השמאל טועה: אסור להגדיל את החוב הלאומי

מדינת ישראל מצמצת בהתמדה את חובותיה, ולפי נתון חדש יחס החוב-תוצר שלה עומד כיום על 67% ● בשמאל הכלכלי מיהרו לדרוש בתגובה את הגדלת ההוצאה הממשלתית על שירותים ציבוריים, אך הדבר יהיה חסר אחריות לחלוטין ● האם אוברדראפט קטן בהשוואה לשכנים מצדיק את הגדלתו?

סוכנות האשראי פיץ' העניקה לישראל את דירוג האשראי הגבוה יחסית A, והתחזית שלה לתקופה הקרובה היא יציבות במשק הישראלי. בתוך הנימוקים לדירוג, ניתן מקום משמעותי להמשך ירידת יחס החוב-תוצר של ישראל – לכדי 67.1% – רמה נמוכה בהשוואה לעולם המעידה על מצב טוב של הכלכלה. בנוסף לסוכנות פיץ', הוציאה גם החשבת הכללית של האוצר דיווח מעודד דומה באפריל האחרון.

מהו יחס חוב-תוצר? זהו מאזן הכספים שהמדינה חייבת ביחס לתוצר הכללי של המדינה. מאחר שהמדינה נחשבת כגוף אמין ויציב, היא מקבלת הלוואות בתנאים מצוינים המאפשרות לה להוציא כספים מעבר להכנסות העכשוויות, מתוך הנחה שהצמיחה העתידית במשק תכסה את החוב. לכן, ירידה ביחס החוב-תוצר היא על פניו חדשות מצוינות, מפני שהדבר מעיד על משמעת הלוואות שהמדינה נוקטת בה. ריסון זה עשוי לסייע לכך שבעתיד המדינה לא תיקלע למשבר, כדוגמת המשבר האחרון ביוון.

אך יחס החוב-תוצר הנמוך יחסית של ישראל עשוי גם לעורר תיאבון להגדלת הוצאות הממשלה. הרי אם המצב שלנו טוב יחסית לעולם, האין זה אומר שבאפשרות הממשלה להוציא עוד כסף? כבר ב-2013, באתר האינטרנט של הפורום לצדק חברתי, התפרסם מאמר תחת הכותרת "מדוע הגדלת הגירעון אינה מסוכנת למשק הישראלי?". המאמר לא היה קול שמאלי בודד. גם שלי יחימוביץ', בפוסט שכתבה בדף הפייסבוק שלה, קראה להגדיל את החוב הלאומי באמצעות הגדלת הוצאות הממשלה: "החוב הלאומי של ישראל נמוך מ-70%. ממוצע החוב של מדינות ה OECD הוא 83%. לא רק זאת, ההוצאה הציבורית בישראל היא גם ככה בין הנמוכות מהמדינות החברות בארגון … וכשמביאים בחשבון את האחוז הגבוה מהתקציב שמופנה לצרכי בטחון אצלנו … ברור שהמצב חמור עוד בהרבה … מדיניות הקיצוצים הנרחבת שנקטו בה ממשלות רבות באירופה ובעולם כשלה ולא הביאה לשינוי מגמה כלכלי, אלא להיפך – גרמה להרחבת הפערים ולהעמקת המיתון".

הקו הזה המשיך במרץ האחרון בעיתון כלכליסט, שפרסם כתבה של שאול אמסטרדמסקי הנפתחת במשפט הזה: "ממשלות ישראל העדיפו ב־20 השנים האחרונות להעביר כסף להקטנת יחס החוב־תוצר של ישראל על פני הקצאתו למטרות חברתיות ולשירותים לאזרחים". האם צודקים יחימוביץ', הפורום לצדק חברתי וכלכליסט? מדוע באמת שישראל לא תנצל את המצב הכלכלי הסביר יחסית לטובת הגדלת התקציב ושיפור החיים של האזרחים?

