחם ב"קיצוניות".

למרבה הפלא, זהו אותו איום חמור שגם הנשיא ברק אובמה מדבר עליו, אף כי הוא נמנע בקפידה משימוש במילים "אסלאמי", "אסלאמיסטי" או "מוסלמי" (הוא מוכן להשתמש בראשי התיבות ISIL, עם זאת), מה שמעורר את המחשבה שלא ניתן להביס אויב שאתה מפחד לנקוב בשמו. הרי אין כבר ISIL או דאע"ש, שכן ה"אל־דאולה אל-אסלאמיה פי אל-עראק ואל-שאם" הישנה והטובה, המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה — הפכה כבר מזמן למדינה האסלאמית של כל מקום, מניגריה ועד אפגניסטן, ומן הסתם תהיה שם הסכמה להכליל בתוכם גם את בריטניה ומישיגן.

המתנדבים המכירים באותנטיות של המדינה האסלאמית מתעלמים מההכרזות הרמות על אופיה הלא־אסלאמי של נשיאים, שרים ורוזנים לא מוסלמים. הם ממשיכים לזרום אל תוך גבולותיה המתרחבים של המדינה האסלאמית — והזרימה הזו פנימה מאזנת על־נקלה את הפגיעות שנגרמו ממסע ההפצצות היקר להפליא של ארצות־הברית, שאליו הצטרפו הבריטים, הצרפתים… ופוטין; זה שחיל האוויר שלו כבר רשם לזכותו עשרות מתקפות אוויריות נגד האויב המשותף.

התלהבותו של פוטין מלחימה למען מטרה חשובה הייתה אמורה להניב לו מידה של הכרת תודה. במקום זאת, זוכה המנהיג הרוסי לביקורת מהמומחים הנבונים של סי-אן-אן ומממשל אובמה, על כך שהוא מבקש להגן על בן חסותו, אסד, באמצעות הפצצת כל אויביו האחרים. כלומר, את עשרות הכנופיות האסלאמיסטיות היריבות המכנות עצמן בדרך כלל ג'יש אל־פתח; את שלל הכנופיות הניצות של עריקים מהצבא הסורי המכנות עצמם אל־ג'יש א־סורי אל־חור, "הצבא הסורי החופשי"; סניף אל־קאעידה הקיצוני בעליל ג'בהת אל־נוסרה, החזק משני אלו גם יחד; ומעל לכל הלוחמים האמיצים "תומכי  הדמוקרטיה", אותם מאמנת ומחמשת ארצות־הברית עצמה בתכנית בשווי של 500 מיליון דולר.

בפועל, מסע ההפצצות בו החל פוטין פגע עד עתה רק במעט מטרות של המדינה האסלאמית. עם זאת, המטוסים טסו והפצצות הוטלו, אך לסורים אין מודיעין קרקעי לזיהוי מטרות, ממש כפי שאין מודיעין כזה לארצות־הברית, למעט אותם מקרים נדירים כשכלי־רכב עם דגל שחור נראים נוסעים באור־יום — מה שמסביר מדוע הצליחה המדינה האסלאמית להתפשט מאז תחילת מסע ההפצצות של ארצות־הברית.

אך ודאי שניתן לזכות את פוטין מההאשמה שחיל האוויר שלו הפציץ את לוחמי החופש "תומכי הדמוקרטיה". אחרי הכל, מכשירי הכוחות האלו (האמריקנים) עצמם הודו כי הכוח הראשוני, שלהכשרתו הוצאה עשירית מהסכום שהוקדש לנושא — קרי, 50 מיליון — מונה חמישה לוחמים. שאר הלוחמים ערקו אחרי שקיבלו את בונוס החתימה המשפחתי הגדול שלהם ואת המשכורת הראשונה, או אחרי שקיבלו כלי נשק ראשון (שאותו מכרו למישהו אחר), או מיד עם כניסתם בקבוצות לסוריה, שם הצטרפו ללא שהיות לג'בהת אל־נוסרה האנטי־אמריקני. את האסלאם הסוני של אלו האחרונים הם מבינים. הדיבורים על דמוקרטיה הם סינית בשבילם. מכאן שאפשר להיות רגועים בנוגע לחפותו של פוטין: כל חמשת לוחמי החופש מתוצרת ארצות־הברית חיים וקיימים, אף כי אפשר שאחד מהם ערק מאז ספירת המלאי האחרונה. (זה יהיה הרבה יותר זול לשכור לוחמים להשכיר מאל־סלבדור ולהלביש אותם בכאפיות ובעבאיות).

מצד שני, פוטין בהחלט אשם בהגנה על משטר אסד. הוא מעוניין לשמר אותו באזור דמשק, במידת אפשר, או לפחות בעמדות המבוצרות טבעית של רצועת החוף מלבנון עד תורכיה שם מספר העלאווים, בני עדתו של אסד, גדול ממספר הסונים שמולם. שם מתגוררים גם הנוצרים, האסמאעילים, השיעים התריסריים ודרוזים עירונים, הסובלים מרדיפות ולעתים אף מטבח ממש בכל מקום שבו ההתקוממות הסונית כובשת שטחים (ההבדל היחידי הוא שהמדינה האסלאמית מתעדת את מעשי הרצח שלה בצבעים עזים). שטח זה כולל גם את טרטוס, שהיא ביתו של הצי הרוסי מאז שנת 1971 — וזהו הבסיס הימי היחידי של סוריה מחוץ לגבולות הפדרציה הרוסית, מה שמוסיף רבות לערך הימי של כיבוש קרים בידי פוטין; שם הבסיס הימי בסבסטופול שוכן בצד הלא נכון של הדרדנלים. עם תדלוק ותיקונים קלים בטרטוס הצי הרוסי יוכל לפעול באופן רציף בים־התיכון, ולהפגין נוכחות במזרח הים־התיכון, במיוחד עתה, כשהצי השישי האמריקני הפך לצי מיניאטורי הכולל ספינה אחת או שתיים — שכן שאר הצי הימי המתכווץ של ארצות־הברית כבר עבר מזמן לאוקיינוס ההודי או לאוקיינוס השקט.

https://www.youtube.com/watch?v=SNwE_NYL4iI

פוטין אשם!

אז כן, גבירותי ורבותי, הנאשם ולדימיר – ולאד – פוטין אשם בפשע חמור ביותר: הוא מגן על בני בריתו ותוקף את אויביו – התנהגות מחפירה במיוחד בעיני ממשל אובמה, שעושה את ההיפך הגמור. אמריקה של אובמה לא אוהבת את אבֶּה, ראש־הממשלה הפרו־אמריקני של יפן (הנחשב "לא אפולוגטי מספיק"), דוֹחה את הקריאות לפעול מצד קמרון בבריטניה והנשיא הולנד בצרפת, ולא החמיצה שום הזדמנות לגנות את בנימין נתניהו – ובמקביל חיבקה בחום את הדיקטטורים הנתעבים של קובה, וכמובן את חסאן פריידון, הידוע גם בשם רוחאני, נשיא הרפובליקה האסלאמית ל"מוות לאמריקה" של איראן, שהיה השותף הראשי לשיחות על האטום האיראני כבר בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה מה-6 באוקטובר 2003 ועד ה-15 באוגוסט 2005, כשרוחאני היה הנושא והנותן מטעמו של נשיא אחר שהצטיין במתק שפתיים, מוחמד חתאמי. רוחאני התגאה אז שהוא השתמש בשיחות "כדי לקנות זמן לקידום תכנית הגרעין של איראן" – אבל דברים זניחים כאלו לא ירתיעו את הממשל האמריקני, המפגין חשדנות אך ורק ביחס לבני־בריתו.