כדי לענות על השאלות אלו, כדאי לבדוק את הדו"ח השנתי של היחידה לניהול החוב באגף החשב הכללי לשנת 2014. הדו"ח אכן מעלה תמונה אופטימית: לעומת ממוצע הכלכלות המפותחות העומד על 94% יחס חוב-תוצר, ישראל ממוקמת במקום טוב עם 67.1%.

אל תשאלו למה לא להגדיל, אלא למה להגדיל

ובכל זאת, קשה למצוא סיבה אמיתית להגדלת החוב. ראשית, יחס חוב-תוצר נמוך יחסית לעולם אינו מהווה סיבה למסיבה. האם, למשל, כאשר אנחנו נהנים ממשיכת יתר נמוכה יחסית לחברים שלנו, הדבר מהווה סיבה עצמאית להגדילה? האם המשך הקטנת הסיכון העתידי לילדינו – המתבטא בהורשת חוב – היא עניין רע? באמנת מסטריכט (1992) נקבע שיחס החוב-תוצר המומלץ הוא באזור ה-60%. למרות ש-60% הוא לא יחס המקודש על-ידי כלכלנים הוא עדיין נחשב חיובי, ולצערנו ישראל רחוקה ממנו לצד מדינות רבות נוספות בעולם. ארצות-הברית למשל, עומדת על יחס חוב-תוצר הרסני של למעלה מ-100%, ולדעת כלכלנים רבים היא מתקרבת במהירות למשבר הבא שלה.

שנית, חשוב להדגיש את ההשוואה בין מדינות הייחוס לישראל, אשר מוזכרת גם על-ידי החשב הכללי וגם על-ידי פיץ'. מדינות הייחוס הן מדינות בעלות מאפיינים כלכליים דומים לאלו של ישראל, כגון דרום קוריאה וצ'ילה, המסומנות בכוכבית בגרף. [הסיבה שבגינה עורכים את ההשוואה למדינות הייחוס, היא מפני שבהשוואות כלכליות ישנם הרבה גורמים שמשפיעים על התוצאות, ועל מנת "לשלוט" בכמה שיותר משתנים משתדלים לעשות השוואות בין מדינות הדומות ככל האפשר מבחינה כלכלית].

ובכן, במדינות הייחוס שלנו יחס החוב-תוצר עומד על 46% בלבד, כ-20% פחות מישראל. ברור שלאור השוואה זו, ולמרות שהמגמה של ישראל היא חיובית, מצבנו בעייתי למדי. ייתכן שזו הסיבה שזכינו לדירוג A אך לא לדירוג A+.

שלישית, חשוב להכניס למערכת השיקולים את נושא תשלומי הריבית על החוב. על חובות כידוע כולם צריכים לשלם ריבית, והרבה. מדינת ישראל איננה שונה לטובה בכך. כעת, גובה הריבית מושפע משלל גורמים והערכות, אשר קשורים לתחזיות יכולת ההחזר העתידית של החוב. למשל, לאדם עשיר, יציב ומבוסס ניתן ריבית נמוכה על הלוואה בהשוואה לזו שניתן לאדם שלא מגלה יציבות וכוח החזר. כך, הריבית מגלמת את הסיכון שכרוך למלווה בהלוואה שהוא מעניק. המצב הביטחוני, לצד גורמים משקיים אחרים, משחק לרעתנו בהקשר הזה. מבצעים צבאיים תקופתיים בדרום או בצפון מעלים את הסיכון שבהלוואה לישראל, והמלווים דורשים ריבית יותר גבוהה על ההלוואות שלהם.

אם נדבר במספרים, מדובר על סכום אסטרונומי של כ-40 מיליארד שקל בשנה, שתופס נתח נכבד מהתקציב השנתי. אם התקציב השנתי הכולל לשנת 2015 עמד על 332 מיליארד שקלים, הרי שכ-12% ממנו הוקצו לתשלומי ריבית בלבד, המהווה את ההוצאה הלאומית הרביעית בגודלה לאחר הביטחון, החינוך והרווחה. ההוצאה על בריאות, למשל, היא כ-27.8 מליארד שקלים.

הסיבה לאופטימיות כאן היא שבהתאמה לירידה ביחס החוב-תוצר, גם יחס הריבית לתוצר נמצא בירידה מתמדת. וככל שיחס החוב-תוצר יקטן, תיקטן איתו גם הריבית. בנוסף, הצמיחה במשק והריביות הנמוכות כרגע בכל העולם, מאפשרות תנאים טובים לפירעון ההלוואות. הגרף הבא ממחיש זאת:

עם זאת, נאלץ לקלקל כאן את החגיגה עם מבט השוואתי לעולם המעלה תמונה שמעיבה על האופטימיות. למשל הגרף הבא, המודד את יחס הריבית-תוצר במדינות העולם:

אם כן, נכון לשנת 2012 (הנתונים האחרונים שמצאנו), ישראל נמצאת בשלישיה הראשונה של הוצאות הריבית ביחס לתוצר בעולם, למרות יחס החוב-תוצר המשתפר. במילים אחרות, החוב שלנו אמנם מצטמצם, אך אנו עדיין משלמים ריביות גבוהות בהשוואה לאחרים. כך, ייתכן שמדינה בעלת יחס חוב-תוצר גרוע משלנו תשלם על חובה את אותה הריבית בדיוק ואפילו פחות, למרות שעל פניו היא נמצאת במצב חמור מישראל. קחו למשל את קנדה שמשלמת ריביות של 0.4% בלבד, למרות שיחס החוב-תוצר שלה עומד על 94.2%.

לשמור על ריסון

המסקנה המתבקשת היא שלמרות החדשות הטובות בנוגע ליחס החוב-תוצר והמשך הירידה בתשלומי הריבית, עדיין מוקדם מדי לפתוח בחגיגה תקציבית. מעבר לכך שתחזית הצמיחה לא מבשרת טובות, השוואות הריבית ומדינות הייחוס מעלות בבירור שהמצב הפיסקלי של ישראל לא מזהיר במיוחד, ויש להמשיך לשאוף להקטנת החוב והגדלת התוצר ככל האפשר, בעיקר על-ידי הפחתת חסמים ממשלתיים לפעילות עסקית, השקעה בהון אנושי, האצת פיתוח מאגרי הגז ושמירה על התנאים לשגשוג תעשיית הטכנולוגיה.

כאן חשוב לציין הבדל חשוב בין חברה עסקית לממשלה. חברה עסקית לוקחת הלוואות ומשקיעה אותן, מתוך ציפייה לעשות רווח. אם זה לא מצליח החברה פושטת את הרגל, וזהו זה. קורה. ממשלה שונה מכך מהותית. ההוצאות של המדינה אינן השקעות המחזירות את הרווח בדומה למתרחש בחברות עסקיות, שכן למדינה יש אינטרסים סוציאליים וביטחוניים אשר לעתים קרובות אינם מחזירים את ההוצאה עליהן. במובן הזה, כדאי לשאוף שעיקר ההון והפעילויות הפיננסית יתרחשו במגזר העסקי-יצרני, וכמה שפחות בממשלה.

ולסיום, חשוב לזכור שלמרות שנחמד לקבל דירוג A מסוכנות דירוג בינלאומית נחשבת, דירוגי האשראי למיניהם הם עדיין לא ערובה לשום דבר. משבר המשכנתאות בארצות-הברית התרחש במידה רבה בגלל משקל יתר שהבנקים נתנו לסוכנויות הדירוג למיניהן (ביניהן פיץ'), אשר טעו לחלוטין בהערכותיהם ואיפשרו חגיגה של הלוואות חסרות אחריות. ועדיין, נאחל למדינת ישראל מזל טוב על דירוג האשראי A.