פוטין הוא טיפוס משונה, שמאמין שנשיא מדינה צריך לתת עדיפות ראשונה לחיזוק כוחה של המדינה. זו ללא ספק גישה מיושנת בהשוואה למאות היוזמות שממשל אובמה העניק להן עדיפות על פני שימור הכוח והאמינות האמריקנית בזירה העולמית. היוזמות האלו קנו לממשל האמריקני זנב ארוך מאוד של כישלונות מחפירים, מאוקראינה ועד אפגניסטן. בכל מקרה ומקרה, לא הייתה התמודדות יעילה עם המצב ולא הייתה התנתקות מובהקת – היו רק הבטחות רופסות, חוסר החלטיות מוחלט, שגיאות מדיניות גסות מצד גורמים רשמיים דלי־כישורים (הממשיכים להביך את אובמה פעם אחר פעם, בלי שמישהו יעלה על דעתו להעביר אותם לתפקיד מאבטח בחנייה) וביצועים מזעזעים.

דוגמה אחת היא השיחות עם איראן. מזכיר המדינה ג'ון קרי נתקע בז'נבה, והיה ברור שהוא לא מוכן לצאת בלי הסכם שכן הוא ערך ויתורים מגוחכים לחלוטין ברגע האחרון (כולל האפשרות המדהימה של אזהרה של 24 יום מראש לפני בדיקת פקחים של מתקני האטום). הדבר דומה לתייר המבקר לראשונה בבזאר וקונה שטיח מלכותי עתיק באמת, יחיד ומיוחד במינו ("רק בשבילך") ב-10,000 דולר – מחיר המייצג רווח נאה למוכר, בהשוואה ל-49.99 דולר אותם שילם ליצרן השטיח בפקיסטן. וכשמגיעים הדברים לביצוע, אפילו המשא-ומתן האווילי והמביש הזה מתגמד לעומת הפעולות הכושלות בסוריה של חביבו של אובמה, ראש הסי-אי-איי, ג'ון א. ברנן, הסבור שהוא מומחה גדול בענייני המזרח־התיכון, אף שהוא אינו יודע לקרוא ערבית, עברית, פרסית או תורכית.

פוטין הוא סיפור שונה לגמרי. יש לו שתי מטרות בסוריה, ושתיהן מציאותיות לחלוטין: לשמר את הבסיס שלו בטרטוס, שהופך את רוסיה למעצמה בים־התיכון (רק תסתכלו על מי שמתחרה בו שם, ותבינו) במחיר נמוך מאוד, ולהראות לכולם שמשתלם לסייע לסוריה. האמריקנים זרקו את חוסני מובארק לכלבים בתוך שניות, אחרי עשרות שנים של שירות צייתני, משום שהמשטרה שלו ירתה בכמה מפגינים: רוסיה ממשיכה לתמוך באסד בעוז על אף התנהגותו. המסר הזה מצלצל בקול ברור באוזניהם של כל השליטים באזור, שאף אחד מהם לא נבחר בבחירות דמוקרטיות (למעט טאיפ ארדואן, שעושה כל מאמץ כדי לחסל את הדמוקרטיה בארצו). אם תתמוך באמריקנים יזנחו אותך בלי היסוס אם המשטרה שלך תאלץ לירות במפגינים עושי צרות. אם תתמוך בפוטין הוא יתמוך בך בכל מחיר. זה לא כל־כך משנה מה יקרה לאסד בסוף – פוטין כבר זכה בתחרות האמינות, והזכייה הזו תניב לרוסיה רווחים ממשיים.

טלפון לביבי

פוטין גם מבין באופן שונה את עסקי הדיפלומטיה. הגרסה של אובמה לכך היא שהפרטים המעשיים של כל עסקה הרבה פחות חשובים מעיטורה בשלל עקרונות והליכים אופנתיים, כולל קידות והתחנחנויות בפני חבורת חסרי־התועלת באו"ם. מכאן שבמשא-ומתן עם הבית הלבן של אובמה לא ניתן לצפות לקבל א' תמורת ב' – הכל חייב לעבור קודם שטיפה יסודית במכונת ההיסוסים ולהתייבש על חבל חוסר היכולת להחליט, הגורמים לעיכוב עצום בכל דבר – וזה עוד כשמדובר בעסקה מוצלח.

לעומת זאת, כשנתניהו שמע שפוטין שולח מטוסי קרב לסוריה, שמעליה מטוסי הקרב הישראלים חייבים לטוס מעת לעת כדי להפציץ משלוחי טילים מאיראן לחיזבאללה – פוטנציאל גבוה למפגשים אוויריים קטלנים – לא היו פטפוטי טרום מו"מ ממושכים לצורך ארגון פגישת ההכנה שיום אחד תוביל לפגישת עקרונות, בנוסח החביב על ממשל אובמה. במקום זאת, נתניהו ביקש לערוך פגישה מהירה עם פוטין, ופוטין הגיב בהזמנה לבוא למוסקבה מיד.

השניים הסכימו מיד שהרוסים ירימו טלפון לכֹּהן לפני שהם יוצאים להפצצה – כלומר, כהן כמו ביוסי כהן, היועץ לביטחון לאומי של ביבי וסגן ראש המוסד לשעבר ואולי גם ראש המוסד לעתיד, אף שהוא ידוע דווקא בכינוי 'הדוגמן' ולא 'כהן המרגל' בנוסח דיוויד ס. כהן, שהוא סגן ראש הסי-אי-איי. הישראלים, מצדם, יודיעו על טיסותיהם לניקולאי פטרושב, היועץ לביטחון לאומי של פוטין, ולשעבר איש שירות הביון הפנימי, הפס"ב של רוסיה – כלומר, עמיתו ומקבילו של כהן בכל המובנים. אשר לאימות, לא יהיה עיכוב של 24 יום מבחינת הישראלים, משום שגם אם אף אחד ממרכזי הפיקוד האוויריים שלהם אינו פעיל, הרדאר הישראלי יוכל להבחין בכל כלי טיס מרגע המראתו מהבסיס הרוסי – כשכלל הפעולה הוא שכשצד אחד מפציץ, הצד השני חייב לקרקע את מטוסיו.

ההסכם בין פוטין לנתניהו, חשוב כשלעצמו, גם מאייר את המציאות העכשווית שממשל אובמה ממשיך לא להבין. המדיניות שלו כלפי ישראל אינה שוחרת רע בשום אופן – יש אולי עוינות אישית עזה מצד כמה גורמים רשמיים, אך הם אינם יכולים לפעול בהתאם למדיניות זו. מצד שני, ממשל אובמה, מהנשיא ומטה, משמר תפישה מסוימת של ישראל שאינה עוינת בהכרח, ולמעשה אפילו יש בה דחף לגונן, אך היא מיושנת לחלוטין. הם עדיין רואים בישראל מדינה קטנה מוקפת אויבים באזור ומבודדת בעולם, התלויה לחלוטין בחסדיה של ארצות־הברית.

זה אולי היה נכון בשנות השבעים של המאה הקודמת, אבל רחוק מאוד מהמציאות נוכחית – למעט טקסי הגינוי החלולים באו"ם. היום יש לישראל בנות ברית ערביות אמיתיות לאורך שניים מארבעה גבולותיה — בנות־ברית עמן היא משתפת פעולה בכל יום, ויש עוד בני־ברית ערביים אחרים המוכנים לפעול עמה במשותף כנגד איראן – ולא רק בסודי סודות. לישראל יש יחסים רחבים עם סין ועם רוסיה — שאליה טסות מדי יום עשר טיסות ישירות מישראל ואליה – ויש לה קשר אסטרטגי פעיל עם מדינות מרכזיות באירופה – קשר שאותו לא ניתן היה להעלות על הדעת בשנות השבעים. במלים אחרות, יחס הבוז שמפגין ממשל אובמה לנתניהו חשף גם את העובדה שהוא קרא באופן שגוי את מאזן הכוחות – שגיאה שאינה מפתיעה ביחס לחבורת אנשים שאין לה שום הבנה אסטרטגית גם בתחומים רבים אחרים.

פוטין, לעומת זאת, אולי לא מבין הרבה, אבל הוא בהחלט מבין אסטרטגיה ומבין כיצד פועלים מאזני כוחות. משום כך הוא לא שיחק משחקים עם נתניהו, ופשוט הכיר בזכותה של ישראל להפציץ סוריה – הכרה שיש לה חשיבות בנסיבות אלו, בתנאי שצוותים וכלי טיס רוסיים יהיו על הקרקע כשזה קורה, והכל בתוך שטח קטן מאוד, במיוחד כשאתה טס במהירות של 800 ק"מ לשעה.

יש אמריקנים רבים שרואים בפוטין בריון ולא יותר, אך משאלי דעת הקהל מראים שהרוסים אינם מסכימים עמם. הפופולריות שלו תדעך בוודאי משום שהסנקציות-שכנגד של פוטין מעצימות שלא לצורך את המחסור שנגרם בעקבות הסנקציות מן המערב, ובגלל הירידה בערך הרובל, אך רוב מבין הרוסים ימשיכו לדבוק במסר הבסיסי שלו: "אתם רוסים. סנקציות כן או לא, אתם לעולם לא תאכלו טוב כמו האיטלקים ולא תתלבשו באלגנטיות כמו הצרפתים, ואף פעם לא תהיו עשירים כמו האמריקנים – אך אתם בניה של אימפריה, אדוניה של המדינה הגדולה בעולם, ואתם מוכנים למשול בחסד בעשרות עמים צייתנים, או להעניש את המורדים. אני, פוטין, לא אפקיר אף חלק מהאימפריה שלכם, כפי שעשו קודמי החלושים גורבצ'וב ויילצין, ואני אנסה להשיב לנו את מה שאפשר, לא רק בקרים אלא גם חלקים גדולים ככל האפשר מאוקראינה, ונכסים נוספים גם במקומות אחרים".

תפישות פרימיטיביות כאלו אינן מובנות לאובמה ולפקידיו, כמו גם למיליה האינטלקטואלי שלהם, שעבורו אימפריה היא פשוט סוג של התרחשות מבישה, כוח אינו יכול להיות מופעל להשגת מטרות, שלום מושג באמצעות רצון טוב ולא באמצעות הבטחות של ביטחון, מלחמה היא הרס חסר תכלית (וכל הלוחמים הם בסך הכל מקרים עתידיים של תסמונת פוסט-טראומטית), ודיפלומטיה צריכה להתנהל בחבר מדינות, אם אפשר תוך התמקדות בנושא ההתחממות הגלובלית. כל אלו הן עמדות שימושיות לפקידים מן השורה בממשל אובמה, בעודם נערכים לעתיד שלהם אצל ביל ומלינדה גייטס, ביל וצ'לסי קלינטון ושאר הארגונים ביקום הנכון-פוליטית בהם עוסקים ברוב פטפוטים ובוועידות לאינסוף ביעדים תיירותיים נבחרים, אך אלו כלים שאינם מתאימים בשום אופן לניהול מדיניות החוץ של ארצות־הברית. פוטין ונתניהו, לעומת זאת, נחושים להשיג את מטרותיהם.

____
אדוארד נ. לטווק הוא מומחה לאסטרטגיה צבאית ועמית בכיר במרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים. ספרו האחרון הוא  The Rise of China vs. the Logic of Strategy.
המאמר פורסם במקור במגזין 'טאבלט'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.